הבו לנו אוטופיה ונהפוך אותה לחזון פוליטי

כותב אורח: אלעד כרמל

בשנת 1516 יצא ספרו המפורסם של תומס מור, "אוטופיה". האי המדומיין, ששמו כשם הספר, הוא מקום (או "שום מקום") שבו ישנה "שיטת המשטר הטובה ביותר למדינה": כל ערי האי הן "מרווחות ונהדרות", "אין איש ללא מקצוע", "אין כל פתח לשחיתות", ישנו "שפע בכל המצרכים" אשר "מגיע אל כולם במידה שווה", וישנם "חוקים מעטים למדי, הואיל ולאנשים שחונכו כך די בחוקים מעטים ביותר" (תומס מור, אוטופיה, תורגם על ידי איילת אבן-עזרא, הוצאת רסלינג).

מאז יצירתו של מור, הפכה אוטופיה למילה נרדפת למציאות אידיאלית, גם אם בלתי מושגת. בפילוסופיה הפוליטית ניתן למצוא חשיבה אוטופית החל מ"הרפובליקה" של אפלטון, עבור בהגות סוציאליסטית ולעיתים אנרכיסטית, ועד "אלטנוילנד" של הרצל. על אף שחשיבה אוטופית מושמת לעיתים ללעג, חשיבותה למחשבה הפוליטית היא עצומה. היא עוסקת בשאלות הפוליטיות המהותיות ביותר שניתן לחשוב עליהן: מהי חברת המופת? מהם ערכיה ומהו משטרה של חברה כזו? כיצד היינו רוצים שייראה העתיד המשותף שלנו?

> האלטרנטיבה השמאלנית בישראל היא ימין כלכלי קיצוני

הגיע הזמן לחלום (תומר ניוברג/פלאש90)

האוטופיה של טיבי

ד"ר דיוויד ליאופולד מאוניברסיטת אוקספורד מציע להגדיר את משימת החשיבה על האוטופיה בתור יצירת מרשם מפורט של חברה אידיאלית שאינה ממומשת (עדיין): המוסדות והאתוס הטובים ביותר שניתן לדמיין, הטובים ביותר שניתן להשיג, או הטובים ביותר שניתן להגיע אליהם מהנקודה בה אנו נמצאים כעת. במילים אחרות, החשיבה האוטופית, מופשטת ככל שתהא, מסוגלת למלא פונקציה חברתית קריטית. יתרה מכך, יש שמבחינים כי תפקידה של האוטופיה חשוב במיוחד דווקא בעתות משבר. פרופ' אברהם יסעור טען כי "האוטופיות הן יצירות תרבות והמצאות דגמים כביטוי לחיפוש מוצא למצוקות העולם הזה", וכי תפקיד אורח החשיבה האוטופי הוא "הפחת תקווה על ידי הצבת אלטרנטיבה בדמותה של "חברה טובה" החיה באושר, סיפוק צרכים ומימוש עצמי ומתקיים בה דיאלוג אנושי בלתי מופרע" (אוטופיות – אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור ונגה וולף, הוצאת רסלינג).

בשנת 2016 מלאו 500 שנים לספרו המופתי של תומס מור. לרבים סימנה השנה הזאת גם שיא של עידן דיסטופי, אם לא אפוקליפטי. הזינוק במכירות ספרו של אורוול "1984" מיד לאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית הוא אולי הביטוי המוחשי ביותר להלך הרוח הזה. אך דווקא משום כך אנו מוכרחים לחזור לחלום. מוכרחים לחזור לאוטופיה.

בראיון – ספק רציני ספק משועשע – שפורסם לאחרונה בעיתון "הארץ" עם ח"כ אחמד טיבי, באשר לחזונו לזמן שבו יהיה ראש ממשלת המדינה האחת, הוא אמר: "זה נשמע כמו חלום, כמו אוטופיה, וכשאני מדבר איתך עכשיו זה אכן נראה אוטופי, אבל גם אוטופיה אפשר לצייר, לראות, לחשוש מאפשרות של כישלון ולקוות לאפשרות של חיים משותפים שיצליחו בצורה זו או אחרת". טיבי עצמו אולי אינו באמת מעוניין לפתח את רעיון המדינה האחת. הוא אפילו אומר מפורשות שהוא "לא רוצה להיכנס עכשיו … לפרטי הפרטים של המדינה האחת, הרחוקה". אך אנשים אחרים, מימין ומשמאל, מהאקדמיה ומהפוליטיקה, שכן מעוניינים להציג רעיונות מהפכניים ולא רק להשתמש בהם כסיסמאות ריקות, חייבים להיכנס לפרטים.

דווקא כשנדמה כי התרגלנו לכך שמנהיגים, בוודאי מהימין, אינם טורחים לעסוק בפיתוח השקפות עולם מקיפות ובהצבת יעדים ארוכי טווח וכי הפתרונות לסכסוך הגיעו למבוי סתום, בולטים בחסרונם רעיונות גדולים, שיציבו יעדים להתקדם לאורם, גם אם מבלי לממשם באופן מיידי או מלא. בצומת הדרכים ההיסטורי, אולי, שבו אנו נמצאים – כשישנו סיכוי לפתרון יצירתי או ל"דיל" ש"שני הצדדים יאהבו" – ישנה חובה מוסרית לכל מי שמעוניין להשתתף בעיצובו של הפתרון הרחוק הזה לצייר גם את התמונה הגדולה וגם את הפרטים.

ישבו תומכי פתרון שתי המדינות ותומכי המדינה האחת – ותומכי כל פתרון שהוא – וישרטטו לציבור את האוטופיות שלהם: אותם מוסדות ואתוס שהם הטובים ביותר שניתן לדמיין כרגע. אולי כך נצליח סוף-סוף לקיים דיון ציבורי אמיתי ורציני בשאלות הבסיסיות ביותר של עתידנו. הגיע הזמן לחלום.

ד"ר אלעד כרמל הוא חוקר תיאוריה פוליטית, בוגר אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת אוקספורד.

> האם ליברמן מוכן להיפרד גם מהקרקעות של הפלסטינים או רק מאזרחותם?