משבר המים שישראל יצרה בעזה ימשיך לגבות מחיר עוד שנים

מאבק ההישרדות לא מסתיים עם תום הלחימה. עקורים פלסטינים מקבלים מי שתייה בעיר עזה, ב-7 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

גם לאחר הפסקת האש ושיבת החטופים החיים, החיים ברצועת עזה רחוקים מלשוב למסלולם. משפחות חוזרות לבתיהן ההרוסים ומנסות לאחות את שברי חייהן. הרחובות לא קיימים עוד, לא המכולת מעבר לפינה, לא חנות הבגדים, השכן מלמעלה וסבא וסבתא שחיו בשכנות. מערכת הבריאות נהרסה, בתי הספר חרבו. התשתיות המספקות חיים דורשות שיקום, בראשן זאת הבסיסית ביותר לחיים אנושיים – תשתית המים.

בחודשים האחרונים של המלחמה פורסמו סרטונים שבהם נראו כמה התקפות על משאיות מים. בדרך כלל רואים בהם את מה שנשאר מהתורים לחלוקת מים: מבוגרים וילדים מחזיקים מכלים ומחכים למלאם מהמשאיות. לאורך שנתיים של מלחמה, דומה שהעין התרגלה לראות ילדים רכים בשנים עומדים בתור למלא את מכליהם – הצהובים, הכחולים או השקופים – כדי לשרוד עוד יום. מאבק ההישרדות הזה לא מסתיים עם תום הלחימה.

>> הפצצת מתקני ההתפלה והבארות הפכה את משבר המים בעזה לאקוטי

תשתיות המים ברצועה היו מוגבלות ושבריריות עוד לפני המלחמה. תושבי הרצועה נסמכו על בארות, על מתקני התפלה ועל אספקה מישראל דרך שלושה צינורות של מקורות. מי תהום היוו 81% מכלל המים הזמינים, 3% סופקו על ידי שלושת המתקנים להתפלת מי ים לאורך קו החוף, 3% ממתקני התפלה עירוניים וכ-12% נקנו ממקורות. ואולם, רוב מי התהום ברצועה מזוהמים בשל שאיבת יתר וחדירת מי ביוב או מי ים ודורשים סינון, טיהור או התפלה, מצב שאף החמיר בשנתיים האחרונות. בשל מציאות זו, מי מקורות היוו נתח גדול יחסית ממי השתייה לרצועה כולה עוד לפני המלחמה. במהלך המלחמה, מתקני התפלה והשאיבה הושבתו חלקית, והמים המגיעים ממקורות צומצמו, כך שכמות המים הזמינה ברצועה ירדה ל-10%-25% מכמותם לפני המלחמה. 

התקפות על תשתיות מים

המתקפה על תשתיות המים החלה כבר בראשית המלחמה. ב-9 באוקטובר 2023, ישראל כ"ץ, אז שר האנרגיה, הורה לנתק מיד את אספקת המים של מקורות לרצועה, וכך החל לערער את תשתית מי השתייה. אספקת המים דרך שניים מתוך שלושה הצינורות הללו חודשה בסוף אוקטובר 2023, אך לאורך המלחמה ישראל פתחה, צמצמה וסגרה לסירוגין את אספקת המים לרצועה כדי לשלוט בעוצמת הלחץ על האוכלוסייה האזרחית בעזה. גם בתקופות שבהן מים הגיעו מצינורות של מקורות, אובדן המים בשל נזילות הוערך במאי 2024 בכ-80% בגלל פגיעות ישירות בצנרת.

תושבי הרצועה יכולים היו להסתפק בהנפקת מים עצמאית, אך התשתית הנחוצה לשם כך הותקפה כבר בתחילת הלחימה. לאורך השנתיים האחרונות תועדו אינספור מקרים של הפגזות, הפצצות והרס מכוון של בארות, מתקני התפלה ומאגרי מים, כולל מכלי מים של בתי חולים ומשאיות מים. מעבדות לבדיקת איכות המים נהרסו אף הן. בהרבה מהמקרים הללו לא תועדה כל פעילות לחימה באזור, ובחלק מהמקרים ההרס נעשה באזור שנמצא בשליטה מלאה של הצבא ולא ניתן לייחס את ההרס לנזק אגבי. כך למשל, בינואר 2024 ישראל תקפה את רשות המים המרכזית של עזה, ובתקיפה נהרסו חלקי חילוף וכן מעבדות לבדיקת איכות המים. במקרה אחר, חיילים צילמו עצמם הורסים מאגר מים מרכזי באזור רפיח. במקרים אחרים, הותקפו פועלים שעבדו על תיקון צינורות מים, מתקני שאיבה או מתקני התפלה.

לאורך השנתיים האחרונות תועדו אינספור מקרים של הפגזות, הפצצות והרס מכוון של בארות, מתקני התפלה ומאגרי מים. פלסטינים בתור למים בח'אן יונס, ב-6 בספטמבר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כתוצאה מהתקפות אלו, נכון לאוגוסט 2025, 60% ממתקני ההתפלה הפרטיים והציבוריים נפגעו או שלא היו נגישים בשל הוראות פינוי. ניתוק החשמל לרצועה השבית את מתקני ההתפלה ואת הבארות המבוססות על שאיבת מי תהום, ואלה עברו לפעולה חלקית, הנשענת על שריפת דלק. עם ניתוק החשמל, צומצמה מאוד גם אספקת הדלק לכדי כחמישית מהכמות המומלצת על ידי האו"ם לצרכים הבסיסיים ביותר, מה שאיפשר את הפעלת מתקני ההתפלה באופן חלקי בלבד. בכמה מקרים תועד גם הרס של פאנלים סולאריים, שסיפקו אנרגיה לבארות ולמתקני התפלה. בדומה למתקפות דומות על משאבים חיוניים אחרים, נראה שהמטרה של מתקפות אלה היתה לעודד עזיבה לשם טיהור אתני של חלקים מהרצועה, למשל של רפיח ושל צפון הרצועה; ובשבועות שקדמו להפסקת האש, של העיר עזה.

היכולת לשקם את נזקי ההפגזות נותרה מוגבלת מאוד בשל המצור. מתקני התפלה דורשים כלור, ערכות לבדיקת איכות המים וחלקי חילוף, ואילו ישראל מאשרת בקשות לציוד התפלה ולחלקי חילוף רק במשורה. כמו סוגים אחרים של סיוע, ציוד זה מסווג כ"דו-שימושי" (לשימושים אזרחיים וצבאיים) ובאמתלה זו אינו מורשה להיכנס לרצועה בדרך כלל. כמובן, רשימת החומרים והציוד המוגדרים כך אינה שקופה ואי אפשר לערער עליה. דו"ח של ארגון רופאים ללא גבולות כינה את אופן הישרדותם של מתקני ההתפלה הקיימים כ"פרנקנשטייני" – פירוק מתקנים שנפגעו כדי להרכיב מתקנים חדשים או לתקן מתקנים פגועים אחרים. בדצמבר 2023, בניסיון לייצר מנגנון אספקת מים שאינו נתון לתקיפות ישראליות, נבנה מתקן התפלה בסיני במימון האמירויות, שסיפק חלק קטן מצורכי המים של דרום הרצועה, אבל הצינור המוביל מים לרצועה נפגע במאי 2024 עם הפלישה לרפיח, וצינור חדש נבנה רק בסוף אוגוסט 2025 והקל במעט על מצוקת המים.

המצב החמיר אף יותר בחודשי הסגר המוחלט של מרץ-מאי 2025. עד אפריל השנה הרסו מתקפות ישראליות 719 בארות. המצור המלא על כניסת מזון, שהחל ב-2 במרץ, הודק אף יותר שמונה ימים לאחר מכן, עם ניתוק החשמל – מה שהביא להשבתה חלקית או מלאה של מתקני התפלה. חודש לאחר מכן, ב-4 באפריל, הופצץ מתקן התפלה פרטי שסיפק מים לצפון עזה, ולמחרת ישראל גם חסמה את אספקת המים לעזה מחברת מקורות. בשלב זה, 90% מתחנת ההתפלה הפסיקו לפעול בשל הפצצה ישירה או בגלל מחסור בדלק. ללא גנרטורים ומשאבות, ובעקבות הרס של למעלה מ-100 אלף מטר של צינורות, אספקת המים הפכה דלה ביותר. ככל שהגישה למי בארות, למי צינורות ולמי התפלה פחתה, גדלה התלות במשאיות המים – ובמקביל, איכות המים בהן הלכה וירדה, כך שכבר באפריל האחרון דיווחה איבתיסאם מהדי כי תושבי עזה מוהלים מי ים במים המגיעים במשאיות כדי להפוך אותם "נסבלים לשתייה".

לאחר הרס מסיבי של הסביבה הבנויה ותשתית המים, המשאיות הפכו לאמצעי המרכזי להובלת מים. נכון לסוף אוגוסט התקיימו כ-1,615 נקודות חלוקת מים, המסתמכות על הובלת מים במשאיות מתחנות ההתפלה, מנקודות היציאה של צינור המים של מקורות או מהבארות המעטות שנותרו. תורי המים שהוזכרו בתחילת הכתבה הם תוצאה של ההסתמכות על משאיות ונקודות חלוקה מוגבלות. משאיות המים היו מוגבלות כמובן בכמות המים שהן יכולות להביא, וחוסר הביטחון בדרכים גם השפיע על יכולתן להגיע למי שהיו זקוקים להן.

מועד חלוקת המים הפך בלתי צפוי. צוות של ארגון רופאים ללא גבולות דיווח על אנשים שמסתובבים ברחובות עם מכלי מים בידם בתקווה להגעת משאית, ועל ילדים שהולכים לאיבוד כי הם מחפשים תחנות חלוקה ששינו מקום בגלל מתקפות או צווי עקירה, או בגלל שההתקפות הפכו את הסביבה של טרום המלחמה לבלתי ניתנת לזיהוי. בהקשר זה דווח על כמה תקיפות ישירות על נקודות חלוקת מים מאז אמצע יולי: במרכז העיר עזה, ב-13 ביולי, ב-23 אוגוסט, כוח צבאי פתח בירי על קבוצת אנשים שהגיעה לאסוף מים באזור ח'אן יונס. ב-2 בספטמבר אירעה התקפה נוספת באל-מוואסי, ב-15 בספטמבר הותקפה משאית מים בשיח' רדוואן.

השלכות על החברה האזרחית

קשה למדוד את מידת הקטלניות של הפעולות הישראליות, בטווח המיידי או בטווח הארוך. קשה לאמוד מוות בצמא, שכן המוות לא נובע רק מהתייבשות אלא גם מרעב וממחלות שהגוף מתקשה להתאושש מהן, והצמאים שותים מים שמרעילים את גופם באיטיות. ילדים שותים מי שלוליות המזוהמים מביוב, חרקים, תולעים ומזהמים אחרים. אימהות מניקות הסובלות מרעב והתייבשות מאכילות את תינוקות בתמ"ל מעורבב במים מזוהמים. כך, כבר מדצמבר 2023 ולאורך המלחמה דווח על טיפול בתינוקות, ילדים ופעוטות עם שלשול מימי או דמי החולים במחלות שקשות לאבחון בשל מחסור חמור בציוד ובחומרי מעבדה.

בנוסף, דווחו שיעורים גבוהים של צהבת נגיפית מסוג A, הנובעת מהתמודדות הכליות עם שיעורי מליחות גבוהים במי השתייה. כמו כן, המזון שנכנס לרצועה הוא ברובו מזון יבש הדורש בישול, כגון פסטה, עדשים ואורז. המחסור במים משפיע לפיכך גם על הנגישות למזון. יתר על כן, מכיוון שרחצה באה על חשבון מי שתייה, היכולת להתרחץ מאוד מוגבלת. מחסור חמור במי רחצה משמעו התפתחות מחלות עור וזיהומים, במיוחד בקרב ילדים ותינוקות. סובלות מכך במיוחד נערות ונשים בגיל הפריון בעת המחזור החודשי, בשל מחסור במוצרי היגיינה ורחצה. רופאים דיווחו על מחלות עור שהתפתחו לאחר חודשים ללא רחצה, וכן שגשוג של כינים, פשפשים, רימות וקרציות, בקרב ילדים ומבוגרים כאחד.

כבר ביולי 2024 הגיע ארגון אוקספם למסקנה שישראל פוגעת בתשתיות המים ברצועה כדי ליצר "תנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתה הגופנית של אוכלוסיית עזה, כולה או מקצתה", כלשונה של אמנת הג'נוסייד. מפגינים קוראים לעצור את אספקת המים לרצועת עזה, ב-2 בספטמבר 2025 (צילום: פלאש90)

מצב המים הירוד ברצועה הוביל כמה ארגונים בינלאומיים לייחד לנושא דו"חות ספציפיים ומפורטים. כבר ביולי 2024 הגיע ארגון אוקספם למסקנה שישראל פוגעת בתשתיות המים ברצועה כדי ליצר "תנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתה הגופנית של אוכלוסיית עזה, כולה או מקצתה", כלשונה של אמנת הג'נוסייד. דו"ח חריף יותר של Human Rights Watch מדצמבר 2024 הגיע לאותה מסקנה, ואף קבע על סמך ההגבלות על הגישה למים לבדן שישראל מבצעת רצח עם בעזה. השיטתיות של הפעולות הישראליות מקשה עלינו להגיע למסקנה אחרת. לאחר שהושמדו רוב הבארות ומתקני ההתפלה, אנשים שורדים על מי מלח שנמהלו במים נקיים-למחצה, ובזכות עבודתם של ארגוני סיוע ויזמים מקומיים, שמובילים את משאיות המים.

עם תחילתה של הפסקת האש השלישית ומה שמסתמן כסיום השלב העצים של המלחמה, ברור כי שיקום תשתיות המים ברצועה ייקח זמן רב, וכי המחסור במי השתייה לא יסתיים בין לילה. למעלה מ-80% מהמבנים ברצועה נהרסו או נפגעו, ואיתם גם תשתית הצנרת הביתית, השכונתית והעירונית. מתקני ההתפלה זקוקים לשיקום, ואת הנזק למי התהום קשה אפילו להעריך – אחרי שנתיים ללא מערכת מסודרת של פינוי פסולת, בהינתן כמות חומרי הנפץ שהוטלו ביותר מ-40 אלף התקפות אוויריות על הרצועה, ובהתחשב בעתיד הלא ברור של כמחצית משטח הרצועה שנמצא עדיין בידי הצבא. המחסור במי שתייה נקיים ומגוון ההשלכות של מחסור זה על מערכת העיכול, הכבד והכליות של שני מיליון איש ילוו אותנו עוד שנים רבות.

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. ד"ר לי מרדכי הוא מייסד פרויקט "Bearing Witness: Gaza" ומרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים