למידת מבוגרים בישראל: מיושנת, ריכוזית ואנטי חברתית

המצב בישראל רע, ואפילו החמיר במהלך העשור האחרון. כיתת לימוד למבוגרים (צילום pxhere CC0 1.0)

בלמידת מבוגרים, בדיוק כמו במערכת החינוך, ישראל מפנה את הגב דווקא לאלה הזקוקים לעזרה. מחקר בינלאומי חדש בנושא "מגמות בלמידת מבוגרים" מראה כי המצב בישראל רע, ואפילו החמיר במהלך העשור האחרון.

רק שליש מהבוגרים בישראל השתתפו בלמידה ממוסדת כלשהי, קצרת טווח או ארוכה, במהלך שנה שקדמה למועד המחקר. ודווקא שני השלישים הנותרים הם אלה שזקוקים ללמידה. הם אלה שבאים מרקע חברתי חלש ושהשכלתם בכניסה לעבודה הייתה נמוכה. הם המובטלים, המחזיקים במשרות חלקיות או במשרות בלתי מקצועיות.

עוד מתברר כי מערך ההכשרה ולמידת מבוגרים בישראל הוא ריכוזי, עם העדפה ללימודים ממושכים בפיקוח המדינה, על פני קורסים קצרים, גמישים ורלוונטיים באחריות המעסיקים. התעודה או התואר חשובים בישראל יותר מאשר הרלוונטיות של הלימודים.

בשנת 2016 השתתפה ישראל לראשונה בסקר מיומנויות הבוגרים. נמצא אז שרמת המיומנויות נמוכה ביותר (מקום 28 מתוך 34 מדינות), והפערים גדולים ביותר (מקום 33 מתוך 34 מדינות). עורכי המחקר קיוו אז שהממצאים ידרבנו את הממשלה לגבש מדיניות אפקטיבית ללמידת מבוגרים.

בשנת 2021 חזר מבקר המדינה אל הממצאים. הוא מצא ששום מדניות לא הוסדרה, ואף לא נעשו מהלכים לתיאום בין היחידות הרלוונטיות במשרדי הממשלה (עבודה, חינוך, אוצר וכלכלה), ובינן לבין המעסיקים. המבקר המליץ לעדכן "את היצע התוכניות ללמידה למבוגרים ואת הנגשתן לאוכלוסיות הזקוקות להן ביותר".

למידת מבוגרים – למידה לאורך החיים

המחקר החדש שפורסם החודש על ידי ארגון המדינות OECD, מראה כי לא רק שלא נעשה דבר, אלא שבמדדים רבים ישראל נסוגה אחור. המחקר מתייחס ללמידה של בוגרים בגיל 65-25, הקשורה לעולם העבודה. כלומר, הוא לא כולל למידה בחוגי פנאי ותחביב.

החוקרים חילקו את אפיקי הלמידה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה נקראת "לימודים פורמליים", והיא כוללת למידה ממוסדת ממושכת (יותר מסמסטר אחד), המקנה הסמכה מטעם המדינה. בכלל זה השלמת השכלה תיכונית (כגון השלמת תעודת הברות), תעודות מקצועיות על תיכוניות (כגון תעודת טכנאי), ולימודים לתארים אקדמיים.

הקבוצה השנייה נקראת "לימודים בלתי פורמליים", והיא כוללת למידה ממוסדת קצרת מועד. הכוונה להשתלמויות, סדנאות והכשרות הנעשות במסגרת מקומות העבודה, לעיתים עם הסמכה (תעודה כלשהי) ולעיתים ללא.

המחקר מצא כי שיעור ההשתתפות בלמידה פורמלית ובלתי פורמלית במהלך שנה, בממוצע של 31 המדינות שנחקרו, הוא 40%. במדינות המובילות, פינלנד ונורווגיה, שיעור ההשתתפות בלמידת מבוגרים הוא 58%. בישראל, שמודרגת מתחת לממוצע המדינות, שיעור ההשתתפות הוא 32%. כלומר, רק שליש מהבוגרים בישראל דיווחו על השתתפות בלמידה ממוסדת.

מערכת לימודים ריכוזית ומיושנת

ברוב המדינות נמצא מתאם בהיקף ההשתתפות בלימודים בין האפיק הפורמלי והבלתי פורמלי. לדעת עורכי המחקר הדבר מצביע על תרבות של למידה לאורך החיים, שכן מוצעים לבוגרים אפיקי למידה מגוונים, המאזנים בין פיקוח המדינה לבין צורכי המעסיקים.

בכמה מדינות, בהן נורווגיה ואסטוניה, עיקר ההשתתפות היא בלמידה בלתי פורמלית. עורכי המחקר מפרשים זאת כמצב חיובי. המעסיקים מספקים אירועי למידה קצרים וממוקדים, דבר המגביר את הגמישות בתכנים ואת הרלוונטיות של הלמידה לצרכים המקומיים.

מנגד, בישראל (וכך גם בצ'ילה ובקוריאה), עיקר הלמידה של מבוגרים היא באפיק הפורמלי. הדבר מעיד על תפיסה מסורתית וריכוזית, שבה "למידה" היא רק משהו רשמי, ממושך, בתחום ידע אחד, ובפיקוח של המדינה.

הקיבעון והריכוזיות ניכרים במדדים נוספים. למשל, משך אירוע למידת מבוגרים ממוצע בישראל הוא 30 שעות לעומת 8 שעות במדינות המובילות. ישראל מדורגת במדד זה במקום ה-31 והאחרון מבין המדינות. בהכרח נמצא כי ככל שההכשרה היא ארוכה יותר, כך שיעור ההשתתפות, הרלוונטיות והגמישות נמוך יותר.

בישראל מחצית מההכשרות הבלתי פורמליות אינן מקנות תעודה או הסמכה. גם במדד זה ישראל מדורגת בתחתית (מקום 29 מתוך 31 מדינות). הממצא מעיד שהמדינה אינה מבזרת את סמכויות הפיקוח, ופוגעת ביוקרה של הלמידה הבלתי פורמלית במקומות העבודה. בישראל, התואר או התעודה חשובים יותר מהרלוונטיות של הלימודים.

ישראל מדינה ללא תרבות של למידה

בשאלות נוספות בדקו החוקרים את השתתפות הבוגרים בלמידה בלתי פורמלית כלשהי במהלך כל חייהם. גם כאן נמצאת ישראל בתחתית דרוג המדינות (מקום 28 מתוך 31). בראש נמצאות פינלנד, דנמרק ונורווגיה, בהן רק 4–5 אחוזים מהבוגרים לא השתתפו אף פעם בחייהם בלמידה קצרת מועד הקשורה לעבודתם. זאת, לעומת 21% מהבוגרים בממוצע המדינות, ו-37% מהבוגרים בישראל.

יש לכך משמעות רבה. דפוס הלמידה השכיח בישראל הוא של לימודים ממושכים המקנים תעודה והסמכה מטעם המדינה. השתתפות בלימודים כאלה (כדוגמת תעודת הנדסאי או תואר ראשון) מתקיימת לרוב בתחילת הקריירה המקצועית.

אם בשנים שלאחר מכן הבוגרים אינם משתתפים בלמידה קצרת מועד, כגון השתלמויות וסדנאות מטעם מקום העבודה, המשמעות היא שהם אינם מתעדכנים בהתחדשות הידע. יש להם תואר ראשון או שני, אבל מלפני עשור או שניים.

במצב כזה, הגמישות המקצועית היא נמוכה, למשל ביכולת לעבור תפקיד. עוד קורה שדווקא הוותיקים במקומות העבודה (שוודאי התקדמו לתפקידי ניהול), שולטים בידע המתחדש ברמה נמוכה מהצעירים מהם. כללו של דבר: אין בישראל תרבות של למידה לאורך החיים.

ישראל לא מעניקה הזדמנות שניה למוחלשים

בישראל, שני שליש מאלה שדיווחו על השתתפות בלמידה פורמלית (67%), עשו זאת במסגרת האקדמיה. כמעט שליש (30%) השתתפו בקורסים המקנים תעודה מקצועית על-תיכונית, ורק 3% השתתפו בקורסים להשלמת השכלה תיכונית. זאת לעומת 16% בממוצע המדינות.

כלומר, ההזדמנות של מבוגרים להשלים לימודי תיכון במדינות שנבדקו גבוהה פי חמישה מאשר בישראל. צריך להזכיר כי כמחצית מכל שנתון בישראל אינם מסיימים תיכון או שאינם זכאים לתעודת בגרות. כלומר, לא חסרים מי שבפוטנציאל יוכלו ליהנות מהשלמת לימודי תיכון בבגרותם.

גם מדדים אחרים שנבדקו מעידים כי דווקא אלה המגיעים מקבוצות מוחלשות בחברה אינם זוכים להשתתף בלמידת מבוגרים. למשל, הבוגרים שהוריהם משכילים משתתפים בלמידת מבוגרים בהיקף של יותר מכפול מהבוגרים שהוריהם חסרי השכלה. וכך גם הבוגרים שלהם עצמם השכלה אקדמית השתתפו בלמידת מבוגרים בהיקף של פי חמישה מהבוגרים שלא סיימו תיכון.

מי שעובדים במשרה מלאה משתתפים בלמידת מבוגרים בהיקף של פי שלושה ממי שנמצאים מחוץ למעגל העבודה. ומי שעובדים במשרות מקצועיות משתתפים בלמידת מבוגרים בהיקף של פי שבעה מאלה שמועסקים במשרות לא מקצועיות. בישראל, הסיכוי לצאת ממעגל האבטלה וחוסר המקצועיות הוא אפסי.

וזה רק הולך ומחמיר

במחקר נערכה השוואה בין הנתונים העדכניים שנאספו בשנת 2023, לבין המחקר הקודם שנערך בשנים 2014-2012. מתברר כי בישראל חלה במהלך העשור נסיגה של 16% בהיקף ההשתתפות בלמידת מבוגרים. בגודל הנסיגה ישראל נמצאת במקום השני מבין 31 המדינות.

לסיכום: מערך למידת המבוגרים בישראל הוא ריכוזי, מיושן ואינו תומך בהתחדשות תעסוקתית, פוגעני מבחינה חברתית ואינו תומך באוכלוסיות המוחלשות הזקוקות להזדמנויות להתפתחות המקצועית. מדינה רעה.