כשהנוף נשאר פלסטיני, מה שנשאר לישראל הוא רק לגרש

היופי של המקום הוא יצירה משותפת של הטבע ושל קהילה שחיה מאות שנים במרחב הזה. מראה ליד ולאג'ה (צילום: דהרמה מעורבות חברתית)

לפני אי אלו שנים הגעתי לוואדי באדמות ולאג'ה, באזור ירושלים. באותה עת כבר הכרתי די טוב את הכפר ואת אנשיו, אבל בוואדי המסוים הזה טרם הייתי. הוא היה יפהפה להדהים. הוא נפרס מתחתיי ובקרקעיתו מטעי זיתים, צבעים שונים של ירוק, גוונים של אדמה. מולי, בגדה השנייה, היו צנירים ענקיים ומעליהם טראסות. הייתי שם לבד ויכולתי לתת ליופי לחלחל אל הגוף שלי.

>> בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת ומעלימה את הפלסטינים

הלכתי קילומטר או שניים בתוך נוף עתיק, שעבורי חדש. ספגתי את יופיו ושתי תובנות הבשילו בי. את האחת כבר הכרתי מביקוריי באזורים חקלאיים של כפרים פלסטינים אחרים. היופי של המקום אינו טבע "נטו" וגם לא מעשה ידי אדם, אלא יצירה משותפת של השניים. מאות שנים של קהילה שחיה בתוך וכחלק מהמרחב הזה. שניהם, המרחב והקהילה, נארגו אלו באלו. ההתרגשות וההתפעמות שחשתי נולדו לא רק מהיופי של המקום בהווה, אלא גם משום שהוא מהווה עדות לתהליך ארוך שנים שבו המרחב והקהילה עיצבו אלו את אלו.

התובנה השנייה היתה חדשה, תוצר של הנסיבות הספציפיות של ולאג'ה. שנים ספורות קודם לכן נבנתה גדר ההפרדה מסביב לבתי הכפר, תוך שהיא מנתקת – ובעצם קורעת – את הקהילה וחקלאיה מהוואדי שהייתי בו. בהרימי את מבטי יכולתי לראות במרומי הגבעה, מעברו השני של הוואדי, את הגדר ומאחוריה את בתי הכפר. תוצאות הניתוק הזה ניכרו לעין. רוב המטעים לא היו חרושים, אורנים החלו לצמוח באדמה שעד לפני כמה שנים היתה מעובדת. ועדיין, למרות סילוקה מהוואדי, נוכחותה של קהילת ולאג'ה ניכרה בכול. דווקא נוכח ההיעדר, התבהר כמה עמוקים וחזקים השורשים הפלסטיניים באדמה הזו.

שבועות ספורים לאחר מכן ראיתי מודעה של ארגון מתנחלים, שהזמין לטיול באותו הוואדי. לטיולים כאלו יש מקום של כבוד בהיסטוריה הציונית והישראלית. אלא שבשל סמיכות הזמנים בין מה שפגשתי בוואדי לבין ההזמנה לטיול ראיתי – לראשונה – את השטחיות והתלישות של הנוכחות הישראלית בהשוואה לשורשים הפלסטינים במרחב. הליווי החמוש של הטיול מסמן הפרה של הסדר ואילו המחרשה היא חלק מההתמשכות שלו. המטיילים נהנים, מסתקרנים, אבל בסופו של דבר הם אורחים לרגע. הנוכחות של קהילת ולאג'ה ניכרת בוואדי גם שנים אחרי שאנשיה סולקו ממנו.

ישראל זנגוויל, מראשוני הציונות, כתב שלעם ללא ארץ מגיעה ארץ ללא עם. התפיסה הזו מלווה עד היום את הציונות ואת מדינת ישראל: מקסימום שטח ומינימום ערבים. התפיסה מבוססת על דמיון פוליטי ולפיו הארץ קיימת בפני עצמה, והמאבק הוא מי ישלוט בה. אבל הדמיון הזה מנותק מהמציאות, כי המרחב לעולם לא נפרד מהקהילה החיה בו. נכון, יהודים יכולים לגרש פלסטינים ולקחת בכוח את מרחבי המחייה שלהם – עינינו הרואות שהדבר הזה מתרחש ללא הפסקה. אבל מרגע שהמרחב נלקח והופרד מקהילה שעיצבה אותו, הוא כבר לא אותו מרחב. הנשמה שלו מתה.

ישראל מעצבת את המרחב באמצעות התנחלויות ומחסומים. מחסום סמוך לכפר עאטוף בבקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

ובכל זאת זהו הפרויקט של מדינה שלידתה בנכבה, והיא ממשיכה להיות מושקעת בו מאז ועד היום. כמובן, מנקודת מבט ישראלית הסיפור אחר. סיפור של תקומה לאומית והגנה עצמית. ישראלים רבים יתקוממו נגד ה"רומנטיזציה" המציגה את כל הפלסטינים כשורשיים, מחוברים לאדמה וחלק מהמרחב. הם עשויים להיעלב מהטענה כאילו הם עצמם תלושים ("אני דור עשירי בארץ"). אבל הטקסט הזה לא נכתב בשביל הוויכוח חסר התכלית על "מי היה כאן קודם". מטרתו לתאר את הדינמיקה בין כוח ישראלי שמתממש במרחב ובין פלסטינים שהמרחב הזה הוא בלתי נפרד מהם.

ישראל מממשת את כוחה במרחב הגדה המערבית באמצעים שונים: הפקעת אדמות, הכרזה על שמורות טבע או מניעת היתרי בנייה שנועדו להגביל ולסלק נוכחות פלסטינית; היא משקיעה משאבים בבנייה של מחסומים פיזיים כדי למנוע מפלסטינים גישה לאדמות שלהם: גדר ההפרדה או למעלה מ-1,000 חסימות של דרכים בגדה המערבית. וכמובן הקמה של יישובים ישראליים במטרה לשבור את המרחב הפלסטיני. ולכל אלה מתווספת האלימות הפיזית הישירה – והלעיתים קטלנית – שמפעילים אזרחים ישראלים כדי לגרש קהילות פלסטיניות מהמקומות שהם בשר מבשרן.

העוצמה וההיקף של פעולות הנישול וההרס הישראליות עלולים לקבע תפיסה של פלסטינים כקורבנות ולטשטש את יכולת העמידה שלהם כאנשים, כקהילות וכעם שארוגים במרחב. הרי אלמלא יכולת העמידה הזו, הסיפור כבר היה נגמר. לא רק סיפורו של המאבק ה"גדול" על הארץ כולה בין הירדן לים, אלא גם באתרים ספציפיים כמו הנגב או סילואן, מסאפר יטא או גב ההר. בכל המקומות האלה, ישראל יוצאת ורק חלק מתאוותה בידה. זהו חלק גדול, אמנם, אבל פעמים רבות הוא קטן הרבה יותר ממה שישראל שאפה אליו או היתה בטוחה שהיא יכולה להשיג.

יכולת העמידה הפלסטינית מבוססת לא רק על כוח, אלא על מגוון איכויות אנושיות: אורך רוח, קהילתיות, אמונה, שמחת חיים ועוד, שילוב של נחישות ועקשנות מחד וגמישות ויכולת התאמה לנסיבות מאידך. כל אלו ניזונים מהחיבור הפלסטיני לאדמה ולמרחב, מהיות הפלסטינים בני ובנות המקום; מכך שמי שהם, וחבל הארץ שבו הם חיים, אינם נפרדים.

כישראלים, רובנו נמצאים עם פלסטינים ביחסים כל כך אנטגוניסטים עד שאיננו יכולים לזהות בהם את האיכויות הללו, או להבין את המשמעות שלהן בצורה נכונה. ובכל זאת, גם אם באופן לא מודע, לישראליוּת יש רגשי נחיתות מול מי שהם חלק מהמרחב הזה. כדי להתגבר על הרגשות הללו, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. חלקם מבזים – "המוסלמים מפנים את עכוזם לכיפת הסלע", כפי שאומרים פעילי המקדש, או "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה", כפי שאמר נפתלי בנט בקיץ חם לפני מספר שנים, כשגל שריפות הוליד גל של הסתה נגד פלסטינים שלכאורה מציתים אותן.

משתמשים בתנ"ך כקושאן. מבקרים באתר הארכיאולוגי עיר דוד בסילוואן המנוהל על ידי עמותת אלע"ד (צילום: הדס פארוש / פלאש 90)

סיפורים אחרים מאדירים אותנו דרך ההיסטוריה היהודית בין הירדן והים מלפני 3,000 שנה. התנ"ך הוא הרי הקושאן שלנו. לסיפור יש כוח ויש לו ערך, אבל אינו יכול להחליף את המציאות הקונקרטית של היחסים הממשיים שלנו עם המרחב. בוודאי שאינו יכול למחוק את יחסיו הממשיים של האחר עם המקום. סיפור המחליף ממשות בדימוי עלול להחריף את הניתוק מהמציאות בכלל, ומהמציאות המרחבית בפרט. ההתעקשות לאחוז בסיפור ולכפות אותו על המציאות כרוכה בהפעלה של אלימות קשה.

בהיכרות עם קהילות פלסטיניות לאורך שנים שמתי לב לשתי תופעות משלימות. מצד אחד, פעם אחר פעם קורה שגם אם המדינה או שלוחיה הצליחו לסלק קהילה פלסטינית מחלק מהמרחב שלה והגישה שלה למרחב נמנעת במשך שנים, הרי שברגע ששינוי בתנאים מסיר את האיום, אנשי המקום חוזרים אליו. בהיעדר קטסטרופה מוחלטת, הגירוש הוא תמיד על תנאי ולכן זמני.

מנגד, אני מכיר לא מעט מקומות שישראלים השתלטו עליהם בקול תרועה רמה, אולם נטשו תוך שנים מועטות. השתלטות אינה התבססות במרחב. כל עוד היא מבוססת על כוח ותו לא, היא תלויה בתחזוקה מתמדת. ברגע שהתחזוקה פוסקת, גם הנוכחות נעלמת.

לכאורה מדובר בצומוד, היאחזות פלסטינית בקרקע כנגד כל הנסיבות. אולם כדי להבין עד כמה עמוקים הדברים, עדיף לא לדבר על צומוד, וגם לא על ילידוּת מזה או ציונות וקולוניאליזם מזה. הביטויים האלה מריחים מאידיאולוגיה. לאידיאולוגיות יש מקום, אבל אידאולוגיה לבדה אינה מסבירה את כוח העמידה הפלסטיני נוכח המאמצים הישראלים הבלתי פוסקים לסלק ולנשל.

יותר מאידאולוגיה, כוח העמידה הפלסטיני נובע מכוח החיים עצמו, פשוטו כמשמעו. והחיים, כל עוד לא הושמדו, תמיד חוזרים לשגשג. גם אם חלק מענפיהם קוצצו, הם יצמיחו ענפים חדשים ברגע שהדבר יתאפשר. ההתייחסות הישראלית למרחב ולאדמה, בוודאי הבחירה הישראלית להתנגש בפלסטיניוּת של המרחב ושל האדמה היא אידאולוגית לעילא. ולכן, עם כל עוצמתה של ישראל ועם כל חולשתם של הפלסטינים, האידאולוגיה הישראלית לא מצליחה לגבור על כוח החיים הפלסטיני.

החיים, כל עוד לא הושמדו, תמיד חוזרים לשגשג. חקלאים פלסטינים מלקטים מלוח'ייה בצפון בקבעת הירדן, אוגוסט 2024 (צילום: נאסר שתייה / פלאש90)

אל הרעם תור הוא אחד החזקים בגלריית האלים של המיתולוגיה הנורדית. אף יצור לא היה יכול לעמוד בפני עוצמתו של תור, ולכן הוא נחר בבוז כשאישה קשישה סירבה לפנות לו את הדרך. הוא לפת את צווארה, משוכנע שילמד אותה לקח על חוצפתה. אך לתדהמתו, לא גופה הוא שנשבר, אלא גופו שלו נחלש וכוחו אבד. הקשישה לא היתה אלא התגלמות הזִִקנה, שאיש אינו יכול לגבור עליה.

אם נחליף זקנה בכוח החיים, המשל הזה יכול לרמוז שפרויקט הנישול הישראלי כל כך מרחיק לכת עד שהוא חותר תחת עצמו. ראו את מצבה של החברה הישראלית וגידוליה הסרטניים, שרובם ככולם תולדה של הבחירה להילחם בפלסטיניוּת של הארץ. אלא שהנמשל אינו מדויק במאת האחוזים. למרבית האסון, בהתגוששות בין ישראל והקיום הפלסטיני, קיימת האופציה לא רק לנשל ולגרש, אלא להכרית ממש את החיים.

הרְסָנים הכי חזקים על הפעלה של כוח הם הרסנים הפנימיים. המוסר, התפיסה העצמית והרגישות האנושית מגבילות את מידת הסבל שאנחנו מוכנים לגרום ואת כמות ההרס שאנחנו מוכנים לזרוע. בדינמיקה הישראלית-פלסטינית, כשישראל מגלה שהכוח שהפעילה אינו משיג את מלוא מטרתו נוכח כוח העמידה הפלסטיני, היא נדרשת לבחירה: להכיר בכך שמימוש החזון של עליונות ובלעדיות אינו עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר והרגישות האנושית שלנו או להמית עוד חלק מהנפש שלנו ולהפעיל עוד יותר אלימות.

בחירה באפשרות הראשונה היא מפתח לעתיד אחר כאן. במקום עוינות לקיום הפלסטיני, הכרה בו. במקום גירוש, חיבור אל בני המקום, ודרך החיבור הזה להפוך בעצמנו לבניו ולבנותיו. אלו מאיתנו שזכו למגע ישיר עם קהילות פלסטיניות יודעים שמערכת היחסים הזו יכולה לרפא ולפתוח לנו אפשרות להיות חלק מהמרחב הזה. אפילו היום, במעמקי השבר, הבחירה הזו אפשרית. אלא שמול הדילמה הזו, החברה הישראלית בחרה פעמים רבות באפשרות השנייה. כעת, אחרי עשורים של דינמיקה מסלימה, הגענו לשלב מסוכן מעין כמותו.

בשנה האחרונה ראיתי מקרוב שתי תגובות של ישראלים להצלחות ולכישלונות של פעולות הנישול שלהם. במקרה אחד הייתי עד לזעם השורף של אחד מאנשי המאחזים נוכח חזרתם של חקלאים פלסטינים אל המטעים שלהם; מטעים שבמשך שנה וחצי הוא – בסיוע הצבא – מנע מהם להגיע אליהם. במקרה אחר נחשפתי להתלהבות – כמעט אקסטזה – של מתנחלים שהקימו "יישוב חדש": שלושה קראוונים, שאכן ממוקמים בלב שטחי מטעים פלסטיניים אולם בפועל נמצאים בסך הכול 50 מטרים מהבתים האחרונים של ההתנחלות שהם גרים בה כעת.

גם הזעם במקרה הראשון וגם ההתלהבות במקרה השני חסרי כל פרופורציה למציאות. חזרת החקלאים הפלסטינים אינה מאיימת על העליונות של המאחז ואנשיו, ולכל הנוגעים בדבר ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהגישה למטעים תיחסם מחדש. "היישוב החדש" הוא כאמור לא יותר מהרחבה צנועה של התנחלות קיימת.

חזרת הפלסטינים לאדמותיהם נתפסת ככישלון. מתנחלים במאחז שהוקם בתוך הקהילה מוע׳ייר א-דיר (צילום: אורן זיו)

המפגשים האלה לימדו אותי שמה שהפעיל את העוצמות הרגשיות אצל הישראלים, בשני המקרים האלה, לא היו ביסוס המאחז או "הקמת יישוב" (שכן שום יישוב אינו מוקם במקרה הזה). הרגשות התעוררו בעוצמה נוכח האפשרות לגרש פלסטינים מהמרחב. עם חזרתם – הזמנית – של חקלאים למטעים הפך המאחז ל"כישלון" בעיני מקימו. והמשפחות שיגורו בקרוואנים רואות לנגד עיניהן את סילוק החקלאים מהמטעים שבליבם הן הוצבו.

בשלב הנוכחי שפרויקט הנישול הישראלי הגיע אליו גירוש של פלסטינים אינו חלק ממטרה קונסטרוקטיבית כלשהי. הוא לא נועד להשיג ביטחון (ליהודים), לאפשר בנייה של התנחלות או יצירה של משהו חיובי, שיוסיף טוב למי שמבצעים אותו, לקהילה שלהם או למדינה. המוטיבציה היחידה לגירוש פלסטינים בעת הזו היא הגירוש עצמו. בעבר הגירוש היה אולי אמצעי למימוש מטרות אחרות. לא עוד. הגירוש – העלמת פלסטינים מהמרחב – הוא כעת מטרה בפני עצמה. המטרה בה"א הידיעה.

כל עוד הגירוש היה רק אמצעי, היו רסנים שהגבילו את הוצאתו לפועל. גם אפשר היה לקוות שאם ישראל תבין שהיא יכולה לממש את מטרותיה באמצעות גישות אחרות, פרגמטיות ויצירתיות יותר, היא תוותר על גירוש. אנחנו כבר לא שם.

האם אני מסיק מסקנות מרחיקות לכת משני אירועים נקודתיים, שאפשר לפרש בכל מיני דרכים? המיינסטרימיזציה של הכהניזם; "המלחמה על שטחי C", שמזה שש שנים היא פרויקט ממשלתי; מאחזי הרועים האלימים, שכל מטרתם גירוש פלסטינים; מפלצות ה-9D, שההרס שהן זורעות ברצועת עזה מעורר בישראל התלהבות, ושמפעיליהן הופכים לסלבריטאים. כולם מלמדים שגירוש פלסטינים הוא לא סתם אסון מתגלגל, אלא מטרה שממוקמת גבוה בסדר העדיפויות הישראלי.

בעזה ישראל הביאה את הדברים לשיא מחריד, סגרה את המרווח שבין גירוש והשמדה. בנקודת הזמן הנוכחית קשה לנבא לאן תוביל הפסקת האש שנשיא ארצות הברית כופה על ישראל. ודאי שהאינטרסים שמדריכים את טראמפ אינם קשורים לרווחתם ולטובתם של בני הארץ הזו. אולם  אפשר לומר שגם הניסיון הישראלי האחרון – השאפתני וחסר המעצורים ביותר – למחוק את הקיום הפלסטיני לא השיג את מטרתו. זאת במידה רבה בגלל כוח העמידה של הקולקטיב הפלסטיני בגיהינום שישראל יצרה ברצועת עזה וגם בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובשטחי 48'. איך משכנעים עוד ישראלים להעדיף הכרה על התכחשות? איך כופים על ישראל לחדול מפעולות של גירוש והשמדה? אלו השאלות שעלינו להציב בראש מעיינינו.

אביב טטרסקי הוא פעיל ב"דהרמה מעורבת חברתית" ועמית בפורום לחשיבה אזורית