לא, ירי על אוטובוס חיילים בשטח כבוש אינו טרור

הירי על אוטובוס החיילים, אתמול (ראשון) בבקעת הירדן, שיגר לאולפנים, על פי הנוהל הקבוע, את הכתבים הצבאיים והפרשנים הביטחוניים. על פי אותו הנוהל עצמו, השתמשו כולם באותו אוצר מילים כדי לתאר את שהתרחש: היורים הפלסטינים, בכל הדיווחים, הוגדרו כמחבלים, והאירוע עצמו כפיגוע. באף אחד מהדיווחים שראיתי בערוצים השונים, לא הוזכרה העובדה הבסיסית שהירי על אוטובוס החיילים קרה בשטח כבוש.

בהתאם לרוח המפקד, המוכתבת על ידי מכונת התעמולה הממוסדת, התקשורת הישראלית נמנעת מלעשות את ההבחנה הקריטית בין פעולה המכוונת נגד חיילים לבין פעולה המכוונת נגד אזרחים. בדיוק כמו המשטר שאותו היא משרתת, גם בעיני רובה ככולה של התקשורת הישראלית אין מאבק פלסטיני שלא מוגדר אינהרנטית כטרור: לא מאבק מזוין, וגם לא מאבק בלתי מזוין.

כל מפגין פלסטיני הוא "מתפרע" או "מחבל", כל התנגדות חמושה לפלישות הישראליות, ההולכות ותוכפות בערי הגדה, היא "טרור". זאת, בעוד ישראל מרחיבה בהתמדה ובאופן מבהיל את תחולת מושג הטרור על האוכלוסייה הפלסטינית, כפי שראינו עם ההכרזה על ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים הבכירים ביותר כארגוני טרור.

לא מדובר כאן רק בהתנהלות בלתי מקצועית ומגויסת של התקשורת, אלא בהנדסה מסוכנת של התודעה הציבורית, שגם היא לא מסוגלת עוד להבחין בין טרור לבין התנגדות לגיטימית. זאת בזמן שבאופן פרדוקסלי, דווקא לציבור – כלומר לאוכלוסייה האזרחית – יש את האינטרס הגדול ביותר בשימור ההבחנה הזו, המוכרת ומעוגנת בדיני הלחימה הבינלאומיים.

גם אם זה לא לרוחם של הפרשנים הצבאיים, העובדה היא שהמשפט הבינלאומי מכיר בזכותו הלגיטימית של עם להיאבק למען חירותו, ולמען "שחרור משליטה קולוניאלית, אפרטהייד וכיבוש זר בכל האמצעים שברשותו, כולל מאבק מזוין (ההדגשה שלי; א"נ)", כפי שאישררה, למשל, החלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-1990.

השימוש בכוח להשגת שחרור הוא לגיטימי. האופן שבו משתמשים בכוח צריך להיות בהתאם לדיני הלחימה, שתכליתם העיקרית היא להגן על האזרחים הבלתי מעורבים בשני הצדדים.

הירי בבקעה לא כוון נגד אזרחים, ולא יכול להיחשב כפעולת טרור. זאת פעולת התנגדות מזוינת נגד כוח כובש, על אדמה כבושה.

ברגע שאדם עוטה על גופו מדים, הוא זוכה להגנות ולזכויות הקבועות בדיני הלחימה, כמו למשל הזכות להפעיל אלימות – כמובן במסגרת המגבלות של אותם דינים. אבל הוא גם מוותר על הגנות מסוימות, כמו למשל הפיכתו למטרה לגיטימית במסגרת הסכסוך המזוין. בכך, מבקש המשפט הבינלאומי לסמן באופן ברור את גבולות האלימות: לוחמים נלחמים בלוחמים, האזרחים צריכים להיות מחוץ לסיפור.

אלא שחלק מהבעיה היא שישראל כלל לא מכירה בקיומם של לוחמים פלסטינים. הקטגוריה הזו פשוט לא קיימת בתפיסתה, גם כאשר הם מסומנים בבירור ככאלה, בין אם על ידי השתייכות לזרוע צבאית כלשהי, על ידי נשיאת נשק, ובמקרים מסוימים אפילו על ידי סוג של מדים.

כשזה מגיע למאבק הפלסטיני, ישראל בוחרת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: לקטול אותם כלוחמים, אך גם לכלוא אותם – כאשר הם נעצרים – כאזרחים, ולא כשבויי מלחמה, כפי שמתחייב מהמשפט הבינלאומי.

הרמיסה הגסה הזו של המשפט הבינלאומי אולי משרתת את המטרות האלימות והכוחניות של המשטר הישראלי, אבל מעבר להיותה בלתי חוקית ובלתי מוסרית, היא מנוגדת באופן חד לאינטרס שלנו, האוכלוסייה האזרחית בישראל.

על אף מסך העשן התודעתי שמקימה ישראל, בחסות תקשורת מגויסת, אשר מאחוריו היא מעוללת לפלסטינים כל העולה על רוחה, צריך להזכיר שוב את העובדות כהווייתן: כל עוד נמשך הכיבוש כחלק ממשטר האפרטהייד הישראלי, יימשך גם המאבק הפלסטיני נגדו, כולל מאבק מזוין. הזכות לנהל את המאבק הזה מעוגנת במשפט הבינלאומי.

כיוון שכך, לציבור הישראלי יש אינטרס שהמאבק הזה יוגבל לכוחות הלוחמים, ולא יגרור את האזרחים הלא מעורבים בשני הצדדים למעגל האלימות. לצורך כך בדיוק נועדו החוקים הבינלאומיים, שישראל מתעלמת מהם במופגן.

הטשטוש המכוון והמניפולטיבי של ההבחנה בין פעולה נגד חיילים לבין פעולה נגד אזרחים פירושו הפקרת האוכלוסייה האזרחית והפקעת ההגנות שהמשפט הבינלאומי אמור לספק לה. כי אם ישראל לא מבחינה בין פעולה נגד חיילי כיבוש על אדמה כבושה לבין פעולה המכוונת נגד אזרחים לא מעורבים בלב תל אביב, מדוע שהפלסטינים יעשו את ההבחנה?

*תודה לעו"ד מיכאל ספרד