לא לחשוש מהמושג "רצח עם". זה מה שקורה כעת באוקראינה

בתחילת החודש, קרא נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, להעמיד את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לדין על פשעי מלחמה. מאוחר יותר החריף ביידן את הטון, וקרא למתרחש באוקראינה "רצח עם" (genocide). גורמים בממשל ביידן הסתייגו מהאמירה, ואמרו שהיא משקפת רק את דעתו של הנשיא. אך היא מעוררת שוב את הדיון החשוב בשאלת "רצח העם", במיוחד לקראת יום הזיכרון השנתי ה-107 לרצח העם הארמני, שיחול ב-24 באפריל; ויום השואה בישראל, שיחול ב-28 באפריל.

"רצח עם" הוא מושג שהטבע האו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה. מדובר במושג בעל ממדים פוליטיים, דיפלומטיים ומשפטיים, אך הוא גם מושג אקדמי ונורמטיבי (ערכי). בין היתר, המושג נוגע בתפקיד היסודי שממלאים מחוקקים בהגנה על הדמוקרטיה הליברלית, בין השאר באמצעות הנצחה והכרה.

לשם כך, ההכרה ברצח העם הארמני ב-1915 רלוונטית מאוד לענייננו. הכרה זו אינה נוגעת רק לארמנים, או להרגזת הטורקים. למעשה, היא כלי נורמטיבי הכרחי עבור דמוקרטיות בסדר העולמי הדו קוטבי החדש שכופה המלחמה באוקראינה, סדר שמדגיש את הידרדרותן של הדמוקרטיות הליברליות. והיא גם אינטרס ישראלי.

לעתים קרובות מדי, הגבולות בין ממשלות לפרלמנטים מטושטשים מדי, בעיקר על רקע ההידרדרות שחווה הצד הליברלי של העולם בשנים האחרונות, ובמיוחד בדמוקרטיות הפרלמנטריות. בעוד שקיימים מתחים בין ממשלות ובתי מחוקקים, כמו גם הפריה הדדית, מדובר בשני גופים נפרדים, עם משימות שונות וסדר יום אחר.

ככאלה, ממשלות נוקטות לרוב גישה פרגמטית יותר לנושאים נורמטיביים, כמו זיכרון או הכרה ברצח עם. זו אינה הפתעה גדולה. ממשלות צריכות לנהל קשרי חוץ, שלעתים כרוכים בעשיית עסקים עם מנהיגים אוטוריטריים, והשמירה על אינטרסים של ביטחון לאומי עומדת בראש סדר העדיפויות. הכרה ב"רצח עם", ככל הנראה, לא תועיל לאינטרסים הביטחוניים והלאומיים של אף ממשלה.

פרלמנטים ומחוקקים, מצדם, ממלאים תפקיד אחר. הם אמורים ליישם גישה נורמטיבית-ערכית בנושאים אלה, כדי לשפר את ההגנה על מיעוטים ולקדם זכויות אדם, וגם לבנות דרך ביניים בין מחוקקים לממשלות, ובין פרגמטיזם ציני לערכיות. צעד כזה של הכרה מחזק את הדמוקרטיה, ובונה מחדש את האיזונים בין הרשויות, שמופרים כאשר לעתים קרובות פרלמנטים מאמצים – או שנכפית עליהם – את הגישה הפרגמטית של הרשות המבצעת.

כך, ההכרה ברצח העם הארמני לא חייבת להיות "הכל או כלום". ממשלות, ובפרט משרדי חוץ, יכולים לומר "לא" להכרה, ואילו פרלמנטים ומחוקקים יכולים לומר "כן, זה רצח עם".

דוגמה ברורה לכך הוא המצב בארה"ב. מאז 1975, נעשו מאמצים רבים בקונגרס להעביר חוק להכרה ברצח העם הארמני. בהצבעה היסטורית בסוף 2019, עברה גם בבית המחוקקים וגם בסנאט, בהתרסה מול הלחץ הטורקי, הצעת החוק שמכריזה כי הרג של 1.5 מיליון ארמנים על ידי הטורקים העות'מאנים הוא למעשה רצח עם.

כצפוי, ממשלו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ דחה את הצבעת הקונגרס על ההכרה ברצח העם הארמני, בטענה כי "עמדת הממשל לא השתנתה". דוברת מחלקת המדינה, מורגן אורטגוס, הפנתה לאמירה של טראמפ באפריל 2018, במלאת 103 שנה לרצח העם הארמני, שציין כי ארה"ב סופדת לקורבנות של "אחת הזוועות ההמוניות הגרועות ביותר של המאה ה-20".

שנים ספורות בלבד לאחר מכן, ב-2021, הנשיא הנוכחי ביידן אימץ את החלטת הקונגרס מ-2019. ביום השנה ה-106 לרצח העם הארמני, הכיר ביידן ברכיב זהות חשוב של המהגרים הארמנים בארה"ב. נראה כי ההכרה בפרלמנט סללה את הדרך לממשלה לנקוט צעד נורמטיבי דומה.

קשה להעלות על הדעת מצב הפוך, שבו הממשל האמריקאי, או כל ממשל אחר, יקבל החלטה דרמטית כל כך ללא גיבוי בית המחוקקים. לראיה ניתן להציג את הטענה של ביידן לגבי רצח העם באוקראינה: כשההכרה לא מגיעה קודם מבית המחוקקים, יש בממשל גורמים שיסתייגו ממנה באופן טבעי, מכיוון שהם שומרים על העמדה הפרגמטית.

ישראל ממוקמת במקום גרוע

על הציר הזה, ישראל ממוקמת במקום גרוע למדי. השיתוק החוקתי בכנסת אמנם רחב וגדול ממדים מהסוגיה הזאת, ולא ניתן לדון בו ביריעה כל כך קצרה. אבל נזכיר את השליטה האבסולוטית של הרשות המבצעת והאליטה הביטחונית בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שתמיד מנעה הכרה ברצח העם הארמני. החשיבות של היחסים הביטחוניים והכלכליים עם טורקיה, ובעשור האחרון גם עם אזרבייג'ן, היו תמיד נר לרגליה של כנסת קטנה ומוחלשת, ובאה על חשבון הניסיון לחזק את העמדה הנורמטיבית.

אבל זו אינה הסיבה היחידה שישראל לא מכירה ברצח העם הארמני. שאלה כמעט רטורית שעולה בכל פעם כשמתעוררת הסוגיה הארמנית – ושחזרה שוב במלוא עוזה עם נאומו של נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, בכנסת ודברים אחרים שאמר – היא אם מותר בכלל להשוות בין השואה לרצח של עמים אחרים.

בסוגיה הזאת, מכריעות ההיררכיה של הקורבנות ועליונות הזהות היהודית. השואה ממוסגרת בתרבות הזיכרון ופוליטיקת הזהויות בישראל כאירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, כזה שאוסר כל השוואה. כפי שקבע ראש הממשלה, נפתלי בנט, אחרי נאומו של זלנסקי, השואה היתה "אירוע ייחודי בתולדות העמים, בתולדות העולם, של השמדה שיטתית-תעשייתית של עם, לתוך תאי גזים. לא היה לזה תקדים".

דבריו של בנט בהחלט נכונים לגבי ה"איך". עד כה, לא היו באוקראינה תאי גזים. אבל האמירה הזאת גם מחדדת את המתח העז בין ישראל היהודית לדמוקרטית. בישראל, בדיון על סוגיית "רצח העם" הדגש הוא יותר על ישראל היהודית, ופחות על ישראל הדמוקרטית. כלומר, הגישה שמקדשת את הייחודיות של השואה – ללא אפשרות להשוות אף רכיב ממנה לרצח של עמים אחרים – מדגישה את הרכיב היהודי של מדינת ישראל.

מאידך, אפשרות להשוות רכיבים מסוימים של השואה מדגישה את החשיבות הדמוקרטית והפלורליסטית של הכרה בסבל ובקורבנות, לא בהכרח של יהודים בלבד.

השוואה כזאת לא עושה דה-יהודיזציה לשואה, אלא מסייעת לשים דגש על המכנה המשותף והפלורליסטי לאנושות כולה. נכון, זה נשמע נאיבי, אבל השוואתיות אינה רק מתודה, אלא גם מהות. יש מכנה אנושי משותף לסבל. לא רק שמותר להשוות, רצוי לעשות זאת לעתים תכופות יותר. השוואות לא חייבות להיות אבסולוטיות. הן יכולות לשמש אמצעי יעיל להמחיש דמיון חלקי בין סיטואציות אנושיות, בלי לגרוע דבר מסבלו של עם אחר.

הכרחי שהדיון הציבורי יתמקד בשיח הנורמטיבי באמצעות פרלמנטים, במקרה של ישראל, הכנסת, שכן הם שחקנים מרכזיים בדיון הערכי על "רצח עם". אמנם רבים מחברי הכנסת רואים בשמירה על הזהות היהודית של ישראל חשיבות עליונה, אבל יש להם גם אחריות בסיסית להגן על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, על ידי הדגשת קולו הנורמטיבי-ערכי של המונח "רצח עם". אם נלך בדרך זו, אולי לא נצטרך להמתין יותר עד שהכנסת תכיר ברצח העם הארמני.

בסופו של דבר, בהתחשב במצב הנוכחי של הפלישה הרוסית לאוקראינה והפשעים נגד האנושות שמבצע הצבא הרוסי, שאלת ההכרה בפשעי המלחמה כ"רצח עם" היא רק שאלה של זמן ועיתוי מתאים. שאלה זו הופכת לקריטית עוד יותר ככל שפשעי המלחמה של צבא רוסיה ממשיכים להתרחש. לכן, מומלץ שההכרה הנורמטיבית מצד מחוקקים וחברי פרלמנט ברחבי העולם בפשעי מלחמה הרוסיים כ"רצח עם" תגיע מוקדם ככל שניתן.

ד"ר בן אהרון הוא מרצה במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת כרונינגן בהולנד, ועמית פוסט דוקטורט במכון לשלום ולעימות פרנקפורט גרמניה. הוא מומחה ליחסי החוץ של ישראל, ולזיכרון השואה בעידן הגלובלי.  @EldadBenAharon