newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע הרשימה המשותפת היא עדיין הבחירה שלי

ההחלטה של הרשימה המשותפת לא לחתום על הסכם עודפים עם מרצ מצערת, אבל נראה שלכישלון המתמשך של מרצ להתנגד למעשי טבח בעזה ובלבנון יש השלכות. מי שמיהרו להחליט שבגלל אי החתימה על ההסכם לא יצביעו לרשימה המשותפת חייבים לשאול את עצמם אם עמוק בפנים הם לא מתקשים להתחבר לקבוצה שבה הם כיהודים אינם הרוב

מאת:

כותב אורח: ארי רמז

ההחלטה של הרשימה המשותפת, שלא לחתום על הסכם עודפים עם מרצ מצערת אותי מאוד. בעיני היא גם נעדרת תבונה פוליטית וגם איננה קוהרנטית מבחינה אידאולוגית. בניגוד לדעת חלק מחברי שתומכים כמוני ברשימה, אינני רואה בחתימה על הסכם טכני מסוג זה, משום הכרה בלגיטימיות של הציונות ובוודאי שלא יותר מאשר עצם הנכונות להיות חברים בפרלמנט של המדינה הציונית. ההחלטה הזו עוד עלולה להיות מה שיכניס דמות כמו שרון גל לכנסת, ובעיני אין שום נימוק אידאולוגי שיוכל להצדיק זאת.

קל לצפות כיצד אנשי מרצ, כפי שעשה מוסי רז, ימשיכו להשתמש בבחירה הזו כדי להציג את הרשימה המשותפת כבלתי אחראית ובכך לקושש עוד כמה קולות מהרשימה שממילא נמצאת בגוש החוסם, דבר שלא יוביל ל"מהפך עם מרצ" המיוחל. גם אם נניח בצד את חלון ההזדמנויות המצומצם שנותר כדי לקבל את ההחלטה חסרת התקדים הזו, על ידי ארבע מפלגות שונות מאוד זו מזו שזה עתה התאחדו לרשימה אחת, אחרי שמרצ ראשית עשו הסכם עם המחנה הציוני, הרי שגם מרצ צריכים לתת את הדעת לכך שהפכו בעיני חלקים מן הציבור הערבי והיהודי למצורעים.

> רמי יונס: אסור לרשימה המשותפת לחתום הסכם עודפים עם מרצ
> רון גרליץ: הרשימה המשותפת חייבת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ

איימן עודה, ג'מאל זחאלקה ואחמד טיבי. הרשימה המשותפת (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

איימן עודה, ג'מאל זחאלקה ואחמד טיבי. הרשימה המשותפת (צילום: יח"צ הרשימה המשותפת)

הציפייה, שלא תהיינה השלכות לכישלון המתמשך של מרצ להתנגד למעשי טבח בעזה ובלבנון, היא פשוט היתממות. אין בכך לומר כי אי החתימה על ההסכם היתה מהלך נבון או מוצדק, אלא שיש להבין באיזו מציאות פועלים מפלגות שמנסות לשכנע בוחרים בדבר החשיבות של עצם השתתפות בבחירות לפרלמנט של מדינה שבהדרגה מנסה לפסול את הלגיטימיות של הבעת הזהות הלאומית של אזרחיה ואת עצם השימוש בשפת אמם.

מוסי רז חותם את דבריו בקביעה "למי שמעוניין בחברה משותפת ובשוויון יהודי ערבי נותרה רשימה אחת. מרצ". אולם למושג שוויון אין גוונים, זה עניין בינארי – או שיש שוויון או שאין אותו. השוויון שמציעים הליברליים ביותר שבציונים, הוא שוויון בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים למעט האזרחות עצמה, שכן המותג "יהודית ודמוקרטית" איננו סמלי בלבד והוא בעל מהות מפלה של ממש. באמצעות להטוטנות ורבאלית, הם מנסים להמשיך לרבע את המעגל ולטעון כי השקפתם מקדמת שוויון. אינני מאמין שהם כולם באמת מאמינים בזה, אלא שחלקם פשוט חוששים להרפות מהאחיזה ביסודות שמאחדים את הישראלים, שמא יאבדו את את העמדה הנוחה והלגיטימית בשבט של האדונים. אלו הנסיבות שבהן באורח אירוני, הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הפך בציבוריות הישראלית להיות סימן היכר לחשיבה חתרנית ומסוכנת. אבל איזו מן מדינה זו, אם אינה שייכת לכלל אזרחיה?

זו מדינה שבה הכוחות שנחשבים ליברליים חוששים לבקר את הזרוע הצבאית בשעה שזו טובחת באזרחים, ומשווקים לציבור תכניות מדיניות באמצעות רציונל של שימור הרוב היהודי. זו מדינה שבה יש הדרה מוחלטת של מי שלא מזדהה עם סמליה של קבוצת הרוב. לאחרונה, אני מגלה כי יש כאלה שיסכימו איתי על כל מה שאמרתי כעת, ועדיין אינם מסוגלים להטיל את הפתק של 'ודעם' לקלפי. אל מיני ההסברים והתירוצים הצטרפה כעת גם האפיזודה הנוכחית, שמעוררת חששות בדבר אופן קבלת החלטות באיחוד הזה לאחר הבחירות. אבל מי שממהרים להחליט שלא להצביע כעת לרשימה המשותפת חייבים לשאול את עצמם, אם עמוק עמוק בפנים הם לא מתקשים להתחבר לקבוצה שבה הם כיהודים אינם הרוב.

אני בחרתי להישיר מבט אל המושג שוויון ולהבין שהמאבק להשגתו חייב להיעשות גם בדרך שוויונית. בחרתי להיות לא רק חלק מקבוצת מיעוט לאומי מבין תומכי הרשימה המשותפת, אלא גם במיעוט פוליטי. זה לא תמיד נוח, לפעמים זה גם מקומם. אבל אם עלי לבחור בין מי שלא חתם על הסכם עודפים חשוב בהזדמנות יוצאת דופן וחד פעמית, לבין מי שבאופן סדרתי לא הצליח להתנגד לרצח ילדים, אז אין אצלי שום דילמה.

> יוסי יונה: "אני לא רוצה להיות מגזר, אני רוצה להיות בעל הבית"

ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון המתגורר בחיפה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf