"להרגיש את החורבן בגוף". יהודים ששובתים רעב נגד רצח העם

שובתי הרעב הפכו לקבוצת פעולה שמגיעה גם לדבר עם אנשים בירושלים, שדרות או בת ים. חלק משובתי הרעב. יושבות, משמאל: נטע עמר-שיף וחדוה אייל (צילום: באדיבות המצולמים)

לפני חודש ימים, ב-26 ביולי, פרסמה נטע עמר-שיף, עורכת דין לזכויות אדם ומנכ"לית "קולקטיב מזרחי אזרחי", סרטון שבו הודיעה שהיא פותחת בשביתת רעב. "אומרים שיש זכויות, אומרים שיש מוסדות, אבל תחת המשטר הכהניסטי הזה – זה נגמר", היא אומרת בסרטון. "את המאבק הזה, עד סוף המלחמה, עד שיחזרו החטופים, עד שתיגמר ההשמדה בעזה ובגדה, אני ממשיכה, אבל בתנאים שלי. אני שובתת רעב. תצטרפו".

>> כל עוד אנחנו אוכלים ובעזה גוועים, כל מעשה שלנו הוא הרעבה

עמר-שיף היא אחת מעשרות רבות של יהודים ישראלים, שבחרו להביע את התנגדותם למלחמה באמצעות שביתת רעב – מלאה או חלקית, תחומה בזמן או עד לסיום המלחמה. ההזמנה שלה בסוף הסרטון הביאה לגיבושה של קבוצה בת עשרות חברות (וגם כמה חברים) שהפכה, מעבר לשביתת הרעב המשותפת, גם למעין קבוצת פעולה, או אולי נכון יותר לומר – קבוצה להתבוננות פעילה. נוסף על כך, עשרות אזרחים יהודים הצטרפו לשביתת רעב בת שלושה ימים שהכריזה עליה ועדת המעקב בסוף יולי השנה. אחרים עשו זאת כיחידים או כחלק מיוזמות כגון SATYAM הכוללת שובתי רעב פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים.

אם בעבר שביתת רעב קולקטיבית – בוודאי של יהודים – היתה מעוררת כאן לכל הפחות תשומת לב ציבורית, אם לא יותר מכך, הרי שבמציאות הדיסטופית המקומית, גם המחאה הזו עוברת מתחת לרדאר הציבורי.

בשיחות עם ארבעה שובתי ושובתות רעב הם דיברו על המוטיבציות לפעולה, על הפיכת הגוף לכלי מחאה, על המקום שלנו כיהודים נוכח הג'נוסייד שמבצעת ישראל בעזה, על האפשרות לפעול במציאות שבורה מן היסוד, על ההתמודדות עם תחושת חוסר האונים וגם על היום שאחרי.

נטע עמר-שיף: אונסים אותנו להשתתף בהצגה

כדי להסביר כיצד התגבשה בה ההחלטה לפתוח בשביתת רעב, עמר-שיף נדרשת למטפורות מוחשיות מאוד, קשוחות. "שמתי לב שאני לא מסוגלת יותר לסבול את החדירה של המערכת לתוכי", היא אומרת. "אני מייצגת קהילות תחת איום של גירוש והחרבה, שמתמודדות עם אלימות מטורפת ברמה היומיומית. הרגשתי שהטלפון שלי מדמם. הרגשתי שאני מאבדת את היכולת לדבר את הדיבור המשפטי המקובל, להמשיך לשחק את המשחק. כי הרי משפט הוא הצגה עם כללים ברורים, ואני רואה שאיש לא מכבד את הכללים, חוץ ממני ומהעותרים. אונסים אותנו להשתתף בהצגה. אני רואה בדיונים שהמדינה משקרת, שהשופטים מביעים בדיון אהדה (כלפי העותרים), אבל מקבלים החלטות הפוכות לגמרי, החלטות שמכילות את כל הרוע והאלימות מסביב. לכן הרגשתי שאני חייבת לעשות צעד כדי, קודם כל, להגן על עצמי ועל השפיות שלי, ושנית – כדי לבייש אותם.

בתור מזרחית קל לי להתחבר לחורבן. עו"ד נטע עמר-שיף (צילום: באדיבות המצולמת)

"ההגנה על עצמי מתבטאת בכך שאני קובעת את כללי המשחק ואת מרחב ההתנגדות שלי בתוך המשחק הזה שכלליו הופרו. לגבי גורם הביוש – התקווה שלי היתה שהעובדה שעורכת דין לזכויות אומרת 'אין כבר זכויות, זה נגמר, תפסיקו לדבר איתי על זכויות' תקבל איזושהי תהודה, ושעורכי דין אחרים יצטרפו לזה ויגידו 'אין פה יותר זכויות'".

קהילה של עורכי דין לזכויות אומנם לא התגבשה סביב הצעד הזה שלך, אבל כן התגבשה קהילה אחרת.

"נכון. התגבשה קהילה, בעיקר של פמיניסטיות, שהחיבור שלה היה מתוך התנגדות לתחושה שאונסים אותנו להיות חלק ממערכת שאנחנו לא רוצות להיות חלק ממנה. התשובה שלנו היא להנכיח את האייג'נסי שלנו, את העצמיות שלנו.

"אחרי שהתגבשה הקבוצה, החלטנו לצאת למסע בארץ שאנחנו קוראות לו 'מסע חורבן'. המטרה היא להסתכל לחורבן בעיניים, לחשוף אותו לכל עומקו".

אתן מגיעות לנקודות במסע שלכן לבושות בחולצות שכתוב עליהן 'אזרחית שובתת רעב'. האם זה מייצר אפשרות לקיים שיחה אחרת עם האנשים שאתן פוגשות מאשר ההתנצחויות הרגילות?

"כן, לגמרי. הייתי אתמול במדרחוב (בירושלים). המון שיחות. המון. כי כשאת מדברת על שביתת רעב, את מדברת מתוך המקום של החורבן ואנשים מתחברים קודם כל לעומק האסון. ומשם, כשאת מדברת איתם גם על החורבן שיש בעזה, יש יותר אפשרות להכרה. שיח החורבן מאוד מדבר לאנשים שהרוסים כלכלית. מישהו אמר לי 'אני לא יכול לשבות כי אני בקושי גומר את החודש, אף אחד לא נכנס לחנות שלי ואנחנו מושמצים בכל העולם'. כלומר האיש הזה מבין שלהיות מושמצים בכל העולם זה בעצם החורבן של מדינה שלא מתנהגת כמו שצריך, גם אם הוא לא יבוא ויגיד לי כמה אנחנו לא בסדר. הוא רואה את התוצאות ומבחינתו העסק נגמר.

"מישהו אחר אמר לי 'מה שצריך זה מבול שיבוא וינקה את הכל'. כלומר אנשים מבינים, הם מדברים בשפה של החורבן. העמדה של אזרחית שובתת רעב מאפשרת אמפתיה ודיבור. יש גם חוסר אמון עמוק, המון אנשים אמרו לי 'שום דבר כבר לא יעזור, אף אחד לא יקשיב'. אנשים לא מחוברים לאף כוח אזרחי, כי במשך שנים הרסו פה את החברה האזרחית באופן שיטתי. אז הם פשוט מרגישים אומללים. זה ממש משתקף על הפנים שלהם".

דיברת על המוטיבציה שלך כעורכת דין לזכויות אדם, וגם על הזווית הפמיניסטית של שביתת הרעב. כפעילה מזרחית ותיקה וכמנכ"לית "קולקטיב מזרחי אזרחי" – האם יש לצעד הזה גם זווית מזרחית מבחינתך?

"הזווית המזרחית מבחינתי היא שקל לי להתחבר לחורבן. את נמצאת תמיד בהלך רוח של החרבת התרבות, שיש משהו מאוד פגום בחברה הישראלית ושיש עוולות נוראיות. אני למשל אף פעם לא מצליחה להבין אנשים שלא מאמינים שחטפו פה ילדים. אם מעשים נוראים נעשו על ידי מנהיגי העם לבני אותו העם, למה שלא יעשו זאת לעם אחר? הזווית המזרחית היא הוויה שיודעת שהחורבן יכול להתרחש ואכן התרחש. זאת גם הוויה של הדרה. זה שאני מוציאה את עצמי כרגע מאיזושהי מערכת, זה מוכר לי. אני תמיד מרגישה זרות כלשהי מול המערכת, לכן יש בשביתת הרעב גם משהו משחרר – זה צעד ריבוני שאיש לא יכול לשלוט בו מלבדי. מהרגע שעשיתי את הצעד הזה, משהו בנשמה שלי נרגע".

חדוה אייל: בשביתת רעב יש הרבה שקט

אחת המצטרפות לשביתת הרעב של עמר-שיף היא ד"ר חדוה אייל, אנתרופולוגית של מדיניות ורפואה ופמיניסטית מזרחית.

"ראיתי את הסרטון של נטע שבו היא אומרת 'התחלתי בשביתת רעב'. הלכתי לישון עם זה, ובבוקר קמתי עם מועקה גדולה והרגשתי צורך לדבר איתה, להבין מה זאת השביתה הזו. בשיחה הבנתי שזה משהו שאני מסוגלת לו, ובעיקר היתה הרגשה שאפשר לתכנן משהו במציאות כל כך כאוטית שאני מרגישה בה חוסר אונים מוחלט.

להישיר מבט לעזה. פלסטינים בתור לחלוקת מזון בדיר אל-בלאח, ב-19 באפריל 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

"יש בשביתת הרעב משהו שהופך את הגוף והמרחב לאחד, איזו התאחדות של מה שקורה מסביב עם התחושה הקשה של רעב בגוף. זאת תזכורת מתמדת, ובו בזמן – גם שליטה, מעין בעלות חדשה על הגוף. זה לא מעשה התאבדות, אלא מעשה של מאבק על המקום הזה, ואני לא מוכנה לוותר. כי גם הוויתור הוא סוג של פריבילגיה. אני מוכרחה להישיר מבט גם לעזה.

"חלק עיקרי בשביתה הזו הוא מאבק דרך הגוף הפרטי שלנו, אני יוצאת מהבית רק עם החולצה שכתוב עליה 'אזרחית שובתת רעב'".

וזה מעורר את תשומת הלב?

"החברה שלנו נתונה בקהות חושים בלתי נתפסת. תסתכלי מה קורה עם משפחות החטופים, אז שהשביתה שלי תעניין אותם? יש משהו באלימות מסביבנו שהיא כל כך קולנית ורועשת. שביתת הרעב היא מחאה שיש בה גם הרבה מאוד שקט, היא לא קולנית, אבל אנשים מגיבים אליה. בהפגנה שהיתה בשבת (בכיכר הבימה) ראה אותי איש עם החולצה ועם שלט של 'אזרחית שובתת רעב', והוא ניגש ודיבר איתי והצטרף לשביתה. אנשים עוצרים ומדברים, הם לא תוקפים, לא מקללים.

"אני לא רוצה לנוח, אני לא רוצה להיכנס לשגרת הג'נוסייד. אז גם כשאנשים מדברים ואפילו מתווכחים איתי, זה המקום שאני רוצה להיות בו. זה נכון שהממשלה בכלל לא שמה על מחאות, אבל הקריאה שלי היא לא רק מול הממשלה, אלא גם מול החברה הישראלית. לפני שבועיים דיברתי בעצרת המחאה בחיפה והזהירו אותי מפני צעקות וכדומה, אבל הרגשתי אנרגיות של הקשבה. אנשים ניגשו, שאלו, חיזקו.

"באחת התחנות ב'מסע החורבן', בבת ים, פגשנו גבר שאמר לנו בעצב רב שהוא מבולבל. שהוא כבר לא יודע. זה לא היה 'אני מבולבל כי פעם הייתי שמאלני ועכשיו אני ימני', או להיפך. מה שהוא אמר זה 'אני כבר לא יודע למי להאמין. אני לא יודע מה נכון ומה לא נכון'. זה תפס אותנו כי ברור לנו שיש הרבה מאוד אנשים מסביבנו שהם כאלה".

תחנה נוספת שלכן היתה בשדרות.

"כן. זה היה ביקור קשה. את רואה שאלה לא בתים של אנשים עשירים. הקושי והמצב הכלכלי ניכרים מאוד על קירות הבתים, וברור שזה מקום מורכב וקשה. אנשים מתנהלים בין המאבק הכלכלי לבין הפחד והאימה. אנשים בשדרות פחדו לדבר איתנו. היו אנשים שהזמנו לשוחח איתנו, והם ביטלו ברגע האחרון.

"ב'גבעת קובי', שממנה מתצפתים על עזה, היו הרבה מבקרים. ברגע מסוים נשמע פיצוץ שהיה מעבר לרגיל, ממש התרוממה פטריית עשן, והקהל במקום היה משולהב מזה. אבל זה היה משהו בין צהלות שמחה לבין בהלה, או סוג של היסטריה. אני אומרת את זה כך בכוונה, כי מהצד אפשר היה לומר שהם שמחו, אבל זה לא רק זה. היתה שם גם התגובה הלא רצונית הזו, כמו שכשהיינו ילדות היינו מחייכות בימי הזיכרון כי לא ידענו איך להכיל את זה. אני חושבת שזאת תחושה שמאוד מאפיינת את הציבור הישראלי היום. הכל התערבב, לא ברור מי אוהב, מי אויב, מי מגן עליי, מי מסכן אותי, למי מפנים את כל הנשק הזה שמסתובב סביבנו, הרי ברור לנו שהוא יופנה גם כלפינו, כי אין יותר קווים אדומים".

יש בך גם מקום אופטימי, שמאמין באפשרות של תיקון?

"אני חושבת שלא צריך לתקן את מה שנשבר. מה שקורה היום בעזה הוא אות קין, ואנחנו צריכות ללמוד לחיות עם זה. תהליך ההחלמה חייב להיות מלווה בהכרה ובבקשת מחילה, בראש ובראשונה מהעזתים, אבל אני מאמינה שצריך לבקש מחילה גם מהאנשים סביבנו. גם מהצעירים ששולחים אותם לקרב, שנפרדים בכל סוף שבוע כאילו הם הולכים למות, צריך לבקש מהם סליחה על זה. על זה שהם חוזרים מצולקים, אם לא בארונות, על ההפיכה שלהם לפושעים. וזה עלינו, הבוגרים. שלא מספיק התנגדנו למערכות החינוך האלה.

"לתוך הדבר הזה אני רוצה להביא איזושהי תקווה ולדבר על המושג של חמלה. זה מושג חשוב מאד שנשכח, כי תופסים אותו כאיזה ערך דתי או קהילתי, אבל זאת צריכה להיות מדיניות. אין לנו הנהגה שמבינה את תפקידה. זאת הנהגה שמאמינה שתפקידה להכשיר מלחמה ועוד מלחמה, אז אין אפשרות של תיקון".

חוגגים ומבוהלים. ישראלים מביטים על צפון עזה מנקודת תצפית בשדרות, בדצמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

עמוס גולדברג: חטא קולקטיבי עצום

פרופ' עמוס גולדברג, חוקר שואה ורצח עם, היה חלק מקבוצה שכבר החלה לחשוב על שביתת רעב כאשר ועדת המעקב הודיעה על שביתת רעב סמלית של שלושה ימים והם הצטרפו אליה.

במסיבת העיתונאים של ועדת המעקב ביום הראשון לשביתת הרעב, הרבית להתייחס בדבריך לזהות היהודית כמעין עוגן מוסרי שלאורו עלינו לפעול. ביהדות יש לתענית, לצום, גם תפקיד מזכך של כפרה, בקשת מחילה. האם עבורך מתקיים בשביתת הרעב גם הפן הזה?

"לא, ממש לא. אני חושב שהחטא הקולקטיבי והאישי של כולנו כל כך עצום, עד שלפני שהוא מסתיים, כל דיבור על איזשהו מירוק או חזרה בתשובה הוא חסר משמעות לחלוטין. החטא הזה רובץ עלינו ואנחנו שותפים לו, אם לדבר במושגים דתיים.

"אני מגיע מבית דתי. במשך השנים התרחקתי מהמקום הזה [הדתי], אבל ניסיתי לשמור על קשר כלשהו. המלחמה הזו חיסלה הכול. יש לי הרגשה שכל מה שיהודי יצטרך לעבור בחינה מחודשת – הזיכרון שלנו, ההיסטוריה שלנו, התרבות שלנו, הספרות שלנו. לבחון איך הגענו בגללם, למרותם, למקום הזה. אני לא יכול היום להיכנס לבית כנסת ובקושי מסוגל להגיע לליל סדר משפחתי. לא בגלל הוויכוחים הפוליטיים, אלא כי אני לא רוצה שום עסק עם הדבר הזה יותר. זה מגעיל אותי. כשביקשו ממני לדבר באירוע של ועדת המעקב, איכשהו כן יצא לי לצטט כמה פסוקים ולדבר על שלושת השבועות וט' באב, השפה הזו עוד נשארה אצלי כנראה".

זה נשמע כמו אקט של יציאה מודעת מהקהילה.

"אבל נוצרה קהילה אלטרנטיבית, לא ישבתי בבית לבד. באנו שלושה ימים, בכל בוקר עד הערב, וסיימנו את השביתה בטקס של אכילת שני תמרים ולאחריו הפגנה. זו קהילה של יהודים וערבים נגד הג'נוסייד".

מי היה נמען השביתה, מבחינתך? מי היה צריך לראות אותה ומה הוא היה צריך להבין ממנה?

"בראש ובראשונה הציבור הערבי בישראל. זה היה מין טקס חניכה של המחאה מחדש, אחרי שדוכאה מתחילת המלחמה בצורה כל כך אגרסיבית. זה כוון גם כלפי הציבור הישראלי, אבל התקשורת בעברית בקושי דיווחה על זה".

לא יכולתי לא להיענות להזמנה. שביתת הרעב שהכריזה ועדת המעקב. עמוס גולדברג משמאל (צילום: באדיבות ועדת המעקב)

פרסמת פה באתר כבר באפריל 2024 מאמר שקבע כי מה שמתחולל בעזה הוא רצח עם. אני רוצה לשאול אותך על מה שמגיע אחרי הג'נוסייד. חברה שלקחה חלק בג'נוסייד, תמכה בו, אפשרה אותו – מה אופק התיקון או השיקום שלה?

"תיקון זו מילה מאוד אופטימית, כאילו משהו התקלקל ואפשר לתקן. חברות שביצעו את זה מתמודדות אחר כך עם ההשלכות, זה מעצב אותן בכל מיני צורות. בדרך כלל בחברות כאלה המון אנרגיות מושקעות בהכחשה, זה הופך אותן לעוד יותר פרנואידיות. מאידך, בחברות שבהן שני הצדדים חייבים להמשיך לחיות ביחד, יש כאלה שמצליחות לייצר מנגנונים טובים יותר או פחות להמשיך לחיות ביחד.

"קשה לדבר על הכללות, אבל ברור שדבר כזה מעצב מחדש חברות – אם על ידי הסדרים פוליטיים שבאים בעקבות הג'נוסייד, הכחשה או התמודדות. בארה"ב, רק בעשורים האחרונים חלקים מהחברה מתמודדים עם השמדת האוכלוסייה הילידית. זה לא הפך אותם לאנשים יותר טובים, אלא לחברה מאוד אלימה. האלימות של הקולוניאליזם ההתיישבותי שהוכחשה רק עלתה באופן אקספוננציאלי. ברואנדה אומנם היה צד אחד שניצח באופן ברור, אבל שני הצדדים היו שייכים לאותו העם, אז זה [הג'נוסייד] לש מחדש את הזהות הלאומית. בבוסניה וביוגוסלביה זה יצר מדינה אחת דיספונקציונלית, בוסניה, והמון מאבקים שהעתיקו את השנאות שלא נגמרו ועיצבו מחדש את קווי המאבק. דברים טובים לא יוצאים מזה (מרצח עם) בדרך כלל. מה שיוצא זה שנפסק הג'נוסייד.

"היה רגע שבו חשבו שגרמניה היא מודל נהדר להתמודדות עם העבר. אני חושב שמעטים מאוד עדיין חושבים את זה היום".

יש מודל נכון להתמודד עם העבר?

"אני לא חושב שיש מודל אחיד כי זה תלוי בהקשרים הספציפיים בכל מקום, אבל בגדול, היינו רוצים לקוות שהלקח הוא 'לעולם לא עוד', שסכסוכים פותרים בדרכי שלום, אבל זה לא עובד ככה כנראה. זה באמת כמו חד גדיא, כל הזמן אלימות מולידה עוד אלימות עד שמגיעים לאיזו נקודת קצה ואחריה אולי ישנה איזו הרפיה. במונחים דוריים, אנחנו רואים שהעולם באמת יורד מהפסים, אחרי שהדור של מלחמת העולם השנייה, זה שחווה את המלחמה והשואה והג'נוסיידים האחרים, הלך לעולמו, כולל בישראל.

"בגלל הצדקנות הישראלית, אני חושב שאנחנו נהיה יותר דומים לטורקים מאשר לכל מקרה אחר. צפוי לנו מאבק נרטיבי ארוך שנים, בארץ ובעולם. ומפני שהקהילות היהודיות הן באמת מאוד חזקות והימין העולמי מאוד חזק, מאבק הנרטיבים הזה יהיה ארוך מאוד ואין לדעת כיצד יסתיים. אני לא חושב שיהיה פה 'רגע גרמני', הרגע הגרמני הוא מאוד יוצא דופן, וגם הוא מתברר כדפוק מאוד. לקח להם 30 שנה להכיר [באחריות] בצורה כזו גורפת, חברתית ופוליטית, ולהפוך את הכחשת השואה לטאבו. אבל מה שקרה הוא שבמקום שזה יהפוך לעמדה מוסרית, זה הפך למין עמדה נרקיסיסטית פוליטית, שגרמה לגרמניה לתמוך לגמרי בג'נוסייד בעזה. כשכולם הזהירו אותם שלשם זה הולך, הם המשיכו במאבק המטורף שלהם נגד האנטישמיות המדומה הזאת.

"יש המון דרכים שבהן חברות מתארגנות אחרי אלימות המונית, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר לומר שחברה מתמודדת עם עברה אם אין מרכיב משפטי מאוד רציני. אם אין משהו מהצדק, אז זה שטויות".

עודד נעמן: הדבר הנכון לעשות

בטקסט מפלח שפרסם כאן לפני כחודש כתב עודד נעמן, סופר ומרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית: "הרעב שלהם, הרעב שאיננו סובלים ממנו, נמצא בכל רגע מחיינו. את האנושיות שאנחנו גוזלים מהם, אנחנו גוזלים גם מעצמנו. אם ניתן להכחיש את תמימותם של ילדים, מה יהיה על תמימות ילדינו? אם מותר להרעיב, מדוע לא נורעב אנחנו? האוכל שאנחנו גוזלים מתושבי עזה הוא האוכל שאנחנו גוזלים מנשמותינו. כל עוד אנחנו אוכלים והם גוועים ברעב, כל מעשה שלנו הוא הרעבה וכל מילותינו בכל שיחותינו הן אחת: רעב, רעב, רעב".

אקט של הזמנה. ד"ר עודד נעמן (צילום: יעל אפריאט)

כמו גולדברג, גם נעמן כבר חשב על אפשרות של פתיחה בשביתת רעב כאשר הגיעה ההזמנה מוועדת המעקב.

"בעקבות הפרת הפסקת האש, אחרי שהפסיקו להכניס סיוע הומניטרי ומזון לעזה ולפני שהקימו את מרכזי הסיוע האלה שגם בהם הורגים אנשים, הרגשתי שלכל דבר שאכתוב או אגיד בפומבי לא תהיה המשמעות שאני מנסה לבטא, כי בסופו של דבר אני ממשיך לחיות. היתה לי תחושה שבכל פעם המלחמה הזו מייצרת מציאות עוד יותר בלתי נסבלת ואנחנו סובלים אותה, ובכך אנחנו מאבדים עוד חלק מהנשמה שלנו ובעצם בוגדים בעצמנו. אין לנו דרך אמיתית לשנות את המצב הבסיסי הזה כל עוד המציאות לא משתנה, אבל ניסיתי להבין איך אני מביע את הדבר הזה.

"עד אותו רגע, לא עלה על דעתי בכלל לשבות רעב בהקשר פוליטי. ברגע שזה עלה בדעתי, בהתחלה זה הבהיל אותי. המחשבה הראשונה שנקשרת בשביתת רעב היא מוות, והתחלתי לחשוב מה זה אומר, האם אני מוכן למות וכיוצא בזה. בלילה כתבתי על הרעיון לכמה חברים והתחלנו לדבר על זה. מהר מאוד הבנו ששביתת רעב כמנוף לחץ לא תוכל לעבוד בהקשר שלנו, כלומר לא נראה שממשלת ישראל תפעל אחרת אם כמה יהודים שמאלנים יהיו מוכנים למות מרעב.

"במקביל התייעצנו עם לינא מרל"א (ד"ר לינא קאסם חסאן, יו"ר ארגון רופאים לזכויות אדם; א"נ) שליוותה אסירים פלסטינים ששבתו רעב, והיא הסבירה לנו קונקרטית מה המשמעות של רעב, מה קורה לגוף שלב אחר שלב. בסוף הגענו למחשבה על שביתת רעב של שלושה שבועות, כי מה שלינא אמרה זה שכל עוד לוקחים מינרלים ושותים מים אפשר לשבות רעב שלושה שבועות בלי שייגרם נזק בלתי הפיך.

"התחלתי לשלוח הודעות לכל מיני אנשים וקבוצות כדי לבדוק אם זה משהו שיכול לעניין אותם, וזה התחיל להתגלגל, ואז התחילה המלחמה עם איראן שטרפה את הקלפים. כשהיא נגמרה ושבו לעסוק בעזה, התקשרו אליי מוועדת המעקב ואמרו שהם מארגנים שביתת רעב ושהם ישמחו אם יהודים יצטרפו. היה לי ברור שזה הדבר הכי נכון לעשות.

"המחשבה בהתחלה כללה פנייה לחברה הישראלית, אבל גם לחברה הפלסטינית ולזו הבינלאומית. חשבנו לקיים שביתת רעב במהלך שלושת השבועות, בין י"ז בתמוז לט' באב, שזו תקופה של חורבן, אבל בסוף ההצטרפות ליוזמה של האזרחים הפלסטינים הרגישה נכונה יותר. אני לא דובר ערבית ולא מכיר את הקהילה הפלסטינית, אבל בגלל הפער בתפיסה המוסרית ובתפיסת המציאות ביני לבין רוב היהודים מסביב, יש לי עם הפלסטינים איזו תחושה של קרבה מוסרית בסיסית".

יש בשביתת רעב ממד כמעט אינטימי, השימוש בגוף האישי ככלי מחאה, מעשה של אדם עם עצמו. האם זה שימש גם כאמצעי לתקשורת עם הזולת באופן כלשהו?

"כשהתחלתי לדבר על זה עם אנשים, היו כאלה שהרגישו מאוד מאוימים, כאילו אני שופט אותם [על כך] שהם לא עושים את זה, או שאני אומר שאני נעלה מהם מוסרית, היו שראו בכך ממש אקט אגרסיבי. מבחינתי, כמובן, זה היה אקט של הזמנה. זה עורר מידה של אנטגוניזם, אבל רמת הזוועות כיום כל כך גדולה שלהגיד שאני עושה משהו קיצוני בכך שאני לא אוכל שלושה ימים, זה הזוי. אפשר כמובן לעשות את האקט הזה כמעשה של זיכוך עצמי, אבל זה בעיניי פחות מעניין כי יש בזה פוטנציאל לעורר משהו בזולת".

שביתות רעב כבר לא מעוררות תשומת לב. הפגנה ברמאללה למען שובת רעב, באוגוסט 2016 (צילום: STR / פלאש90)

זה מעניין שאתה אומר את זה, כי בהרגשה שלי, אם פעם שביתות רעב היו נחשבות כאמצעי מאוד קיצוני ואפילו שביתות רעב של אסירים פלסטינים, שאין כלפיהם אהדה רבה, עוררו דיון ציבורי, כיום נעשה קשה עד בלתי אפשרי לטלטל את דעת הקהל הישראלית, לא כל שכן את המוסר של הישראלים.

"אני חושב שיש פה שתי שאלות שונות. האחת היא איך עוצרים את הג'נוסייד, את הטנטרום הבלתי נגמר הזה שישראל אחוזה בו, ופה אין לי דבר מועיל לומר. כמו שאת אומרת, הממדים של זה מרגישים כמו איזה כוח טבע שאנחנו קטנים מאוד לעומתו. אנחנו יכולים להקריב הכול ואין כל סיבה לחשוב שזה ישנה משהו.

"אבל יש גם שאלה אחרת: בתוך סופת האימה הזו שאנחנו נמצאים בה, מה זה אומר לנסות להציל את הנשמה שלנו? לא בקטע נרקיסיסטי, אני חושב שהשאלה איך אדם הגון דואג לנשמה שלו במצבים של עוולות בקנה מידה כזה היא הדרך הנכונה מוסרית לחשוב על הסיטואציה. אני יודע שכאשר עושים פוליטיקה, צריכים לחשוב אסטרטגית ולחשוב על תוצאות, אבל במצב כל כך קיצוני, זה כמעט היבריס לומר שאת יודעת איך לשנות את המציאות. אני חושב שלפעמים הדרך לחשוב על הפוליטיקה אינה לחשוב איך משנים את המציאות באופן ישיר, אלא לחשוב איך אנחנו מקשיבים למציאות ונאמנים לעצמנו בתוך המציאות הזו.

"כל עוד המצב ממשיך, השאלה עומדת בעינה. זה לא שפתרתי משהו. אבל אני מרגיש שאני הופך לחלק מכוחות הרוע כשאני מפסיק להקשיב לעצמי. אפילו אם אני רק משתבלל בתוך עצמי ומנסה לחשוב על דברים אחרים, וגם אם אני לא מתגייס והולך לעזה. אנחנו חיים בתוך המציאות הזו וצריכים להבין איך אנחנו לא מאבדים את עצמנו לגמרי. אני מקווה שאחר כך, זה יהיה גם משהו להיעזר בו כדי למצא איזה חוט מקשר בין העבר לעתיד".