newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה מפספסת ההסתדרות בגלל ריכוזיות יתר?

השמרנות הארגונית והפוליטית של ההסתדרות חוסמת את האפשרות לתת ביטוי להעדפותיהם של עובדים מן השורה. העובדים לא שותפים להחלטות על גורלם ומאבקם. האם לא הגיע הזמן לדמוקרטיזציה בארגון העובדים הגדול במדינה?

מאת:

כותב אורח: איתי סבירסקי

ארגוני עובדים בעולם נבדלים זה מזה בנושאים רבים. אחד המרכזיים שבהם הוא מידת הדמוקרטיה הפנימית, כלומר, איפה נמצא הארגון על הספקטרום שבין השתתפות דמוקרטית של העובדים בהובלת המאבק שלהם לבין פטרנליזם מוחלט מלמעלה-למטה, בין מדיניות של ביזור סמכויות ומתן אוטונומיה לקבוצות עובדים לבין ריכוזיות מוחלטת של מובילי הארגון.

איפה עומד בהקשר זה ארגון העובדים הגדול בישראל? ההסתדרות הכללית קמה והתפתחה כאיגוד מקצועי חריג בקנה מידה עולמי, ולאו דווקא לטובה. לא ניתן להבין את ההסתדרות של היום ללא היכרות כלשהי עם ההיסטוריה שלה. ההסתדרות הכללית הייתה הארגון שריכז והוביל את מרבית הפעולות האזרחיות למימוש הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בישראל – ומן הבחינה הזו מדובר בהצלחה מסחררת, שבלעדיה ספק רב אם היה מצליח הפרויקט הציוני והייתה קמה מדינה.

אך מן הזווית של ההסתדרות כאיגוד מקצועי – התמונה אחרת. ממש על קצה המזלג: ראשית, ההסתדרות הוקמה ונשלטה 'מלמעלה' וללא עוררין על-ידי מפלגות פוליטיות (ולא על-ידי מנהיגות עובדים שנבנית דרך פעילות איגוד-מקצועית במקומות העבודה). שנית, ההסתדרות הייתה בעצמה המדינה (שבדרך) הרבה לפני היותה איגוד מקצועי, ומטרותיה הלאומיות ותפקודיה הכמו-מדינתיים קדמו בהרבה למטרות ויעדים איגוד-מקצועיים. שלישית, לאורך עשורים ההסתדרות הייתה בעצמה המעסיק הגדול במשק (באמצעות חברת העובדים), מה שהשפיע באופן דרמטי על תפקודה בכובעה המקביל כאיגוד-מקצועי.

> אנדומטריוזיס שלי: למי בכלל אכפת ממחלה שפוגעת רק בנשים?

האם העובדים עצמם שותפים להחלטות או שאלו מתקבלות במגדל השן? בניין ההסתדרות. (צילום: אבישי טייכר CC BY 2.5)

האם העובדים עצמם שותפים להחלטות או שאלו מתקבלות במגדל השן? בניין ההסתדרות. (צילום: אבישי טייכר CC BY 2.5)

ככזו, ההסתדרות הייתה רחוקה מאוד ממודל האיגוד-מקצועי הקלאסי כפי שקם והתפתח באירופה. בהסתדרות נקבעו מבנים ופרקטיקות של ייצוג אשר עמדו קרוב יותר לצד האוטוריטרי-פטרנליסטי מאשר לזה הדמוקרטי. הקו שבין מאמץ לייצוג העובדים לבין מאמץ לשליטה על העובדים, אשר מלכתחילה היה קו דק בהסתדרות של תקופת המנדט, הלך ונעלם לו בתקופות מאוחרות יותר.

גם כיום, קרוב למאה שנים מאז הקמתה, כאשר התפקידים המדינתיים הושלו ממנה זה מכבר, כאשר היא כבר אינה מהווה מעסיק בקנה מידה מאוד גדול, וכאשר התשוקה של המפלגות הפוליטיות לשלוט בה פחתה – עדיין מושפעת מאוד ההסתדרות ממבני ואופני הייצוג שהוטבעו בה לאורך העשורים המכוננים לפעילותה.

מי קובע מה טוב לעובדים?

הדמוקרטיה הפנימית נבחנת במספר סוגיות אך כאן ניגע רק בסמכות ניהול המאבק האיגוד-מקצועי וחתימה על הסכמות לסיומו. בהסתדרות, מדובר על ניהול ריכוזי של המשא ומתן הקיבוצי – גם המו"מ המפעלי/מקומי וגם הענפי – ללא כל זכות לפיתחון פה של העובדים עצמם ואף ללא זכות לפיתחון פה של ועד העובדים. בהחלטות על סיומו של מאבק עובדים, על הפסקת שביתה, ועל חתימה על הסכם קיבוצי – לעובדים עצמם ולוועד המייצג אותם לא מוקנית הזכות להיות שותפים.

בשונה מכך, בארגון כוח לעובדים, ראשית, סמכות ניהול המאבק והמשא ומתן היא משותפת לוועד העובדים ולארגון, ושנית, לא ניתן להפסיק שביתה ממושכת או לחתום על הסכם קיבוצי ללא אישור לכך בהצבעה הפתוחה לכלל העובדים חברי הארגון שעליהם יחול ההסכם (זאת במקביל לאישור מצד הנהגת הארגון).

לפני מספר שבועות פרסמו כאן עורכי הדין מורן סבוראי ואמיר בשה תגובה למאמר שלי שעסק בהחלטתה של ח"כ שלי יחימוביץ' להתמודד על ראשות ההסתדרות. מאמרם נכתב כולו בהתייחסות לנקודה אחת שהצגתי – ביקורת בנוגע למבנה הלא-מספיק דמוקרטי של ההסתדרות. בשה וסבוראי למעשה טענו, כי מה שהיה הוא מבחינתם מה שיהיה, וגם מה שצריך להיות – אין כל צורך להפוך את ההסתדרות לדמוקרטית יותר, ודמוקרטיזציה אף תביא לגוויעתה.

השמרנות הארגונית והפוליטית של ההסתדרות כפי שהשתקפה בדברי בשה וסבוראי, ממוקדת בתחושה שהדרך היחידה לשמר את כוחו הפוליטי של ארגון עובדים היא על-ידי חסימה של מנגנונים שיאפשרו ביטוי להעדפותיהם של עובדים מן השורה.

> כשאזרחים מלשינים על שמאלנים, והמשטרה מגיעה לבדוק

בדרכו שלו, ניסנקורן הולך ומשנה את פעילות ההסתדרות לכזו אשר בחלקה מכוונת – הרבה יותר מבעבר – לשיפור מצבם של עובדים מוחלשים ולצמצום אי-השוויון בעולם העבודה. (צילום: יונתן זינדל)

מה עם הקול של העובדים? יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן (צילום: יונתן זינדל)

בהסתדרות חוששים כי מתן משקל להעדפות העובדים – אשר "אינם יכולים לראות את מלוא התמונה" – יפגע בכוחם המאוחד של העובדים, יתקע מקל בגלגלי המשא ומתן הקיבוצי ויקשה על הארגון להיאבק ולהתמודד עם אתגרים. אך ההתעקשות הזו על ניהול פעילות איגוד-מקצועית תוך חסימת קולותיהם של העובדים עצמם מפספסת הרבה מאוד:

ראשית, היא מפספסת את התהליך החברתי-פוליטי החשוב של העצמת עובדים תוך כדי ההתאגדות, כאשר העובדים המתאגדים מהווים חלק אינטגרלי מהקמת הוועד ומהובלת המאבק לשינוי מעמדם בתוך מציאות חיי העבודה. באופן טבעי, העצמה זו מורגשת יותר ככל שהעובדים הם שותפים משמעותיים יותר במאבק ובקבלת ההחלטות בו.

שנית, היא מפספסת את הכוח הפוליטי הגלום בקבלת לגיטימציה אמיתית מהעובדים להסכמים ולהחלטות של הארגון. בלא השתתפות העובדים, פעמים רבות מידי יהא הארגון נתון להסכמה חלקית, אדישה, או מסויגת מאוד מצד חברי הארגון, במקרה הטוב, ולמתקפות קשות של החברים כלפי הארגון, ערעור יחסי העבודה ופגיעה במשק במקרה הרע (דוגמאות בהמשך).

שלישית, חסימת קולות העובדים מפספסת יכולת טובה לאתר מקרי קיפוח של קבוצות עובדים שונות במהלך גיבוש הסכמות והסכמים קיבוציים. איתור מוקדם כזה מתאפשר טוב יותר בעת השתתפות של העובדים בתהליך, ומתרחש אף בשל עצם הידיעה מראש של צוותי המשא ומתן כי ההסכמות מותנות באישור העובדים.

רביעית, מדובר בגישה הרואה את הנושא בשחור-לבן בלבד, כאילו אין כל אפשרות לשלב השתתפות של עובדים מן השורה בהחלטות – לצד בקרה מהותית והובלה על-ידי הנהגה נבחרת. תהליך השתתפותי אינו מחייב השפעה בלעדית של העובדים עצמם, אלא ניתן לשלבו עם מנגנון בקרה והובלה על-ידי הנהגת הארגון. מודל כזה מיושם בהצלחה מזה כעשר שנים בארגון כוח לעובדים, ואינו סובל מן הבעיות מהן חוששת ההסתדרות. מודלים דומים מיושמים גם בארגוני עובדים שונים בדנמרק, נורווגיה ושוודיה.

הפתרון: השתתפות דמוקרטית של העובדים

בבסיסו, החשש של ההסתדרות הוא מובן. רק שהוא מוגזם. תכנון והובלה של מאבקים איגוד-מקצועיים אכן מחייבים מידה מסוימת של תכלול ותיאום בין מאבקים שונים, ועל כן גם מידה מסוימת של ריכוזיות בניהול המשא ומתן הקיבוצי. אך מכאן אין לגזור הצדקה בדיעבד ומראש לכל מידה של ריכוזיות איגוד-מקצועית, ולעזאזל קולותיהם והעדפותיהם של העובדים. זו גישה מצערת, שפגעה ותוסיף לפגוע בהסתדרות ובתנועת העבודה בכללה (במובנה הרחב) – עד אשר לא תשונה במידה מספקת.

זעמן של קבוצות עובדים כלפי ארגון עובדים אשר בחוסר צדק מקפח אותן כבר הוביל כאן לפגיעות קשות, בראש ובראשונה פגיעה בחוסנו של ארגון העובדים עצמו, וכן לפגיעות במשק כולו. כך למשל היה עם סדרת השביתות הפראיות בשנות ה-60, אשר למעשה היו שביתות כנגד ההסתדרות עצמה, ואשר רק מיתון כלכלי יזום על-ידי הממשלה, ומאוחר יותר הקמת בתי הדין לעבודה לצורך "שפיטה במקום שביתה", הביאו לבלימתן.

כך היה עם מאבקם הסוער של הרופאים המתמחים בשנת 2011 נגד ההסתדרות הרפואית, שחתמה הסכם קיבוצי ארוך-טווח תוך התעלמות מצרכיהם, ואשר רק בית הדין הארצי לעבודה עצר ברגע האחרון את נזקיו הפוטנציאליים בחריקת בלמים באמצעות פסק-דין בעייתי מבחינה משפטית; כך היה עם מחאת העובדות הסוציאליות נגד ההסכם שנחתם בשנת 2011 מעל ראשן ולא שיקף את צרכיהן, מחאה אשר זכתה להדהוד משמעותי בשטח ובשיח הציבורי; כך עשוי לקרות כעת וגם בעתיד עם קבוצות עובדי דור ב' לסוגיהם השונים במקומות עבודה רבים המאורגנים בהסתדרות.

הפתרון הוא מעורבות והשתתפות דמוקרטית של העובדים בתהליך האיגוד-מקצועי, ומתן אישורם לאופן סיומו, לרבות למהות ההסכמות שהושגו ולהסכם הקיבוצי. תהליך כזה שומר על ארגון העובדים מפני עסקאות בלתי-ראויות. הוא אמנם דורש סבלנות והשקעה רבים יותר, אך מחזק את העובדים עצמם, את הקשר שלהם לארגון, ולאורך זמן גם את כוחו הפוליטי של הארגון.

איתי סבירסקי הוא ממייסדי ארגון "כוח לעובדים", מזכיר ארגוני וחבר הנהגת הארגון.

> הבו לנו אוטופיה ונהפוך אותה לחזון פוליטי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf