newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שפייסבוק לא רוצה שיפורסם על זכריא זביידי

בפוסט שפרסמתי כתבתי שזביידי גיבור לא משום שהוא לוחם, אלא משום שהוא שורד את הכיבוש. פחות משעה אחר כך, הפוסט הוסר. התגובה הנעלבת של הישראלים ברגע שמזכירים את הכיבוש יכולה להסביר את זה

מאת:
למרבה התדהמה הישראלית, אנשים הלכודים במצור ינסו לפרוץ אותו. זכריא זביידי בהארכת מעצרו אחרי שנתפס (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

למרבה התדהמה הישראלית, אנשים הלכודים במצור ינסו לפרוץ אותו. זכריא זביידי בהארכת מעצרו אחרי שנתפס (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

פחות משעה אחרי שפירסמתי בחשבון הפייסבוק שלי פוסט שעסק בדמותו של זכריא זביידי, אחרי שנלכד בידי ישראל, פייסבוק הודיע לי שהפרתי את "כללי הקהילה" וחסם אותי לשלושה ימים.

זה לא הפתיע אותי במיוחד. הנחתי שגולשים ישראלים רבים ימהרו לדווח עליו ולהביא להסרתו. זאת כיוון שהתעקשתי, ואני עדיין מתעקשת, לראות בזביידי וחבריו גיבורים לוחמי חופש ולא טרוריסטים. ובעיקר התעקשתי להנכיח את הקונטקסט, שבתוכו התגבש מסלול חייו הטראגי וההירואי של זביידי.

הקונטקסט הזה מתועד באופן יוצא דופן בסרטו של ג'וליאנו מר-חמיס מ-2003, "הילדים של ארנה", העוסק בילדי "תיאטרון החופש" שהפעילה ארנה מר-חמיס, אמו של ג'וליאנו, במחנה הפליטים ג'נין בשנות ה-90. הסרט עוקב אחר סיפור התבגרותם של חברי הקבוצה, והפיכתם מילדים חייכנים ללוחמים נחושים שרבים מהם נהרגו. אחד מהילדים האלה היה זכריא זביידי.

donate

בפוסט המדובר כתבתי שזכריא זביידי הוא גיבור – לא רק משום שלחם למען שחרור עמו, אלא מפני שכל פלסטיני ששורד את חיי הכיבוש ומתעקש לחיות הוא גיבור, גם בלי להרים אבן אחת. הוספתי שאנחנו, הציבור הישראלי, הם אלה שצריכים לתת דין וחשבון על הסיבות שבגללן אותו ילד חייכן מהסרט – זה שמשפחתו תרמה את הקומה השנייה של ביתה לחזרות של "תיאטרון החופש", שזה שאמו ואחיו נהרגו בידי הצבא – החליט להרים נשק ולהיאבק.

זאת היתה ציפייה מופרכת, כמובן. לא רק שהציבור הישראלי מסרב באדיקות להכיר בקונטקסט של המאבק הפלסטיני, אלא שהוא נדהם מעצם אזכורו. התדהמה הזו אפיינה את התגובה הישראלית מהרגע שבו נודע על בריחתם של השישה מכלא גלבוע: הם הצליחו להערים עלינו, אלה?! עלינו, חזקים וחכמים ובלתי מנוצחים שאנחנו?!

התדהמה הנעלבת הזו מאפיינת את התגובה הישראלית בכל פעם שפלסטינים מצליחים לנחול הצלחה נקודתית מול המשטר הישראלי ומערכת הדיכוי המשוכללת, העוצמתית ורבת הזרועות שלו.

עד כדי כך ישראלים נדהמים מההצלחות הספורות האלה, שמבחינתם מדובר בשבירות כלים. אלה לא כללי המשחק, הם אומרים. כללי המשחק הם שאנחנו כובשים, מתעללים, מנשלים, מגרשים, מרחיקים, עוצרים, כולאים, יורים והורגים בהם, והם נכבשים, מגורשים, מורחקים, נכלאים ומתים! באיזו זכות הם מעיזים להפר את המשוואה היהודית והדמוקרטית הזו?!

זוהי תודעה טאוטולוגית, שלא רק שאינה מתחלחלת מהעובדה שמאז 1967 אחד מכל חמישה גברים פלסטינים ישב בכלא הישראלי, אלא מוצא בנתון הזה את ההוכחה לכך שכל הפלסטינים הם מחבלים פוטנציאליים, פשוט מעצם העובדה שישראל מושיבה אותם מאחורי סורג ובריח בסיטונות.

זוהי תודעת דוד אצל גוליית, המתעקש לראות את עצמו כקורבן גם כאשר הוא רומס את החלש ואת כל החוקים הבינלאומיים, למשל האיסור לכלוא תושב של השטחים הכבושים מחוץ לשטחי הכיבוש. הלא עצם כליאתם של זביידי וחבריו בכלא גלבוע היא הפרה של החוק הבינלאומי ופשע מלחמה.

כאשר אתה גוליית אבל מחזיק בתודעה עצמית של דוד, אתה לא מסוגל לראות את גבורתם של אלה הנרמסים תחת רגליך. אלה שיוצאים להיאבק עם רוגטקה מול הכוח האדיר שלך. אתה גם לא מסוגל להבין את המחיר האיום והנורא שהם משלמים על כך. כמו אותה קבוצת ילדים מתיאטרון החופש, שכמעט כולם שילמו בחייהם על מאבקם.

למשל יוסף, שכאשר בזמן האינתיפדה השנייה פגז של טנק ישראלי עבר דרך קיר של בית ספר ונחת בלב כיתת ילדים, הוא מצא את עצמו סוחב בזרועותיו ילדה קטנה שמתה תוך דקות אחדות. לפי עדות מקורביו, מאז אירוע זה השתנה לחלוטין, הפסיק לחייך ולצחוק ונראה שאיבד עניין בחיים. ואחר כך הצטרף לשורות הג'יהאד האסלאמי אף שהיה חילוני גמור, קיבל מהם נשק ונסע עם חבר לחדרה, שם פתחו בירי ממנו נהרגו ארבעה אנשים ונפצעו כ-30 איש. שוטרים שהגיעו למקום ירו והרגו את שניהם.

אנחנו חיים בסביבה מאוד אלימה משני הצדדים, אבל אין בה שום דבר סימטרי (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

אנחנו חיים בסביבה מאוד אלימה משני הצדדים, אבל אין בה שום דבר סימטרי (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

או אשרף, הילד המתוק בסרט, שהיה שחקן מרכזי בקבוצת התיאטרון. יש בסרט קטע, אחרי שהצבא הרס את ביתו של עלא, שכנו, ואשרף הילד מנסה לדלות מבין ההריסות חפצים עבור חברו. חברו עלא מתאר בסרט את מותו של אשרף כאשר לחם נגד כוחות הצבא הישראלי בקרב על ג'נין ב-2002 ונהרג. המבנה אשר שימש את חברי הקבוצה כתיאטרון שימש את החמושים בג'נין כעמדת ירי שבה נהרג אשרף.

או עלא עצמו, שהצבא הרס את ביתו בהיותו ילד. בסרט יש סצינה שבה עלא מעיד על עצמו כי הוא לא ייתפס וכי הוא יהיה "חופשי או בקבר". בסצנה הבאה רואים את גופתו החרוכה בבית החולים, מוקפת בחברים ובבני משפחה אבלים, לאחר שנורה בידי כוחות הצבא בנובמבר 2002, שבועיים לאחר הולדת בנו הבכור.

וכמובן, זביידי עצמו. בסצינה אחת בסרט הוא מטיח בחבריו "אני לעולם לא אסגיר את עצמי! לעולם!". ובאמת לא הסגיר את עצמו, אלא נתפס בידי המשטרה של משטר עלוב ופחדן, אבל חמוש עד העצם, שקורא להתעללות הסדיסטית והמתמשכת הזו "צורך ביטחוני", ולמרדף אחרי לוחמי החופש האלה "גבורה".

אז כן, למרבה התדהמה הישראלית, אנשים הסגורים בגטו ינסו לפרוץ אותו, יסכנו את חייהם לשם כך, ואחת לאלף קורבנות שלהם אולי יהרגו גם את אחד הסוהרים שלהם. וכן, אנשים שהמשטר שכובש אותם הושיב אותם בכלא קונקרטי יותר לשנים ארוכות, ינסו לברוח ממנו, ואחד מכמה עשרות אלפי אסירים גם יצליח. כן, יצליחו לברוח גם כאלה שנקטו בפעולות אלימות.

כי הנה עוד הפתעה – אנחנו חיים במציאות אלימה מאוד, שאף שהיא קיימת בשני הצדדים, אין בה דבר סימטרי. כי האלימות של האחד היא לצורך דיכוי, רמיסה, נישול וביסוס עליונות, ואלימות האחר היא למען שחרור. גם כשהיא עושה דברים שלא ייעשו, היא חלק ממאבק שחרור.

בעוד ימים אחדים נציין את יום כיפור. ביום הזה עלינו לכרוע ברך מול מיליוני הפלסטינים שאנחנו רומסים מזה עשורים, לבקש מחילה מעומק הלב, "לעשות תשובה" ולכפר על פשעינו נגדם. אבל זה לא יקרה גם השנה. במדינה היהודית, השריר היהודי החליף את המוסר היהודי לפני 73 שנה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אסיל עאסלה, משלחת של אחד. (צילום: Bobbie Gottschalk)

אסיל עאסלה, משלחת של אחד. (צילום: Bobbie Gottschalk)

מאז אוקטובר 2000 אני שותק את מותך, אסיל

תמונתך בחולצה הירוקה של מחנה זרעים של שלום עוד עומדת על שולחני, אותה חולצה שבה נורית למוות. אני זוכר את הלילה שבו ישנו כף רגל לראש, אבל עדיין לא מוצא את המילים לדבר עליך עם יהודים בישראל. הם עדיין שואלים את השאלות הלא נכונות, אסיל  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf