סוף עידן אםבאלה: נסגר ביתה של קהילת השמאל הירושלמית

לכאורה, המקום הקטן ברחוב ינאי בירושלים, שנסגר בשבוע שעבר, הוא בית קפה. אבל אם "אםבאלה" היה בית קפה, הוא היה בית קפה לא מאוד מוצלח. שעות הפעילות והתפריט השתנו תדיר, הניקיון לפעמים לקה בחסר, והקפה עצמו, עכשיו אפשר להגיד בפה מלא – היה ממש גרוע.

אבל אםבאלה (שמאז ומתמיד מדברות עליה בלשון נקבה) מעולם לא נועדה להיות ממש בית קפה. היא נועדה להיות בית לקהילת השמאל הירושלמית. מקום שבו אפשר להתחבר זו עם זו, לפעול יחד ולרקום חלומות. מקלט של קהילה, בתוך רחובות של עיר שמרגישה פעמים רבות עוינת ומדירה.

"ירושלים בימינו עוינת עבור קבוצות אוכלוסייה מסוימות, ומוקיעה מתוכה את מי שאינו במגמות השולטות בה", נכתב במניפסט ההקמה של המקום, שהופיע על גבי התפריטים. "ירושלים מרגישה כמרחב שאומר לאנשים מסוימים – לא, זה לא המקום בשבילכן, כאן אין לכם דריסת רגל. על זה אנחנו מבקשות.ים להגיד: דווקא כן (אםבאלה בערבית, مبلا)".

במשך כמעט כל שש שנות הפעילות שלה, מפברואר 2018, אםבאלה פעלה חלק מהשבוע כבית קפה קואפרטיבי, פתוח לקהל הרחב ומופעל בהתנדבות על ידי חברות וחברי הקואופרטיב, וחלק מהשבוע כמרחב קהילתי לקיום אירועים רדיקליים בירושלים. במהלך השנים התקיימו במקום מופעי דראג, הרצאות על תנועות התנגדות בעולם, סדנאות עזרה ראשונה והתמודדות עם מעצרים לאקטיבסיטיות, מסיבות גאווה, עשרות פגישות של קבוצות אקטיביסטיות, מפגשים להכנת שלטים להפגנות, ועוד אינספור אירועים שלא יכלו להתקיים בשום מקום אחר בעיר.

"הצורך הראשוני היה בית", מספרת נעה דגוני, מחברות הקואופרטיב. "היתה תחושה שאנחנו רוצות מקום משלנו לפגישות, אבל גם הבנה שאנחנו צריכות סלון. מקום בטוח לחזק בו את הפעילות, אבל גם מקום שהוא אופן בפני עצמו של פעילות, דרך יצירתית אחרת להיות אקטיביסיטיות בירושלים, וגם לבנות בתוכנו קשרים פחות אינסטרומנטליים. זו גם היתה דרך לשים בלב העניין את הקשרים שלנו כקהילה, ונראה לי שבמובן הזה זו היתה הצלחה מאוד גדולה".

מאפריל 2022, במשך שנה וחצי, התקיימה באםבאלה מדי שבוע ארוחת ערב קהילתית, בהשתתפות עשרות, שבושלה ממזון מוצל. "כל אחד בא, לקח צלחת והתיישב על הרצפה עם אנשים שלא בהכרח הכיר", מתארת שולה טרבס, גם היא מחברות אםבאלה. "הרבה פעמים מה שקרה זה שאנשים שאולי הכירו אנשים מהפגנות או מהקמפוס, ממרחבים שבהם הם ראו אחד השני אבל לא היתה להם הזדמנות לדבר, קיבלו את המקום להגיד 'היי, אני רואה אותך כל שבוע בשייח' ג'ראח, אבל מי אתה?'"

עבור פעילות ופעילים רבים, אםבאלה היתה שער כניסה לעולם האקטיביזם הירושלמי. דרך ישיבה במקום ומשמרות תפעול בית הקפה, הכרנו זו את זו ואת הפעילות שאנחנו מעורבות בה בעיר. "דרך המשמרות נכנסתי לאקטיביזם בירושלים. הכרתי אנשים, למדתי על הדברים שאנשים עושים, נוצרו חיבורים עם כל מיני קבוצות שפעילות בעיר – פרי ג'רוזלם, All That’s Left, מצילות המזון, חזית אנושית", מספר פרסטון וורנר.

"אני חושבת שמה שזה עשה מבחינת הגדלת הקהילה ממש משמעותי", מוסיפה דגוני. "אני לא יודעת להגיד איך זה היה עשור קודם או מה הולך להיות עכשיו, אבל ממש הרגשתי שזו היתה דרך של אנשים להיכנס פנימה. אני יודעת להצביע על אנשים ששאלו אותי בסוף הפגנה איך אפשר להמשיך לפעול, שאלמלא אםבאלה סביר שהם היו באים לפגישה אחת של פרי ג'רוזלם ונעלמים מהרדאר".

יותר מהכל, אםבאלה היתה מרחב נדיר בירושלים, מקום, כמו שנכתב בגדול על השלט: "פמיניסטי, נגד הכיבוש, קווירי, רב לשוני, רב גילי, טבעוני ומהמם". "אני חושבת על אםבאלה כבחירה להכניס משהו שיש בו הרבה יותר רוך מהדברים הרגילים שאנחנו עוסקות בהם", אומרת דגוני. "נגיד העיסוק באוכל, בספרים, בתרבות, בידע. זה לא רק הדבר המאוד קשה ומאוד אלים שאנחנו כל הזמן חגות סביבו, אלא גם בחירה להגיד שאנחנו עוצרות גם כדי לארח אנשים במקום שלנו, לגרום להם להרגיש רצויים ולהכיר אחת את השנייה, לבשל ביחד, וליצור בתוך ירושלים בועה שהיא אחרת מרוב המקומות הקיימים".

"להיות באםבאלה נתן לי תקווה, תחושה שאני לא לבד", אומר פרסטון. "היתה תקופה באםבאלה שיכולת להגיע ביום שבת, ואנשים תמיד היו באמצע איזושהי שיחה פוליטית מעניינת, על מה שקורה עם הממשלה, או על קומוניזם מול אנרכיזם. זה היה מקום מפתח מחשבתית. ואםבאלה היתה דברים שונים בשביל אנשים שונים, זה היה חלק ממה שהיה כל כך נפלא בה. בשביל חלק מהאנשים, זה היה בכלל מקום למסיבות".

גם ורד קיסר, חברה באםבאלה, מספרת על החשיבות של קיום המרחב הזה בירושלים: "במשך הרבה שנים זה הרגיש כמו הנס הקטן שלנו, להיכנס לשם ולא להאמין שהמקום הזה קיים, שיש מרחב לדבר בו ולעשות בו מה שרוצות, לראות אנשים ולשמוע שיחות שלא יכולות להתקיים במקומות אחרים. זה ממש היה מקום מחזק בחיים".

"הצליחה להגשים את המטרות שלה"

בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, התהליך שהוביל לסגירה של אםבאלה לא היה קריסה כלכלית, וגם לא דעיכת קהילת האקטיבסיטיות, או פחד של השמאל הירושלמי מהפעלת המקום באקלים הפוליטי הנוכחי. המשאב העיקרי שהיה חסר לתפעול המקום היה זמן. רבות מהפעילות שהיו חלק מההקמה של המקום כבר לא היו פנויות לתפעל אותו. חלקן עזבו את העיר או את הארץ, ולוח הזמנים של חלקן התמלא בקריירות עמוסות, במשפחות והורות, ובאקטיביזם מסוגים אחרים.

בעבר גם היו באםבאלה לא מעט פעילות מחו"ל, שהגיעו לתקופות קצרות בעיר, אך אחרי הקורונה הן הגיעו פחות. לצד זה, הצרכים האקטיביסטיים גדלו. השנים האחרונות היו עמוסות: איום בגירוש המשפחות בשייח' ג'ראח ובעיר העתיקה; הובלת "הגוש נגד הכיבוש" בהפגנות נגד המהפכה המשטרית בירושלים; והמעורבות הגבוהה של פעילות ירושלמיות במשמרות הנוכחות המגינה כנגד אלימות ואיומי הגירוש של מתנחלים במסאפר יטא ובבקעה – כל אלה היו דחופים, ודרשו זמן. התפעול של אםבאלה, כך נראה, נדחק מסדר העדיפויות.

"אםבאלה הצליחה להגשים את המטרות שלה", מסכמת דגוני. "או לפחות את חלקן הגדול. היא הפכה לזמן מה ללב הפועם של הקהילה הירושלמית. החיבורים הבין-דוריים שהיא יצרה הם מדהימים. אצלי זה ממש שינה את מערך הקשרים בתוך הקהילה, גם עם אנשים שהכרתי קודם וגם עם כאלה שלא. אני חושבת שעבור הרבה אנשים, אםבאלה הצליחה להיות עוגן חברתי, פוליטי וקהילתי, וגם מקום שאנשים חדשים בעיר או בארץ יכולים לבוא אליו לצורכי היכרות והתחברות".

במסיבת הסגירה של אםבאלה בשבוע שעבר צחקנו ורקדנו, כל אחת שתתה, ולקחה את הכוס הביתה למזכרת (הכיור כבר פורק, לא היה איך לשטוף כלים). הקירות נצבעו, וכל הסטיקרים הורדו מהם. חילקנו בינינו את הציוד: ספרים, כלי מטבח, שש שנים של שלטי הפגנות. מהתבוננות בעשרות האנשים שהגיעו להיפרד היה ברור שהמקום הפיזי של אםבאלה אמנם נסגר, אבל הקהילה שהוא יצר סביבו לא התפרקה.

"אני מקווה שיהיה גלגול חדש לדבר הזה, של מרחב רדיקלי שאפשר להיפגש בו ולעשות בו אירועים, מרחב שמדבר את הרדיקליות שלו", אומרת קיסר. "אפשר לחשוב על מודל מוצלח יותר, אולי גם על וריאציה רלוונטית יותר לפלסטינים. אפשר לעשות את זה טוב יותר. בגדול אני מקווה שהדבר הזה יקום מחדש, ואני חושבת שסביר שזה יקרה. זה צורך שקיים. זה רק פרק בסיפור של קהילת השמאל הזאת".

נעה פינטו היא פעילה ירושלמית, מנהלת הרשתות החברתיות של "שיחה מקומית", וחברת קואפרטיב אםבאלה