newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון" והזמן החינוכי שעומד מלכת

סרטו של היוצר והבמאי אייל סיון מראה כיצד הילדים המתחנכים בישראל נדרשים לשאת כעבדים זיכרון היסטורי מוגדר, שנבחר ועובד על ידי המורים שלהם - בצורה שעוצבה בשנות ה-50 ולא השתנתה כמעט מאז. החינוך הזה שולל את חירותם לעבד את הסיפור בעצמם ואולי לבחור סיפור אחר

מאת:

תמונת פתיחה: "זוכרים את עבדים היינו?" שואלת הגננת את ילדי הגן, "אז נשיר… וגם להתכופף, וגם להזדקף… שיהיה עצוב בעבדים היינו, וכשאומרים עתה בני חורין להזדקף. בני חורין זה לא עבדים". ילדי הגן שרים, מתכופפים בעצבות, מזדקפים בשמחה, על פי ההוראות. ומעל התמונה מהדהדים דבריו של ישעיהו ליבוביץ: "החינוך הזה הוא חינוך לעבדות. עבדות רוחנית".

הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון", של היוצר והבמאי אייל סיון, מצהיר את עמדתו כבר בשם הסרט: הילדים המתחנכים בישראל נדרשים לשאת כעבדים זיכרון היסטורי מוגדר, שנבחר ועובד על ידי המורים שלהם. החינוך שולל את חירותם לברר את הסיפור, לעבד אותו בעצמם, ואולי לבחור להם סיפור אחר. התוצאה היא ערבוב לא מעובד של חלקי דקלומים וסתירות. "טוב למות למען ארצנו […] כי בזכותה אנחנו חיים", מדגימה אחת התלמידות את העיוות הלוגי המוטבע בה.

פער בין ההלכה למעשה

באתי אל הסרט בתקווה למצוא הסבר לפער שמטריד אותי, בין מי שאנחנו נדמים בעיני עצמינו לבין מי שאנחנו באמת. בעיני עצמינו אנחנו טובים. הנה, למשל, הנושא החינוכי המרכזי בשנת הלימודים הנוכחית הוא "ערבות הדדית וסולידריות"; והנושא המרכזי של חגיגות יום העצמאות שנציין מחרתיים הוא "ואהבת לרעך כמוך כערך עליון".

מצד שני, הסולידריות והאהבה האלה מסתיימים בגבולות עצמינו, ולא נותר מהם קמצוץ לטובת הפלסטינים שבתוכם ומעליהם אנו חיים – לא 72 שנות נכבה ולא 53 שנות שלטון כיבוש צבאי. הס מלהזכיר. הס מלברר.

הפער הזה, כצפוי, מבצבץ בכמה מקומות בסרט. על קיר החדר בכיתה י"א צבועה הכרזה: History Will Teach Us Nothing. זהו שם שיר של הזמר סטינג, מהאלבום Nothing Like the Sun משנת 1987. "הכירו בזכויות האדם שלכם", שר סטינג לתלמידים: "ההיסטוריה הכתובה שלנו היא קטלוג של פשעים, המושחתים ובעלי הכוח הם האדריכלים של הזמן, אֵם כל ההמצאות, דיכוי המתינות. במוקדם או במאוחר, אנו לומדים לזרוק את העבר, ההיסטוריה לא תלמד אותנו דבר".

מישהו מבין התלמידים בחר בכרזה הזאת. מישהו קיבל את אישור המורה. מישהי ציירה על קיר הכיתה. וממש למרגלות המילים האנרכיסטיות של סטינג יושבים התלמידים בטורים ובשורות, מחברותיהם פתוחות, והם כותבים כאיש אחד את דברי המורה להיסטוריה: "אני רוצה לסכם לכם את הנושא שנקרא משואה לתקומה, המעבר והלקחים … אני מכתיבה … בסיום מלחמת העולם השנייה, 1945, הגיעו המוסדות הציוניים למסקנה שצריך להפעיל את תוכנית בילטמור, כי הלקח הברור של השואה היא הקמת מדינה יהודית עצמאית". כתבתם? כן, זה לחומר לבחינה.

הפער הזה חוזר כאשר אייל סיון רוקם דיאלוג בין ריאיון שערך עם ישעיהו ליבוביץ לבין ריאיון עם מנהלת בית ספר. ליבוביץ מסביר שהחינוך הלאומי השחית את התלמידים, בכך שבחינוך הלאומי "האלימות היא התכלית העליונה של האדם". מדוע הם עושים זאת? שואל סיון. תשאל אותם, משיב ליבוביץ.

המנהלת לא מתבלבלת מהשאלה. ליבוביץ כך היא מעידה, נערץ עליה. הוא מורה ורבה. היא הזמינה אותו לא פעם לשאת דברים בפני תלמידי בית הספר. איש רוח נפלא! אבל … "הוא לא יודע מה קורה עם התלמידים".

הנה הפער. הלכת החינוך של המנהלת מנותקת ממעשה החינוך. "התלמידים עומדים בטקס כי אני אומרת להם […] ואם מישהו מהם זז אני כועסת עליו באופן … שהוא כבר יודע…". "הם עומדים ושותקים, כי נבנה איזה שהוא תהליך". תבין, "אנחנו רוצים לבנות משהו".

צילום מסך מתוך הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון" של אייל סיוון

צילום מסך מתוך הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון" של אייל סיון

מחויבות מדור לדור

כדי לברר מה אנחנו רוצים לבנות, חיפשתי בסרט את צירי הזמן, ומצאתי שלושה. הראשון הוא ציר הזמן הקצר, שבו מתקדמת עלילת הסרט – מחג פסח, דרך יום השואה ועד יום הזיכרון ויום העצמאות. במהלך שלושה שבועות בלבד, באפריל 1990.

השני הוא ציר הזמן הבינוני, שמניע אותנו לאורך מסלול החינוך: את "עבדים היינו" אנחנו רוקדים ביחד עם ילדי הגן. עם תלמידי כיתה ח' אנחנו גוזרים טלאיי מגן דוד צהוב, ולומדים להגות נכון את שמות המחנות: דכאו לא דֵכוֺ, בירקנאו לא בַרקֶנַאוֺ, ביאליסטוק לא בִילסטֵק. את "והארץ תשקוט עין שמיים אודמת" אנחנו מדקלמים בהגייה חגיגית עם תלמידי כיתה י"א. "זה לא שטיפת מוח", מסביר אחד התלמידים למצלמה, "זה מסורת, […] זה המצב הוא ככה, זה לא שטיפת מוח".

כואב מכולם הוא ציר הזמן הארוך: 72 שנה. הסרט צולם באביב של 1990 בירושלים, אבל באותה מידה היה ניתן לצלמו 30 שנה קודם לכן או 30 שנה אחר כך. משנות ה-50 של המאה הקודמת, בהם עוצבו התכנים והטקסים, ועד ימינו, הזמן החינוכי עמד מלכת.

תוכנית הלימודים בהיסטוריה עוצבה מראשית כתוכנית אחידה ולאומית: "אם אנו רוצים להטמיע את זרמי העלייה השונים ולמזגם לחטיבה לאומית ותרבותית אחת […] התכנים והצורות צריכים להיות מגובשים, מחייבים ואחידים במידה המקסימלית", קבע בן ציון דינור, שר החינוך ב-1952.

מיכאל זיו, מי שחיבר אז את ספרי הלימוד בהיסטוריה, היה בין קובעי אותה אחידות של תכנים וצורות. הוראת ההיסטוריה לתפיסתו, לא הייתה עניין נייטרלי, אלא "באה לכַוֵון בכיוון מסוים, לסגל לחניך השקפה ותפיסת עולם רצויה לחברה". "אין זאת אומרת שהיא סילוף מתוך כוונה תחילה" הוא הרגיע, אלא שהיא "קונסטרוקציה התלויה בזמן ובמסיבות" של ההווה.

גם טקסי הזיכרון בבתי הספר הם פרי עיצוב שנות המדינה הראשונות. קודם להקמת המדינה, הטקסים המרכזיים בבתי הספר היו משני סוגים: טקסים שציינו אירועים היסטוריים שעברו הסבה לאומית: מרד החשמונאים בחנוכה ומרד בר-כוכבא בל"ג בעומר; וטקסים שציינו את הקשר אל הארץ: נטיעות בט"ו בשבט וביכורים בשבועות. מעליהם עמד חג הפסח ככזה המשרת את שני הצרכים: חירות לאומית ומעבר לארץ ישראל גם יחד.

לאחר הקמת המדינה, נחלש מעמדם של חגי הזמן והמקום בבתי הספר, ואת מקומם תפסו חגי הזיכרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. הסיבה לשינוי, על פי אבנר בן עמוס (ראו מקורות למטה), קשורה בכך שהמאבק על גאולת האדמה הסתיים במידת מה במלחמת העצמאות, ובכך נחלש מעמדם של ט"ו בשבט ושבועות.

בנוסף, חיילי צה"ל ומורדי הגיטאות היו הגיבורים החדשים של האומה, אשר החליפו את העתיקים (יהודה המכבי ובר כוכבא), ובכך החלישו את מעמד חנוכה ול"ג בעומר.

אז מה תפקיד התכנים והצורות האחידים והעומדים מעל הזמן? את זה המורה בסרט קובעת בגוף ראשון רבים לתלמידה: "כולנו מרגישים חייבים לאותם אנשים שהשקו את הארץ הזאת בדמם, ולאימהות שלהם שהשקו את הארץ בדמעות. והמחויבות שלנו היא בזה שאנחנו לא נשאר אדישים לארץ הזאת".

צילום מסך מתוך הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון" של אייל סיוון

צילום מסך מתוך הסרט "יזכור – עבדים של הזיכרון" של אייל סיון

מה אנחנו באמת?

ליבוביץ חוזר ומזכיר בסרט (וגם בספריו) דברים שכתב הסופר האוסטרי פרנץ גרילפרצר ב-1848: "הדרך של החינוך המודרני מובילה מאנושיות, דרך לאומיות אל החייתיות". הלאומיות היתה אז באחד משיאיה, את החייתיות הוא הטיב לחזות בדמיונו.

הומניות בחינוך זה קומניוס (1670): "עלינו להבטיח שהתלמיד יודע, תחת הדרכת מורהו, שזה טבעי עבורו לרצות, ושהוא בעל יכולת לממש את רצונו". לאומיות בחינוך זה פיכטה (1807): "אתה [המורה] חייב לעצב אותו, ולעצב אותו בדרך כזו שהוא בפשטות לא יוכל לרצות דבר אחר מאשר אתה רוצה שהוא ירצה". חייתיות, כך לפי ליבוביץ בסרט, היא הדרך שעלינו עליה לאחר מלחמת ששת הימים.

הוא מסביר: אנחנו מעמידים את כל מהותנו על בסיס מה שאחרים עשו לנו. עבורנו, אנחנו ראי הרוע של אחרים, ולכן בעיני עצמינו אנחנו הטובים. אלא שליבוביץ מתעקש וחוזר שוב ושוב: "מה שעוללו לנו, יש לזה משמעות לגבי מהות העולם הגויי" ולא לגבי מהותנו. אנחנו משתמשים בזיכרון של מה שעוללו לנו, "כדי להסיח את הדעת מהשאלה מה אנחנו באמת? מה טיבנו? מה אנחנו מכירים כחיובים" (כערכים).

"ומאחר שהחינוך שלנו אינו מסוגל בכלל להציב איזה שהם תכנים ערכיים יהודיים בעלי משמעות אקטואלית, אז הבריחה אל העבר היא מוצא יפה מאוד בשביל להסיח את הדעת מכל הבעיות ומכל החיובים וגם מכל אחריות".

תמונת סיום: הגננת והילדים בגן שרים: "לבנה על לבנה, שנה ועוד שנה, לבנה על לבנה, כך זה נבנה".

לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בספרים:

היסטוריה זהות וזיכרון, אבנר בן עמוס, רמות 2002.

פטריוטיזם, אוהבים אותך מולדת, אבנר בן עמוס ודניאל בר טל, הקיבוץ המאוחד, 2004

שיעור באהבת מולדת, ערן גוסקוב, פרדס 2017.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf