newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החלוק הלבן שמכשיר את שרץ העינויים

הרופאים שחותמים על "טופס הכשירות הרפואית" לחקירה עוברים כצל במתקני החקירות, ב"ארון", בקשירת הבננה, באימת החשיכה של השק על הראש. הם שותפים מלאים לפשע העינויים – אף שזו חובתם האתית והמקצועית לסרב לשתף עמו פעולה

מאת:

לשב"כ יש בוודאי בית ספר שבו כיתה מיוחדת לשקרנים. הטקסטים שמלמדים בו קבועים – ואינם משתנים עם השנים. למשל, ב-1993 אמר אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, בתוכנית טלוויזיה של גבי ניצן: "אין עינויים בישראל. אני שירתתי 30 שנה בצה"ל ואני יודע מה שאני אומר".

donate

פלד אמר את הדברים כנזיפה באישה שכנראה לא יודעת מה שהיא מדברת כשהיא מאשימה/מעלילה על זרועות הביטחון שעינו את חסן זביידי עד אובדן שפיותו במרתפי חקירות השב"כ – ולא רק אותו.

26 שנה לאחר מכן טען סגן ראש השב"כ וראש אגף חקירות בשב"כ לשעבר, יצחק אילן, בתוכנית "חמש עם יעקב אילון" ששודרה בטלוויזיה ב-2 באוקטובר, כי "אין עינויים בשב"כ… אני ניהלתי את החקירות 20 שנה בשב"כ והייתי ראש אגף חקירות". אילן התייחס בדבריו למצבו של סאמר ערביד, שנמצא במצב אנוש לאחר חקירת שב"כ, ולתגובתו של העיתונאי ברק רביד – שגיחך לנוכח הכחשתו את עצם קיומם של העינויים.

הכחשות אבסורדיות בצד, מה שתמיד הטריד אותי במיוחד בנושא העינויים – כרופאה וכמייסדת של עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א) – היא העובדה שרופאים משתפים פעולה ומשרתים את תעשיית העינויים.

ביוני 1993 יזמתי כנס בינלאומי מטעם רל"א נגד עינויים בישראל, שהתקיים בתל אביב. בכנס הצגתי טופס רפואי מאורגן היטב של השב"כ, שהתגלה במקרה על ידי העיתונאית מיכל סלע. בטופס נדרש הרופא לציין אם יש מגבלות רפואיות לשהיית הכלוא בתא בודד, לכבילת הכלוא, לחבישת כיסוי ראש/עיניים או לעמידה ממושכת.

טופס אישור כשירות לחקירה

טופס אישור כשירות לחקירה

תגובת השב"כ להצגת הטופס היתה הכחשה: "אין טופס כזה. זה סתם נייר ניסיוני שאינו בשימוש", טענו. בהמשך, ב-1997, התגלה – שוב במקרה – טופס דומה מאוד לראשון, שבו נדרש הרופא לתת כשירות לעינויים בהתאם לסעיפים מוגדרים מראש.

הטופס הראשון וממצאים אחרים פורסמו בספר שהוציאה רל"א בעקבות הכנס באנגלית (הוצאת ZED, 1995), שנקרא "Torture : human rights, medical ethics and the case of Israel". את הספר הזה לא ניתן למצוא בישראל, שכן הוצאת סטימצקי אסרה על מכירתו ברשת. אולי זו הוכחה נוספת לכך שאין עינויים בישראל.

בעקבות גילוי הטופס, פנתה רל"א להסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) להצטרף למאבק נגד העינויים. הר"י ביקשו בתגובה שנעביר להם את שמות הרופאים שחתמו על טופס הכשירות הזה – והם כבר יטפלו בהם.

למעשה, ההתדיינות בעניין היתה בין עורך הדין של הר"י לביני. סירבתי למסור לו את השמות, ואמרתי לו כי איני מעוניינת להפליל את הש"ג, אני רוצה לשנות את השיטה כולה – החל משינוי משפטי שיפסול את שיטת ההודאה באשמה כאבן יסוד במערכת ההוכחות, ועבור דרך חינוך חברי ההסתדרות הרפואית לאי שיתוף פעולה עם המענים, ובעיקר למתן עזרה אקטיבית לרופאים המדווחים על חשד לעינויים או חקירה ברוטלית.

הר"י הסתפקה אז בהצהרות, ולא עשתה דבר כדי למנוע מרופאים לשתף פעולה עם עינויים. בנוסף, ההסתדרות הרפואית לא קיימה את התחייבותה מאז להקים כתובת תומכת לרופאים שידווחו על חשד לעינויים או חקירה ברוטלית.

כשל אתי, מוסרי ופרקטי

לא רק הרופאים בשב"כ ובשירות בתי הסוהר (שב"ס) משתפים פעולה עם העינויים. גם רופאים בחדרי מיון בבתי החולים בישראל כותבים חוות דעת רפואיות שקריות בהתאם לדרישות השב"כ. למשל, במקרה של נאדר קומסייה מבית סאחור – שנעצר בביתו, וחמישה ימים לאחר מכן הועבר לבית החולים סורוקה ואובחן שם עם "שטף דם וקרע בשק האשכים". קומסייה העיד שהיכו אותו בחקירה ובעטו באשכיו.

עשרה ימים לאחר מכן הובא קומסייה לבדיקה רפואית נוספת אצל אותו אורולוג שבדק אותו בפעם הראשונה, אחרי שהרופא קיבל שיחה טלפונית מהצבא. האורולוג כתב מכתב רטרואקטיבי (שנכתב כאילו יומיים קודם לכן) בלי לבצע בדיקה נוספת, ובו אמר כי "לפי דבר החולה, נפל מהמדרגות יומיים לפני הגיעו לחדר המיון". האבחון הפעם היה "המטומה שטחית באזור שק האשכים, המתאימה לחבלה מקומית בין יומיים לחמישה ימים לפני הבדיקה במיון". המכתב המקורי של האורולוג, שנכתב אחרי הבדיקה הראשונה, נעלם מהתיק הרפואי.

אף שמשפטנים פסלו את השימוש בעינויים כאמצעי לחקר האמת, הם ממשיכים להתקיים בקנה מידה גדול. זאת, מכיוון שמטרתם האמיתית היא שבירת רוחו וגופו של המעונה

ההיסטוריה מלמדת אותנו שרופאים בכל מקום מפנימים בקלות וביעילות את הערכים השלטוניים של זמנם, ורבים מהם נעשים למשרתיו הנאמנים של  המשטר. כך היה בגרמניה הנאצית, בארה"ב ובמדינות שונות באמריקה הלטינית. וגם בישראל. המקרה של קומסייה ורבים אחרים ממחישים ביתר שאת את הכשל האתי, המוסרי – וגם הפרקטי – של הממסד הרפואי בישראל בנוגע לעינויים.

כבר במאה ה-18 פירסמו משפטנים – לא רופאים – את דעתם בליווי הוכחות שאין קשר בין הכאב לבין האמת. משום כך נפסלו עינויים לצורכי משפט ונפסלו הודאות שנגבו על ידי גרימת כאב ועינויים. ניתן להניח שראשי השב"כ, הצבא והמשטרה יודעים זאת.

למרות זאת, העינויים ממשיכים להתקיים בקנה מידה גדול, וכוללים התאכזרות נפשית וגופנית. למה הם עושים זאת? הם מפעילים עינויים כי המטרה האמיתית של עינויים והשפלות, כך נראה, היא שבירת רוחו וגופו של המעונה – ריסוק אישיותו.

להתנגד ללא פשרות או "יוצאים מן הכלל"

ההבנה המשפטית מתבססת על ההיבט התועלתי שאין להגיע לחקר האמת על ידי עינויים, ועל כן המשפטנים פסלו את השימוש בהם. אך מה שאמור לחייב רופא לפני כל דבר אחר הוא ההיבט האתי, המוסרי-אישי: כל מה שגורם סבל גופני ונפשי לאדם – הוא פסול. "ראשית, אל תזיק" היא הדרישה המינימלית מרופא, שאין לעבור עליה.

הפגנת רופאים נגד החוק לאישור הזנה בכפייה, 2014 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הפגנת רופאים נגד החוק לאישור הזנה בכפייה, 2014 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

טופס הכשירות לחקירה בעינויים שנכתב על ידי רופא מאפשר למנוע שינה מהנחקר; לחשוף אותו לחום גבוה או לקור מקפיא; לכאב חמור ממכות; לקשירה במשך שעות ארוכות  בתנוחות מכאיבות והורסות מפרקים וכליות; לעמידה ממושכת עד לפקיעת ורידי הרגליים; לכיסוי ראש מחניק ומצחין ולאימת החשיכה של כיסוי עיניים ממושך; להשפלה ולהשפלה מינית; לשבירת רוחו על ידי ניתוק ממשפחה ומעורכי דין; לבידוד ממושך שעלול לגרום לאובדן השפיות.

"טופס כשירות רפואית" אינו דומה לבדיקת כשירות לטייס או בדיקת כשירות לנהיגה. "כשירות" זו מובילה את את האדם ה"כשיר לחקירה" לעינויים, והרופא יודע זאת. הוא יודע לאיזה תהליך שיטתי של כאב והשפלה, שבירת גוף ורוח הוא נותן את שירותיו, את הסכמתו ואת אישורו. רופא גם משגיח בזמן העינויים, רופא בודק ומטפל באסיר המעונה לאחר העינויים, רופא כותב את המכתב/מסמך הרפואי או הדו"ח הפתולוגי.

החלוק הלבן עובר כצל במתקני החקירות, ב"ארון", בקשירת הבננה וקשירות אחרות, באימת החשיכה של השק על הראש. הרופא המשתף פעולה עם תעשיית העינויים הוא שותף לפשע. אם נחקר מת בחקירה – הרופא למעשה מסייע לרצח. רופאים, אחים ואחיות, חובשים ושופטים הרואים ויודעים ושותקים ומחפים – הם שותפים לפשע.

חובה עלינו להתנגד ללא פשרות וללא "יוצאים מהכלל" לעינויים. אין קו מפריד, נקודה ברצף, שבהם "לחץ פיזי מתון" הופך לעינויים. על כן הקו שקבעה ועדת לנדוי הוא קו שנותן לגיטימציה לפשע באופן יומיומי. חובה עלינו, אזרחיה של מדינה דמוקרטית, לסרב לשתף פעולה עם פשע העינויים. על אחת כמה וכמה חובה זו חלה על רופאים – שזו גם חובתם האתית והמקצועית.

אסור לנו גם להתחבא מאחורי הרעיון שהעינויים הם מסימניו של הכיבוש, ולספר לעצמנו שהם ייעלמו יחד אתו. העינויים הם תפישת עולם שבה אין לזכויות אדם מקום וערך. הם התקיימו לפני הכיבוש – והם ימשיכו להתקיים גם אחריו אם לא נשנה את תפישת עולמנו.

שיטות חקירה אלימות ואכזריות אינן מוסיפות לביטחון גם אם הן נעשות בשמו. העינויים גורמים להרס חברתי במעגלים מתרחבים והולכים. לא רק העוסקים ב"עבודה" איומה זו מאבדים את ערכי המוסר וכבוד האדם והדמוקרטיה, אלא גם כל השותקים, הלא-רוצים-לדעת, ולמעשה כולנו.

ד"ר רוחמה מרטון היא מייסדת עמותת רופאים לזכויות אדם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

השוק הפלסטיני ממשיך להיות מוצף במוצרים מיובאים מישראל. מדבקות מסמנות מוצרים ישראלים בחנות ברמאללה (צילום: ג'סיקה דוואני, Just Vision)

מדוע הקריאה להחרים תוצרת ישראלית לא נוחלת הצלחה בשטחים?

מזה שנים נערכים ברחוב הפלסטיני קמפיינים לעידוד החרמת תוצרת ישראלית והעדפת זו הפלסטינית על פניה. אך נוכח התלות הכלכלית והיעדר של חלופות מספקות, תמיכה פוליטית, פיקוח ותודעה ציבורית, לא מדובר במשימה פשוטה בכלל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf