ישראל התאמצה לחסל אותנו, אבל אנחנו עדיין פה

לפני שנה הגעתי למשרדי באגודה הבינלאומית להגנה על ילדים – סניף פלסטין (P-DCI) שבאל בירה, מחוץ לרמאללה, ומיד ידעתי שקרה משהו. הדלת היתה פרוצה. ליבי שקע.

נכנסתי פנימה וראיתי שהמשרד כולו בבלגן, ושחסרים מחשבים. ליבי שקע עוד יותר.

עמיתיי זרמו לאט לאט למשרד, וכבר ברור היה שזה לא עוד יום חמישי רגיל. בדקנו את התיעוד ממצלמות האבטחה, שאישר את החשד שלנו: כוחות ישראליים פשטו על המשרד, פרצו פנימה והחרימו מחשבים נייחים, מחשבים ניידים, דיסקים קשיחים ותיקי לקוחות של עצורים פלסטינים קטינים, שאותם מייצגים עורכי הדין של P-DCI בבתי הדין הצבאיים של ישראל.

בתיעוד נראו לפחות 12 חיילים ישראלים, פורצים את דלת המשרד שלנו ב-5:15 בבוקר 29 ביולי. אחרי שנכנסו, הם אספו את מה שבאו לקחת, ואז ניתקו את מצלמות הטלוויזיה במעגל סגור ב-5:27 בבוקר.

P-DCI, הארגון שבו אני מכהן כמנכ"ל, היה כבר זמן רב על הכוונת של הקמפיין הישראלי הממשלתי לדה-לגיטימיזציה ולחיסול ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית וארגוני זכויות האדם הפועלים בה. אנחנו מגינים על ילדים פלסטינים במערכת הכליאה הצבאית, מקדמים הגנה טובה יותר על ילדים פלסטינים, ופועלים לתבוע אחריות מהרשויות הישראליות על מעצרים, עינויים, פציעה והריגה של ילדים פלסטינים.

הרשויות הישראליות לא סיפקו לנו סיבה משכנעת לפשיטה הזאת עד היום, ולא הוחזרו לנו החומרים שהוחרמו.

קמפיין הדיכוי שמנהלת ישראל נגד האגודה הבינלאומית להגנה על ילדים – סניף פלסטין לא עצר אחרי הפשיטה למשרדינו. באוקטובר האחרון, כמה חודשים אחרי הפשיטה, ממשלת ישראל הכריזה על DCIP ועל עוד חמישה ארגוני חברה אזרחית פלסטינים כ"ארגוני טרור", והפכה את העבודה שלנו לפלילית ולבלתי חוקית.

ההכרזה הזאת, שנועדה בבירור לבודד אותנו, רק חיזקה את רשת הסולידריות שלנו, בדרכים שלא חשבתי אפילו שאפשריות. מיד אחרי הפשיטה על המשרדים שלנו, וביתר שאת אחרי ההכרזה, תיבת הדואר האלקטרוני שלנו התמלאה בהודעות תמיכה מרחבי העולם. בתוך כמה ימים, אקדמאים, ארגוני עובדים, תנועות שטח, כנסיות, ארגונים לא ממשלתיים, מממנים, מומחים של האו"ם ואחרים הוציאו הודעות סולידריות ועליהן מאות חתימות.

חברת בית הנבחרים האמריקאי בטי מקולום העלתה הצעת החלטה בקונגרס, שמגנה את ההכרזה על הארגונים כארגוני טרור וקוראת לביטולה המידי. היקף התמיכה היה מדהים.

והתמיכה לא הפסיקה אחרי השבועות הראשונים האלה. בחודש שעבר, ב-12 ביולי, תשע ממשלות אירופיות – בלגיה, דנמרק, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, הולנד, ספרד ושוודיה – פירסמו הצהרה משותפת, שבה אמרו כי בדקו את ה"ראיות" לכאורה שסיפקה ממשלת ישראל נגדנו, ומצאו כי הן בלתי מספקות. נורווגיה הצטרפה כמה ימים לאחר מכן.

ואז, ב-18 ביולי, חברת בית הנבחרים אריאנה פרסלי הובילה 21 חברי קונגרס לשלוח מכתב לממשל ביידן, שדורש מארה"ב לדחות את ההפללה של ארגוני החברה האזרחית הפלסטינים על ידי ממשלת ישראל, ולתבוע מהרשויות הישראליות לבטל את ההכרזה.

בנוסף, אף שקראנו תגר על פעולות הדיכוי של ישראל בכל שלב, הרשויות הישראליות מסרבות לשתף ראיות ספציפיות לגבי ההכרזה על הארגונים כארגוני טרור, או לספק כל מסלול חסר פניות והוגן להפוך אותה.

הניסיונות של ממשלת ישראל למנוע מאיתנו לפעול חייבו אותנו להעביר שעות רבות במאבק בהחלטה הזאת. זה מתיש. יש ימים שבהם נדמה שזה לעולם לא ייגמר. ובימים האלה, אני פונה לילדים הפלסטינים, שעל זכויותיהם אנחנו נחושים להמשיך להגן.

אני חושב על הילדים הפלסטינים המבריקים שיושבים במועצת הילדים שלנו, ומייעצים לרשויות הפלסטיניות כיצד ליצור מדיניות ידידותית לילדים. אני חושב על אמל נחלה, כיום בן 18, שנעצר באופן שרירותי ולא הוגן על ידי ישראל לפני יותר משנה, בלי אישומים, ויצא לאחרונה לחופשי.

אני חושב על האחים והאחיות של ילדים פלסטינים שנהרגו מטילים ישראליים בעזה, מנווטים בעולם חדש, בלי האח או האחות לצדם. וכמובן, אני חושב על כל אחד מהילדים הפלסטינים שהרגו הכוחות הישראליים, מבלי שאיש יידרש לתת דין וחשבון על מותם.

כל אחד מהילדים האלה הוא סיבה די טובה להמשיך לעבוד.

ח'אלד קוזמר הוא המנהל הכללי של הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים – פלסטין (DCIP). המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס