newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קק"ל מתיימרת להיות ארגון ירוק, ופועלת באזור האפור של החוק

הקרן הקיימת לישראל מתהדרת בטיפוח מרחבים של פנאי תוך דאגה לסביבה. אך במסווה של מטרות ראויות, היא מבצעת נטיעות פוליטיות כדי לנשל ולדחוק את הפלסטינים מאדמתם וממרחבם, ולמחוק כל זכר להיסטוריה שלהם

מאת:

בשבוע שעבר רכבתי בממלכת הסינגלים ביער בן שמן – מערכת שבילי אופניים מושקעת שהקרן הקיימת לישראל בנתה ומטפחת ביער, שאותו נטעה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. תחילת החורף צובעת את היער בירוק מנוקד ברקפות ובכלניות. יפה כאן. יער בן שמן מעניק אשליה של טבע קסום.

אך אבוי, מבעד לכיסוי הירוק מבצבצים שרידי העבר: מבנים חרבים, שיחי צבר ומאגרי מים. אנחנו מכירים את שרידי העבר הללו, אבל תחת מעטה היער הנטוע ושלטי הסבר על היישוב היהודי באזור בתקופת החשמונאים, קל לשכוח את ההיסטוריה הקרובה – זו שהיתה כאן רגע לפני שהיער ניטע.

יער בן שמן אחרי שריפה, במאי 2019 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

פעולות ייעור אלימות. יער בן שמן אחרי שריפה, במאי 2019 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

אתר זוכרות חושף את מה שהיער ונוטעיו מבקשים להשכיח – חַדִיתָ'ה, ג'ימְזוּ, דֵיר אַבּו סַלַאמה, ח'רבת אלדֿוּהֵיְרִיָּה, ח'רבת זַכַּרִיָּא – כולם נכבשו ונחרבו ביולי 1948, ואת שרידיהם מכסה יער בן שמן. 89 כפרים פלסטינים קבורים תחת 46 יערות שנטעה קק"ל.

היער מעלים מציאות פיזית, וגם תודעה וזיכרון. הוא פורס על המרחב דף ירוק, חלק ונקי, שעליו ניתן לכתוב מחדש את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה של האזור, באופן שמשכיח את העבר ואת הדילמות המוסריות הקשורות בו, ויוצק משמעות פוליטית נוחה לבעל הכוח.

גווניו הירוקים של היער מייצרים מראית עין א-פוליטית למטרה פוליטית: הריאה הירוקה של גוש דן, נטיעות עצים לשם מאבק בהתחממות הגלובלית, מאבק נגד המידבור, ובעיקר אתר נופש ופנאי מטופח ופתוח לכל.

סיפורה של קק"ל מקביל למהלך המתוחכם של נטיעה פוליטית במסווה של מטרות ראויות. קק"ל מתהדרת בחזות של ארגון שמייצר ומטפח מרחבים של פנאי, נטיעת עצים ושולחנות פיקניק, תוך דאגה לסביבה. אך מאחורי אלה יש גם מניעים פוליטיים, וכך הם מנוסחים בתזכירה: "לקנות, לרכוש… קרקעות, יערות… [ב]תחום שנקבע (והוא כולל לפי מובנו בתזכיר זה, את מדינת ישראל וכל שטח הנתון לשיפוטה של ממשלת ישראל) או בכל חלק ממנו, לשם יישוב יהודים על הקרקעות והנכסים האמורים“.

קק"ל הוקמה ב-1901 כחלק ממוסדות התנועה הציונית, במטרה לאסוף כספים ולרכוש קרקעות שישמשו להתיישבות יהודים במרחב השנוי במחלוקת של ישראל/פלסטין. הקרן רכשה 900 אלף דונם. עוד מיליון דונם – רובן קרקעות נפקדים – נמכרו לקק"ל על ידי מדינת ישראל הצעירה. בסך הכל, בבעלות קק"ל 2.5 מיליון דונם.

ב-1961 נחתמה אמנה בין מדינת ישראל לקק"ל, שהסמיכה את הקרן לפתח אדמות ליישוב יהודים וייעור. אדמות קק"ל, כ-14% מהקרקעות בתחומי הקו הירוק, מנוהלות מאז בידי רשות מקרקעי ישראל (אף שלכאורה ההסכם בין קק"ל למדינה בוטל ב-2017, מאז הוא מוארך זמנית), שמעבירה את ההכנסות בגין השימוש בקרקע ישירות לקק"ל – כ-2 מיליארד שקל בשנה.

קק"ל היא שותפה בעלת משקל רב, והשפעתה לעתים מכרעת במועצת מקרקעי ישראל – הגוף בעל הסמכויות הסטטוטוריות לניהול משאבי הקרקע בישראל.

אין לטעות: קק"ל אינה רשות מדינתית, והיא אינה חלק מהממסד הפורמלי של מדינת ישראל. היא אף אינה כפופה עקרונית לביקורת חיצונית – גם לא של מבקר המדינה (אם כי ב-2016 הושג הסכם שמכפיף לכאורה את הקרן לביקורת המבקר) – ואינה מחויבת לשקיפות.

מבחינה משפטית, קק"ל מוגדרת כחברה לתועלת הציבור המייצגת את העם היהודי (מה זה?). אולם, היא מופעלת בידי פוליטיקאים ומוסדות המדינה למימוש אינטרסים טריטוריאליים יהודים/ציוניים, ובמצבים שבהם יש מגמה לחרוג ממחויבות לשוויון בין כל אזרחי המדינה.

כך, קק"ל בעזרת משאביה (רובם מועברים לה בידי רשות מקרקעי ישראל, רמ"י), מיישבת יהודים ובונה ליהודים בלבד, מונעת החכרת קרקעות שבבעלותה לערבים – כמו בגבעת מכוש בכרמיאל, ובעקיפין מצמצמת את המרחב הערבי.

קק"ל אינה ארגון ירוק. היא פועלת במרחב האפור של החוק – ללא כל מחויבות לעקרונות של אזרחות ושוויון כלפי החוק, ללא שקיפות, כמעט ללא ביקורת ציבורית, ועם היסטורית פעילויות שהגיעו לפתחו של בג"ץ ויועציה המשפטיים של הממשלה. היא פועלת היכן שמוסדות המדינה אינם יכולים לפעול, בזירה הרגישה ביותר – זו הגיאו-פוליטית.

זהו גם הרקע לפעולות הייעור האלימות שקק"ל מבצעת בימים אלה בנגב. הייעור של 5,000 דונם אינו מאבק במשבר האקלים. הייעור הוא חלק מפעילות מתמשכת של נישול האוכלוסייה הבדואית בנגב מזכויותיה למרחב, כפי שרונית לוין-שנור מפרטת, וכפי שאורן יפתחאל מדגיש בשיחה עם האני זוביידה.

הייעור בנגב מאפיר את העקרונות של שוויון אזרחי. אך לא רק. המחאה הצודקת נגד הייעור, שמתארת אסממא אל קאדי, מבטאת הכרה בכך שהייעור מוחק כל זכר – פיזי ותודעתי, ואת מקומם יתפסו שולחנות פיקניק, שבילי אופניים ושלטים שמציגים סיפור היסטורי אלטרנטיבי לסיפור של נישול ודחיקת הבדואים מאדמתם וממרחבם.

ארז צפדיה הוא חבר הוועד המנהל של במקום: מתכננים למען זכויות תכנון, ומרצה במכללה האקדמית ספיר – עמדותיו לא מייצגות בהכרח את עמדת המוסד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf