מנדלבליט שוב נותן גושפנקה משפטית לעינויים

השבוע הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על החלטתו לגנוז את החקירה שנפתחה נגד חוקריו של סאמר ערביד, שהגיע לאשפוז במצב קשה כשהוא סובל מחבלות בחלקים שונים של גופו אחרי חקירה בשב"כ. מנדלבליט קבע כי התיק ייסגר "בהיעדר תשתית להוכחת ביצוע עבירה", והנחה לפעול להפיק לקחים מהאירוע.

ערביד נעצר ב-25 בספטמבר 2019, בחשד למעורבות בהריגתה של רינה שנרב באוגוסט 2019, ונלקח לחקירה. מפרסומים בתקשורת עולה שהוא נבדק על ידי רופא באותו הלילה, נבדק שוב בבוקר ושוב בשעות הערב המוקדמות. בכל הבדיקות נקבע שמצבו "סביר" ואחריהן הוא נלקח לחקירה.

למחרת בבוקר פונה ערביד לבית החולים במצב אנוש, שם נמצא כי הוא סובל משברים בצלעות ונמצאו על גופו סימני חבלה בגפיים, בצוואר ובבית החזה. למחרת בבוקר עדכן חוקר שב"כ את עורך הדין של משפחתו כי הוא מאושפז, מחוסר הכרה ומורדם.

חקירה בעינויים של פלסטינים היא כבר מזמן חלק מהשגרה, ואולם הגעתם של נחקרים לבית החולים כתוצאה מחקירה אלימה כזו היא חריגה. אישפוזו של ערביד במצב אנוש גרר כותרות והחל להעלות שאלות, ולכן התגייסה המערכת במהירות והבטיחה חגיגית שהדברים נבחנים ונבדקים.

ראשונה בשרשרת הבדיקה היתה "היחידה לבירור תלונות נחקרים במשרד המשפטים", האמורה לבדוק אם מתעורר חשד לעבירה פלילית. במהלך השנים עברו דרכה מאות תלונות כאלה. למעט מקרה אחד, היא תמיד הסיקה שלא התעורר חשד כזה – וסגרה את התיק.

ברוב המקרים מסתיים הטיוח בכך, אך הפעם החליטו התסריטאים להמשיך את ההצגה – ונפתחה חקירה פלילית. החוקרים המעורבים נחקרו, נגבו גם עדויות מעדים, נתפסו מסמכים ואפילו התבקשה חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית.

ואז, לאחר שחלף מספיק זמן וכשנראה היה שניתן יהיה להוריד את המסך מבלי שיורמו גבות, הודיע היועמ"ש המשפטי לממשלה לציבור כי "בהתאם להמלצת צוות החקירה וחוות דעת כלל הגורמים בפרקליטות המדינה אשר ליוו את הטיפול בחקירה" תיק החקירה נסגר, כאמור, "בהיעדר תשתית להוכחת ביצוע עבירה".

מדוע לא נמצאה תשתית כזו? לא כי צוות החקירה לא השיג את כל הראיות הנדרשות, אלא פשוט בגלל שהמעשים שבגינם הגיע ערביד לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה ומונשם – אינם אסורים. אמנם, הם גם אינם מותרים בחוק, כי המדינה המוסרית בעולם הרי לא עושה דברים כאלה, אבל הם מעוגנים היטב בנהלים הסודיים שמועברים מא' לד'. הם עשו רק מה שמותר להם לעשות, ומסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה היא אכן המסקנה היחידה המתבקשת.

הרשויות כמובן שומרות בסוד מה בדיוק מותר לחוקרים לעשות, אבל ממאות עדויות שנגבו במהלך השנים מפלסטינים שנחקרו בשב"כ מצטיירת תמונה ברורה ומזוויעה של המתרחש בחקירות אלה, היכולות להימשך גם כמה שבועות.

מותר לכלוא אותם בבידוד בצינוק קטן, חשוך ומטונף; מותר למנוע מהם מזון במשך ימים ולתת להם רק מזון מקולקל, לא מבושל ולא אכיל; מותר להכות אותם; מותר למנוע מהם ללכת לשירותים במשך שעות; מותר לאיים עליהם בפגיעה בהם או בבני משפחתם, להעליב אותם ולצעוק עליהם; מותר לכבול אותם לכסא בתנוחות כואבות לזמן ממושך; מותר להקפיא את תא המעצר שלהם ולסרב לבקשתם לשמיכה; מותר למנוע מהם להתקלח, להחליף בגדים ולצחצח שיניים במשך ימים; מותר למנוע מהם טיפול רפואי הולם; מותר למנוע מהם שינה במשך ימים.

החוקרים שעושים את כל זה לא עוברים על החוק. ועדת לנדוי קבעה אמנם שככלל מותר להפעיל בחקירות "רק" "לחץ פיזי מתון", ואולם זה מעולם לא הוגדר ובדו"ח שכתבה כללה הוועדה נספח סודי שבו התירה, ככל הנראה, שימוש באמצעים נוספים.

בפסק דינו המפורסם אסר בג"ץ את השימוש בשורה ארוכה של אמצעים, אבל במקביל התירו השופטים לחוקרים להיתלות ב"הגנת הצורך" כדי להצדיק שימוש באמצעים נוספים, שיופעלו על פי שיקול דעתם.

בשל כך, החוקרים גם לא טורחים להסתיר מהממונים עליהם את מהלך החקירה, והם מתעדים היטב את החקירות במסמכים סודיים – המוצגים אם עולה הצורך בפני בית המשפט – איזה אמצעים ננקטו נגד הנחקר ולמשך כמה זמן. רופאים בודקים את הנחקרים ומאשרים לחוקרים שמצבם מאפשר את המשך חקירתם. שופטים מאשרים שוב ושוב את הארכת מעצרם ובחלק מהמקרים גם את המשך איסור הפגישה שלהם עם עורך דינם.

ועדת לנדוי, שופטים צבאיים, בג"ץ, נהלים סודיים, המבת"ן, היועמ"ש, "פצצה מתקתקת", מח"ש, "אמצעים מיוחדים" – כל אלה הם רק חלק מהאיפור הכבד שמורחת המדינה על פניה כדי להסתיר את העובדה שבישראל מותר לענות נחקרים. מותר – ואף רצוי.

האיפור הזה מצליח להסתיר היטב את הקמטים ואת הזוועות, אך מדי פעם משהו משתבש והאמת נחשפת. כמו במקרה של סאמר ערביד. אז מתגייסת המערכת – לא, חלילה, כדי לשנות את המדיניות, אלא רק כדי לתקן את האיפור. בעיקר, מערכת אכיפת החוק, שמאומנת היטב בטיוח מקרים כאלה, ממהרת ליצור מראית עין של חקירה רצינית ומעמיקה החותרת לגילוי האמת. וכשהכל נגמר, נושמים כולם לרווחה. השורות התיישרו, הגושפנקה המשפטית ניתנה ובעיקר: העינויים לא הוצאו אל מחוץ לחוק.

ולמה, עולה השאלה, טורחים כולם לתקן את האיפור? למה לא פשוט להצהיר בפה מלא שעינויים של פלסטינים זה ראוי ומותר? ייתכן שזה נובע מאמונה ש"זר לא יבין זאת", ושישראל תזכה לקיתונות של ביקורת על מדיניותה זו ואולי אף תידרש לשלם מחיר כלשהו, ולכן עדיף להמשיך לעשות זאת במחשכים.

אבל אולי יש עוד סיבה. עינויים של אדם אחר נוטלים ממנו את האנושיות שלו, גוזלים ממנו את צלם האנוש, הופכים אותו ללא-אדם ולכלי. איש אינו רוצה להודות שכך הוא תופס בני אדם אחרים. כשלא ניתן עוד להתמודד עם מה שנשקף מהמראה, מסתתרים מאחורי מסיכה.

עו"ד יעל שטיין היא מנהלת המחקר בארגון בצלם