מקרה גמליאל מביש, אבל למה אנחנו כל כך משוועים לדוגמה אישית?
כאשר פוליטיקאים סורחים הדבר מקומם אותנו, ובצדק. אבל טענת "היעדר הדוגמה האישית" היא בעייתית במידה רבה. לא מדובר באנשי חינוך וגם לא בדמויות הוריות, והעובדה שסרחו ודאי שלא פוטרת אותנו מהתנהגות ראויה או משמירה על הבריאות שלנו ושל הסביבה
הפרת הסגר על ידי השרה להגנת הסביבה הוא המקרה האחרון בשרשרת אירועים מבישים שסיפקו מנהיגי המדינה, עוד שיא של ממשלה מנותקת שכבר נדמה שלא נותרו לה שיאים לשבור, ובכל זאת ממשיכה להפתיע.
אבל מדוע בכל פעם שזה קורה אנו ממהרים לבכות את היעדר הדוגמה האישית? "אם השרה גילה גמליאל לא מתפטרת עד סוף היום – זו בושה של דוגמה אישית ולא ניתן לבוא בטענות אחרי זה לציבור", צייץ למשל שאול אמסטרדמסקי. העמדה הזו, שנשמעת נכונה מאוד אינטואיטיבית, מעלה כמה תהיות.
המקרה האחרון בשרשרת אירועים מבישים. השרה גילה גמליאל (פלאש 90)
ראשית, האם אנחנו באמת צריכים דוגמה אישית כשמדובר בשמירה על בריאותנו? הרי כללי הסגר אמורים להיות כאלו שיפחיתו תחלואה. אמנם, הרבה מהם נראים שרירותיים במקרה הטוב ולא ענייניים במקרה הרע, אבל איסור על התקהלויות במקומות סגורים, למשל, הוא פשוט מתבקש בתקופה הזו.
האם האדם הסביר יחשוב כי אם השרה נכחה בהתקהלות, הרי שגם לו כדאי לעשות זאת? והאם זה נכון, שאם השרה נכחה בהתקהלות, באמת אי אפשר לבוא בטענות לאדם אחר שיעשה זאת?
אם השרה טעתה, היא תשלם (את המחיר הבריאותי היא כבר משלמת); אבל מדוע שכל אחת אחרת שבריאותה חשובה לה תחזור על טעות כזו? לדוגמה אישית אין כל כך חשיבות בהקשר הזה, מתוך הנחה שאנחנו מצייתים לכללי הסגר – לפחות ההגיוניים שבהם – לא כדי למצוא חן בעיניי ההנהגה, אלא מתוך האינטרס שלנו.
אם השרה גילה גמליאל לא מתפטרת עד סוף היום – זו בושה של דוגמא אישית ולא ניתן לבוא בטענות אחרי זה לציבור.
אם ראש הממשלה לא יפטר השרה גמליאל – זו בושה של כושר מנהיגות— Shaul Amsterdamski (@amsterdamski2) October 5, 2020
שנית, הציפייה לדוגמה אישית חושפת צד מעניין של האופן שבו אנחנו תופסים את הפוליטיקאים. דוגמה אישית היא עניין שנצפה לו מנשות חינוך, למשל, אשר מקנות לנו תכנים וערכים. היא לא בהכרח עניין שנצפה לו משרות.
כמובן, נצפה שיהיו ישרות ונקיות כפיים, אבל האם זה מכיוון שאנחנו מצפים מהן לדוגמה אישית – או פשוט כי אנחנו מצפים מהן לסטנדרט ההתנהגות הגבוה ביותר, כמשרתות ציבור, וכמי שחייבות להיות אחראיות בפני הציבור?
הציפייה מפוליטיקאים לדוגמה אישית מתאימה דווקא למשטרים פחות ליברליים, שבהם לשלטון נלווה אספקט חינוכי מסוים, או שבהם השלטון אפילו מתווה דרך חיים מסוימת; היא הרבה פחות מתאימה למשטר שמטרתו המרכזית היא לאפשר לכל אחת מאתנו לנהל את חייה כראות עיניה (כמובן, ניתן לטעון שהמשטר הישראלי הוא אכן לא לחלוטין ליברלי).
כן, ניתן לבוא בטענות לציבור
מעבר לכך, הציפייה לדוגמה אישית חושפת תפיסה כמעט פטרנליסטית שלנו את ההנהגה; כלומר, היא מציירת את השלטון ככזה שמקביל לדמות הורה ושמסמן לנו כיצד עלינו לנהוג לטובתנו שלנו.
גרסה מוקצנת של הטיעון הזה הועלתה למשל על ידי הכותב האנגלי רוברט פילמר בחיבורו פטריארכה שהתפרסם ב-1680 (הוצאת שלם, 2009). פילמר, אשר תמך בשלטון מלוכני, טען כי "כל המלכים הם אבות עמם או יורשיהם של אבות כאלה".
מסקנתו היתה כי המלך שולט על עמו ממש כשם שאב המשפחה שולט על משפחתו, וכי לפיכך למלך ישנה סמכות אבהית ביחס לנתיניו.
למזלנו, הזמנים השתנו, וקמה הדמוקרטיה הליברלית, אשר מניחה כי כולנו יצורים שווים, חופשיים ורציונליים. כמובן, אנחנו עדיין זקוקים לשלטון ובפרט לאכיפה, כי לא כולם שומרים על הסדר כל הזמן, אבל אנחנו כבר לא זקוקים לשלטון כדמות הורית שיראה לנו את הדרך הנכונה. את טיבם של הכללים אנחנו אמורים להבין על פי ההיגיון הפשוט, ולא על פי דוגמה אישית.
בחזרה לציוץ של אמסטרדמסקי. בכלל לא ברור שגם אם פוליטיקאים נכשלים במתן דוגמה אישית, המסקנה הלוגית היא כי "לא ניתן לבוא בטענות אחרי זה לציבור".
שוב, עמדה כזו רואה בציבור כמי שמציית ציות עיוור, חסר היגיון ומחשבה, ולכן אם אשת ציבור מפרה את הכללים, הדבר נותן השראה או אפילו מוטיבציה לשאר הציבור לחקות את ההפרות. כמובן, תפקיד ההנהגה הוא אף פעם לא לבוא בטענות לציבור, אבל זה צריך להיות נכון בכל מצב. אך אם שרים מפרים הנחיות, מדוע שנפר אותן גם אנחנו?
במילים אחרות, גילה גמליאל היא לא המדריכה שלנו בצופים, והיא לא ההורה שלנו. בימים שבשגרה אנחנו לא נוטים להסתכל אליה בחיפוש אחר דוגמה אישית, ואין סיבה שנתחיל עכשיו.
ד"ר אלעד כרמל הוא פוסט-דוקטורנט החוקר תיאוריה פוליטית והיסטוריה של רעיונות
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
