סטודנטים פלסטינים באוקראינה: "לא ציפינו שדבר כזה יקרה באירופה"

בין מי שנתקעו באוקראינה עם פרוץ המלחמה היו מאות סטודנטים פלסטינים – אזרחי מדינת ישראל, מהגדה המערבית ומירושלים המזרחית. אך בזמן שהעולם הזדעזע ממראות הגירוש והאימה, להם הסצינה הזאת לא נראתה זרה.

הפצצת מגדלי מגורים וערוצי טלוויזיה זה משהו שקרה בעזה לפני פחות משנה, ויותר מפעם בשני העשורים האחרונים. תמונות של אנשים שנאלצים לנטוש את בתיהם מזכירות לפלסטינים אירועים שמתמשכים מ-1948 עד היום, וגם מראות של התרחשויות במקומות סמוכים, כמו סוריה. טנקים וכלי רכב צבאיים אחרים ברחובות, ומערכת ההגנה האווירית, אלה תמונות מוכרים לכל מי שחי בישראל ובאזור.

למרות זאת, ולמרות המצב הפוליטי המורכב והאזהרות, "מעולם לא ציפינו שדבר כזה יקרה באוקראינה. אפילו מגיפה כמו קורונה היתה צפויה יותר מהמלחמה", אומר הסטודנט בשאר עומרי מנצרת. "עזבתי מוקדם יחסית, אחרי שמשרד החוץ הזהיר אותנו וביקש שנעזוב, אבל אני מכיר קולגות וחברים שעברו רגעים נוראיים.

"נכון שהאזור שלנו עד למשברים והסלמות מעת לעת, אבל משהו כזה, מלחמה בין שתי מדינות עם כל הציוד והנשק שלהן, זה דבר שלא תיארתי לעצמי שיקרה לי בחיי, בפרט לא באירופה".

הסטודנט מוחמד מוסלח, גם הוא מנצרת, מספר: "עברנו רגעים נוראיים מאוד. כשיצאנו מחרקוב, אמרו לנו שסיכויי ההישרדות שלנו הם 50-50".

לדבריו, "לקחנו את האזהרות של משרד החוץ מלפני חודש ברצינות, אבל כל האוניברסיטאות איימו שיעיפו כל סטודנט שייעדר, ולכן נאלצנו להישאר ולקוות שהמלחמה לא תפרוץ, ושהעניין יישאר בגבולות של איומים לא ממומשים. ואז התחילה המלחמה, ושמענו קולות של הפצצה לידנו. לפעמים ירדנו לתחנת המטרו להתחבא, כי אין מקלטים בבניינים שבהם אנחנו גרים.

"עד לרגע שיצאנו לדרך, ב-27 בפברואר, אמרו לנו שהסכנה אם נישאר גדולה, בגלל מחסור במצרכי יסוד, שיחריף ככל שהמלחמה תתארך. אבל ביציאה היתה לא פחות סכנה, במיוחד שמדובר בדרך ארוכה לכיוון גבול מולדובה, כ-20 שעות נסיעה באוטובוס.

"למרות הסכנות, יצאנו, והכל עבר בשלום. אבל היו גם סטודנטים שלא הצליחו לצאת, לצערי. אחד הקולגות מערבה מאיתנו, הקרבות היו מול הבניין שבו הוא גר, והוא לא הצליח לרדת ולהצטרף אלינו. רק היום שמעתי שהוא הצליח להגיע לגבול הונגריה".

מוסלח אומר כי "האהדה שלנו היא לאוקראינים. אנחנו גרים שם. אני אישית כבר ארבע שנים שם. הם עם נחמד ואדיב, ויש לי הרבה חברים. לכן אנחנו אוהדים אותם, בכלל בלי קשר לגופו של עניין, מי צודק ומי לא. אף שהדברים לא מאוד דומים, מראות המלחמה וההפצצות הזכירו לנו את המציאות באזור שלנו. העמים שלנו יודעים היטב מה המשמעות של מלחמות, גירוש והרס, ועד כמה זה טראגי".

לגבי גורל הלימודים, אומר מוסלח: "האמת היא שאנחנו לא יודעים מתי נחזור, גם אם המלחמה תסתיים היום. אני לא חושב שאוקראינה, אחרי ההרס הזה, תהיה מוכנה לפתוח את האוניברסיטאות במהירות. שמעתי גם שאחת האוניברסיטאות בחרקוב הופצצה. אבל אחרי שחיינו היו בסכנה וחיי רבים כל כך מונחים על כף המאזניים, הכל הפך פחות חשוב. הכי חשוב עכשיו זה לעצור את המלחמה".

"איפה הסנקציות על ישראל?"

לבד ממשרד החוץ, היו גורמים רבים מעורבים במאמצים להחזרת הסטודנטים, ובהם כמה חברי כנסת ערבים, ומי שאחראים לענייני רישום תלמידים באוקראינה.

ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): "אין ספק שהימים האחרונים היו היו קשים מאוד לסטודנטים האלה ולמשפחות שלהם, שעקבו אחרי מה שקורה מרגע לרגע. סטודנטים מחרקוב יצאו בשני אוטובוסים והגיעו למולדובה. עשרות סטודנטים הגיעו לגבול פולין ועמדו שם בתורים עצומים, קילומטרים של אנשים.

"היינו בקשר עם משרד החוץ, שר החוץ עצמו והקונסוליות. הסטודנטים הועברו במכוניות דיפלומטיות מאוקראינה לפולין. גם 10 סטודנטים ממזרח ירושלים עברו כבר, בתיאום עם השגרירות הפלסטינית, והגיעו לפולין ולרומניה דרך מולדובה, וחזרו לארץ עם טיסות הפינוי של ארקיע וישראייר.

"למרות זאת, יש סטודנטים שעדיין שם, ויש סטודנטים שעברו תקופה קשה וסובלים ממשבר פסיכולוגי. מלחמה זה דבר מפחיד, וכשנמצאים בארץ אחרת, רחוקים מהמשפחה, זה יותר מפחיד. אנחנו ממשיכים לתקשר עם הסטודנטים וההורים, ומאחלים ביטחון לכולם".

בעוד שהסטודנטים מזדהים כמעט לחלוטין עם האוקראינים, הרחוב הערבי בישראל מפוצל בין תמיכה באוקראינה לתמיכה או אהדה לרוסיה. כולם מסכימים שהמלחמה הזאת מוכיחה שלעולם יש סטנדרטים כפולים ושהצביעות גדולה מאוד.

רבים מציינים שהתמיכה הגלובלית באוקראינה גדולה בהרבה מהתמיכה בפלסטינים שבעזה או בתושבים בעיראק. אפילו התגובות בנושא הספורט והחרם על רוסיה אינן דומות לתגובות במלחמות אחרות – כששחקן ערבי מזדהה עם עזה, למשל, העולם כולו היה נגדו ותקפו אותו שלא צריך לקשר בין פוליטיקה לספורט.

בנוסף, פלסטינים מתייחסים בחשדנות לנשיא אוקראינה, ולודימיר זלנסקי, שבמלחמה האחרונה בעזה, במאי, פרסם ציוץ שמזדהה עם תושבי ישראל בגלל הפגזים שנורו מעזה, בלי להזכיר את תושבי עזה, שהופצצו וספגו אבידות כבדות. פרט לכך, ברחוב הערבי יחס שלילי ועוין כלפי ארה"ב ונאט"ו.

כמה פעילים ברשתות החברתיות מתחו ביקורת על העמדות הישראליות, שהוקיעו את הפצצת המבנים ובניין הטלוויזיה האוקראינית, כאילו שלפני פחות משנה ישראל לא הפציצה את בניין הטלוויזיה בעזה והרסה מגדלי מגורים.

הפעיל הפוליטי תאיר בכרי מכפר בענה, אומר: "המאבק בין ארה"ב ובעלות בריתה במערב לבין רוסיה ובעלת בריתה סין, הוא מאבק תקשורתי וכלכלי. מאז הפלישה לעיראק והפלת סדאם חוסיין, ואחריה ההודאה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש שהמודיעין הונה אותם לגבי קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, ארה"ב מחפשת קורבן אחר. כוחה של רוסיה, הכלכלי והצבאי, הפך אותה בעיני האמריקאים לחוד החנית של הקוטב היריב. זה האינטרס של ארה"ב שרוסיה תישאר מפורקת. אבל ארה"ב היא רק חלק מהעולם, לא העולם כולו".

בכרי הוסיף: "רוסיה חיה תחת סנקציות כבר עשרות שנים. הם אנשים חכמים, שבנו לעצמם מערכת כלכלית שמאפשרת להם להמשיך לפעול, כי הם יודעים שהמערב וארה"ב לא סומכים עליהם. המתקפה הפוליטית והתקשורתית העזה על רוסיה עכשיו נועדה לצור עליה צבאית וכלכלית. אבל מי שטוען לאנושיות, איפה הסנקציות על ישראל בגלל המצור וההרס בעזה? העולם הזה פשוט צבוע".

חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), אומרת: "הודענו והכרזנו שאנו נגד המלחמה נגד אוקראינה. אנחנו חושבים שהיה צריך לחפש פתרונות אחרים כדי לפתור את המתיחות הרבה שהיתה לפני המלחמה.

"מצד שני, לראות את דמעות התנין שהעולם המערבי, כולל ישראל, מזילים על הכאב של העם האוקראיני, גורם לנו לחשוב עד כמה מדובר בצביעות. אנחנו, העם הפלסטיני, יודעים היטב מהי מלחמה ומה זה הרג של אזרחים ומהו כיבוש. אנחנו יודעים מה עובר על העם האוקראיני. מי שרוצה להזדהות עם האוקראינים, כדאי שיסתכל קודם על הסביבה שלו, מעבר לגדר, בשטחים הפלסטיניים, ויכיר בעובדה שהכיבוש הישראלי מבצע כל יום פשעים נגד העם הפלסטיני, וכדאי מאוד להתקומם נגד זה".