מחסור במורים: קודם ייבשו, עכשיו זועקים, בסוף יפריטו

המחסור במורות ובמורים (טובים) מטריד את מערכת החינוך כבר לפחות 50 שנה. לא הועילו האקדמיזציה של המקצוע, וגם לא עשרות רפורמות ארגוניות ופדגוגיות. תנאי העבודה והשכר כה נחותים, שמעטות ומעטים מוכנים להיכנס למקצוע.

אך אם יש מחסור, מדוע תנאי העבודה והשכר אינם משתפרים? את ההסברים שאציג מצאתי במאמרים מאת פרופ' דרורה כפיר ופרופ' תמר אריאב (רשימה למטה). אף שהדברים נכתבו לפני שנים רבות, הם נותרו נכונים גם כיום.

משרד החינוך נגוע בפוליטיזציה, והמערכת מפוררת לזרמים ולתת זרמים סקטוריאליים, המתחרים ביניהם על המשאבים. במצב זה, אין אפשרות לגבש מדיניות קוהרנטית, סולידרית (מכלילה), ארוכת טווח ומקצועית (מבוססת מחקרים).

התחרות הסקטוריאלית משתקת גם את התפתחות ההוראה מ"מקצוע" (במובן הטכני של הביצועים) ל"פרופסיה" (במובן של התמחות אקדמית). הפוליטיקאים זקוקים למורות ולמורים ככלי העברה של מידע ורעיונות, ולא כחוקרים וכמפתחים של מידע ורעיונות.

חסרונה של מדיניות חינוך מקצועית מצד משרד החינוך, וחסרונה של תפיסת פרופסיה מצד המורות והמורים, מותירים את החינוך בעליבותו. "מחיר המדינות העכשווית יורגש בעוד כמה שנים", הזהירו כפיר ואריאב ב-2002.

בין אקדמיזציה להומניזציה

המחסור במורות ובמורים מדובר כבר עשרות שנים, כאמור, לפחות מאז שהתכנסה ועדת עציוני ב-1978, לדון במעמד המורה וההוראה על רקע "המחסור הקיים והצפוי של כוח אדם בהוראה". בעקבות המלצות הוועדה (כמו גם ועדת יפה מ-1971), עברו בתי המדרש והסמינרים להכשרת מורים תהליך אקדמיזציה, והפכו למכללות שבוגריהן זכאים לתואר B.Ed (בוגר בהוראה).

האקדמיזציה כללה גם העלאה של רף הכניסה ללימודים, בדומה לאוניברסיטאות, כלומר ציון מינימום בתעודת הבגרות ובמבחן הפסיכומטרי. במשרד החינוך היו אופטימיים מאוד, ודיברו אז על "עידן חדש בהכשרת מורים".

לימודים אקדמיים הם ברכה, שכן הם פותחים את השער לעולמות רחבים של דעת ונאורות; ומקנים ללומד מידה של משמעת, אחריות ושיטתיות, בכל הקשור לאופן שבו אנו מפרשים את העולם.

אבל מצד שני, ללמוד קורס "זואולוגיה של חסרי חוליות", ולצדו קורס "מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית" לא הופך אותך למורה לביולוגיה. יש איזה מדרגה לעבור בין שליטה בידע, לבין היישום שלו בתוכניות הלימודים ובהפעלתן בכיתות.

ועדות אחדות התמודדו עם הדרך לגשר בין רכישת הידע במכללות (אקדמיזציה), לבין הוראתו בכיתות, מה שנקרא אז – הומניזציה. כך נכתב בדו"ח ועדת עציוני: "הוועדה מאמצת את הדעה שבד בבד עם אקדמיזציה יש לשקוד על הומניזציה בהכשרת מורים […] על ידי ליבון ההיבטים החינוכיים בתפקיד המורה והמשמעויות הערכיות של נושאי ההוראה".

איכות המכללות והנשירה מהוראה לא השתפרו

בתוך שנים אחדות התחלפה ההתלהבות באכזבה. מחקרים הראו שלמרות האקדמיזציה, המכללות לא הצליחו לגייס סגל מרצים ומרצות בכיר יותר, וגם לא הצליחו למשוך סטודנטים באיכות גבוהה יותר. הרכב אוכלוסיית המורות והמורים לא השתנה.

"ממצא מאכזב זה מוסבר בעיקר בשל מעמדו של מקצוע ההוראה ותנאי העסקה של המורים, בהשוואה לכוח המשיכה של עיסוקים אחרים", טענו אז כפיר ואריאב.

הטענות האלה נכונות גם כיום. הנה, למשל, בגרף המצורף נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אף שרף הכניסה ללימודי הוראה הוא ציון פסיכומטרי של יותר מ-500 נקודות, שיעור הבוגרים במסלול B.Ed שציון הפסיכומטרי שלהם נמוך מ-500 היה ונותר גבוה: 72% ב-2013, 55% ב-2019.

גם שיעור הבוגרים בעלי תעודת בוגר בהוראה שנכנסו בפועל לעבודה בגנים ובבתי הספר לא השתפר עם השנים: 62.6% ב-2013, לעומת 64.8% ב-2019.

הבעיה מלמעלה: אין מדיניות סדורה

כאמור, סיבה אחת לכשל המתמשך היא כוח המשיכה של המקצוע. גם יוקרה אקדמית אינה אטרקטיבית בתנאים נחותים של עבודה ושכר. כך כתבו כפיר ואריאב: "ללא שינויים חשובים בתנאי העבודה של המורים (גודל כיתה, שעות העבודה, שכר וכדומה), קשה יהיה להבחין בתמורות משמעותיות שתחזקנה מעמד לאורך זמן".

אלא שתמורות ושינויים אינם מתרחשים מבלי שמנהיגים יובילו אותם. ובמשרד החינוך לא היו (ועדיין אין) מנהיגות שכזו: "חסרונה של תוכנית אב לקידום הפרופסיה מעלה ספקות בדבר החשיבות שמעניק משרד החינוך לקידום הפרופסיונאליות של העוסקים בהוראה ובחינוך".

ומה משתק את משרד החינוך מלדאוג לעובדות ועובדי החינוך? הפוליטיזציה והתחרות בין הסקטורים על משאבי המשרד: "התפוררות החינוך הממלכתי לזרמים סקטוריאליים והתזזית שמביא עמו כל שר חינוך למערכת אינם מאפשרים לגבש מדיניות ארוכת טווח, ולכן גם מערערים את הזיקה שבין ביקורת ציבורית לעשייה חינוכית".

במילים שלי, הטיעון הוא זה: משרד החינוך מזוהם פוליטית, לכן הדרג המקצועי מוחלש ואינו מתפקד, לכן אין חשיבה אסטרטגית, לכן אין שיפור בתנאי העבודה בבתי הספר, ולכן אין די מורות ומורים – אפילו שהמכללות עברו אקדמיזציה.

הבעיה מלמטה: אין תרבות פרופסיונלית

הסיבה השנייה לכך שהאקדמיזציה לא הניבה את השינוי הרצוי היא בכשל הפרופסיונלי של מקצוע ההוראה. מחקרים הראו שמורות ומורים אינם מזהים, ואינם מבינים, את הקשר שבין הלימודים האקדמיים לבין העבודה בכיתות.

לימודים אלה נתפסו על ידם כהרחבת הדעת לטובת השכלתו הכללית של המורה, אולם "אינם מהווים אפיק לפיתוח כישורי ההוראה, וגם אין צפיות באשר לתרומתם האפשרית למיומנויות ההוראה של המורה". כלומר, אצל המורות והמורים מתקיים נתק בין הלמידה שלהם עצמם, לבין העבודה שלהם מול תלמידות ותלמידים.

"נראה כי המורים אינם תובעים לעצמם אוטונומיה מקצועית, כמקובל בפרופסיות [אחרות], וכשזו מוצעת להם אינם ממהרים לנצלה", כתבו כפיר ואריאב.

גם כאן, זו לא טעות אלא מדיניות. "החינוך מנוהל על ידי כוחות פוליטיים ואינטרסים מגזריים ולא על ידי המורים. המורים כפופים לכוחות מנרמלים, המצפים מהם להמשיך את שרשרת הנרמול ומונעים את התפתחותם כפרופסיונליים אוטונומיים. […] כל הכוחות הללו גם יחד משמרים ומקבעים את מעמדו הנמוך של המורה, ובתוך כך גם של העוסקים בהכשרתו".

במילים שלי: מנהיגי הסקטורים השונים המגיעים למשרד החינוך, רוצים להשפיע על עיצוב דמותם של כל ילדות וילדי ישראל, והם משתמשים במורות ובמורים כמי שיפיצו את השקפת עולמם. מכאן שהמורים נתפסים ככלי שרת להעברה של ידע ורעיונות, ולא כחוקרים ומפתחים של ידע ורעיונות.

תנאי העבודה הגרועים הם מדיניות

כללו של דבר, תנאי העבודה הגרועים הם מדיניות. הממשלה מעדיפה את זה ככה, משום שהתנאים משמרים את שתיקת הכבשים של המורות והמורים, ושל אנשי המקצוע במטה משרד החינוך ובמכללות להכשרת מורים.

"ברור כי תיקונו של מצב עגום זה נמצא בידיהם של הרשויות ושל מעצבי מדיניות החינוך. הללו אמורים לחולל שינויים מרחיקי לכת בבתי הספר ובתפקידי המורה, בתנאי עבודתו ובתגמולו. שינויים אלו דורשים משאבים, פתרונות מורכבים ורבי פנים והמתנה סבלנית לפירותיהם. אלו דרישות קשות, שכן מקבלי ההחלטות מעוניינים להפיק תוצרים רבים יותר בהשקעה נמוכה יותר, ובמהירות".

ולסיום הנבואה שהתגשמה: "הנתונים מהמחצית השניה של שנות ה-90 מוספים ומחזקים את ההתראה מפני הידרדרות עתידית נוספת של הפרופסיה, בעידן של חוסר מדיניות חזקה ואמיצה".

—
הציטוטים מתוך:
דרורה כפיר, תמר אריאב (2004), הרפורמה בהכשרת מורים: מהלך חלקי ותוצאותיו. מגמות 1, 194-170. (המאמר ניתן כהרצאה בשנת 2002, בכנס הבינלאומי הרביעי להכשרת מורים, מכון מופ"ת ומכללת אחוה).
דרורה כפיר, תמר אריאב (2008), משבר ההוראה: לקראת הכשרת מורים מתוקנת. ון ליר והקיבוץ המאוחד.
דרורה כפיר (2011), חיפוש גורלי – החברה בישראל מחפשת מורים טובים. מכון מופ"ת.