newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחאת בלפור דרשה להפיל את הממשלה. היא הצליחה

גם אם הממשלה הבאה תהיה יותר גרועה מהנוכחית, המחאה - שנולדה ביחד עם ממשלת נתניהו-גנץ - לימדה אותנו שיעור יוצא דופן באזרחות: ברגע שמספיק אנשים עומדים מאחורי תביעה אחת ברורה, יש להם סיכוי להצליח

מאת:

סיסמה אחת יכולה למצות את מחאת בלפור בחודשים האחרונים: "זה לא ייגמר עד שביבי יתפטר". הסיסמה הזו הלהיבה את המפגינים, ליכדה אותם.

נתניהו אמנם לא התפטר, אבל הכנסת למעשה פיטרה אותו אתמול כשסירבה לתת לו ארכה להעברת התקציב. בכך מחאת בלפור רשמה הישג נדיר מאוד למחאות. היא השיגה את מטרתה: הפלת ממשלת נתניהו-גנץ.

מחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-28 בנובמבר 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-28 בנובמבר 2020 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מחאת פתח תקווה התנהלה כבר כמה שנים, אולם את ראשיתה של מחאת בלפור בלבוש הנוכחי שלה אפשר לסמן מיד אחרי הבחירות במרץ השנה.

יו"ר הכנסת דאז, יולי אדלשטיין, ניסה אז למנוע מהכנסת לבחור לה יו"ר חדש, כפי שרוב חברי הכנסת החדשה רצו. בלב הסגר הראשון, מאות מפגינים במאות מכוניות עלו על הכנסת במטרה למנוע את המהלך האנטי-דמוקרטי הזה.

ברגע שבני גנץ החליט לוותר על הרוב שנוצר נגד בנימין נתניהו בכנסת ולהצטרף לממשלתו, הוא למעשה הוליד את המחאה. הממשלה הזו והמחאה הזו נולדו תאומים.

ביקורת רבה נמתחה על כך שהמחאה הזו מתרכזת באיש אחד: נתניהו. אבל גם מי שמתח על כך ביקורת חייב להודות שבסופו של דבר המיקוד הזה בנתניהו עבד.

קשה להאמין שהממשלה הזו היתה מסיימת את ימיה תוך חצי שנה אלמלא המחאה. ממשלות "אחדות" מָשלוּ בישראל בשנות ה-80, כאשר המתחים בין ימין לשמאל היו אולי יותר חריפים מהיום. גם אם בשמאל הרדיקלי היו מי ששמו ללעג את הניסיון הזה של מפלגת העבודה "לשנות מבפנים", לא קמה תנועת מחאה נגד החיבור.

אפילו הממשלה השנייה והשלישית של נתניהו – זו שהקים ב-2009 וזו של 2013 – היו סוג של ממשלת אחדות. המתנגדים שלו ישבו בתוכן. בהקשר הזה, ההשוואה בין מחאת בלפור של 2020 למחאה החברתית של 2011 בולט במיוחד.

הססמה המרכזית של המחאה החברתית ב-2011 היתה "העם רוצה צדק חברתי". המחאה של 2020 היתה יותר צנועה. היא לא התיימרה לדבר בשם "העָם", שכן היה ברור מלכתחילה שחלקים ניכרים ב"עָם" תומכים בנתניהו, והיא הציבה רף הרבה יותר נמוך: הפלת נתניהו.

מחאת 2011 לא השיגה "צדק חברתי", ויאיר לפיד לא התבייש לקחת את 19 המנדטים שקיבל הודות לה כדי לשבת בממשלת נתניהו, ואיש לא ירד לרחובות למחות על ה"גניבה", כפי שקרה לגנץ מהרגע שחבר לנתניהו ועד הרגע האחרון. ברור איזו משתי המחאות היתה יעילה יותר.

המחאה לא נתנה לגנץ את מרחב התמרון ששמעון פרס נהנה ממנו בשנות ה-80 כשחבר לממשלות ימין או למרחב התמרון שזכה לו לפיד ב-2013.

זה אמנם משחק של what if, מה היה אילו, אבל אפשר להניח ברמה גבוהה של ודאות שאלמלא המחאה, גנץ היה נותן לנתניהו לשחק את המשחקים הרגילים שלו. לא לחינם גנץ שב ואמר שוב ושוב שצריך להגן על חופש המחאה. לא היתה לו ברירה אחרת. זה בא לידי ביטוי גם בסצנת הסיום.

אם להאמין לדיווחים, גנץ כבר היה מוכן להיכנע לנתניהו ולעקר מתוכן את הסמכויות של שר המשפטים אבי ניסנקורן. המחאה מול הבית של גנץ הבהירה לו שזה לא יעבור בשקט.

המחאה גם אפישרה לניסנקורן ולח"כים ה"מורדים" בכחול לבן לדעת שיש להם גב ולכן אין להם שום סיבה להתקפל. ההשפעה חרגה מכחול לבן. גדעון סער בוודאי לא יודה בכך, אבל קשה לראות אותו מניף את נס המרד נגד נתניהו באופן גלוי אלמלא האווירה שיצרה המחאה.

הנסיקה של ח"כ יפעת שאשא-ביטון בסקרים קשורה באופן ישיר למחאה. גם נפתלי בנט לא ביקר בבלפור, אבל אלמלא רכב על הסנטימנט האנטי-ביביסטי, ספק אם היה חורג מששת המנדטים שלו.

ב-72 שנות קיומה של ישראל היו מחאות שנודעה להן השפעה רחבה. מוואדי סליב ועד הפנתרים השחורים, מיום האדמה עד המחאה החברתית, שלא לדבר על אירוע מז'ורי כמו האינתיפאדה הראשונה. אבל במבחן הצר של היעילות – כלומר היחס בין המטרה המוצהרת של המחאה ובין התוצאה שלה – מחאת בלפור יכולה אולי רק להתחרות במחאה של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

המחאה של אשכנזי היתה מממוקדת בראש הממשלה גולדה מאיר ובשר הביטחון משה דיין, והיא אכן הביאה להתפטרותם. אבל המחאה ההיא באה אחרי טראומה לאומית ויותר מ-2,600 הרוגים. מחאת בלפור באה אחרי הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה. אירוע חמור, אבל לא משתווה למה שקרה לחברה הישראלית במלחמת 1973.

מחאת בלפור היא לא המפלגה הבולשביקית ב-1917. אין לה תוכנית לכבוש את ארמון החורף ולתפוס את השלטון אחרי שהביאה לנפילת המשטר הקודם. אחרי שהממשלה הזו תיפול, הממשלה הבאה תיקבע בבחירות, לא על ידי תפיסת תחנות הרכבת. לכן, אם נחזור לססמה "זה לא ייגמר עד שביבי יתפטר", יש סיכוי שאחרי ש"ביבי יתפטר", המחאה "תיגמר".

יש סימנים לכך שזה לא יקרה. בששת חודשי קיומה, התפתחו במחאה אלמנטים שהם יותר מ"רק לא ביבי" או מהחזרה לארץ ישראל הישנה והטובה (והמפלה, המדכאת והכובשת).

יש בה אלמנטים שמבקשים לחשוב על הדמוקרטיה הישראלית מחדש ולאתגר אותה. היו בה קולות שדיברו באופן גלוי נגד אלימות משטרתית כלפי קבוצות מיעוט בסגנון black lives matter, היו קולות שדיברו נגד הכיבוש. הווקטור שיצרה המחאה ואלפי האקטיבסטים שהיא חינכה לא ייעלמו כל כך מהר.

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

הפגנת הדגלים השחורים מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

אבל בהחלט ייתכן שמישהו אחר ייהנה מהפירות של המחאה. סער ובנט, רק לשם לדוגמה. אם נאמין לסקרים, בהחלט סביר שהממשלה הבאה תהיה ממשלת ימין יותר גרועה מהנוכחית ואולי אפילו יותר גרועה מממשלת נתניהו הרביעית, זו שבין 2015 ל-2019.

אבל גם אם זה יקרה, המחאה הזו צריכה ללמד אותנו דבר אחד. ברגע שיש מספיק אנשים שעומדים מאחורי תביעה אחת ברורה, יש להם סיכוי להצליח.

אם מתנגדי הכיבוש היו מצליחים לגייס מדי שבוע אפילו 5,000 מפגינים, הכיבוש לא היה ממשיך לנוח על מי מנוחות. אם "משחררי האסי" היו מצליחים לגייס מדי שבוע 5,000 איש להפגין בעד חלוקה מחדש של האדמות, דברים היו זזים.

אם איגודי עובדים היו מצליחים לצור מדי שבוע על משרד האוצר, ישראל לא היתה משתרכת מאחורי בשירותים החברתיים שהיא נותנת לאזרחים שלה.

במובן הזה, גם אם מחאת בלפור תסיים את דרכה רק בכך שהפילה ממשלה וכפתה בחירות, היא תיזכר כמי שלימדה את הישראלים שיעור יוצא דופן באזרחות. מגיעה לה תודה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf