יצירה ב-2 דקות: סרטוני הרשת כאמנות

בימים אלה, שיש שמכנים "ימי פינה" (Corner days) – ימים של הסתגרות הפרט, לקראת עידן שהולך להשתנות ושמגדיר מחדש מהו חלל ומהם מרכיביו – כשבתי הקולנוע סגורים והטלוויזיה לועסת את תכניה לדעת, ניצב אתגר אמנותי ייחודי הנכלל בקפסולת הזמן, שמכונה "סרטון".

מגיפת הקורונה הגדירה "תקופה", שבה הקולות הקוראים, המיזמים והיוזמות הפרטיות הפכו את סרטוני הרשת לטרנד חם. הטרנד הזה משיב את הקולנוע הניסיוני מהיעדרותו, אחרי שעד לא מזמן מעט קירטע בעידן השפע של קולנוע עלילתי ודוקומנטרי מדושנים ועשויים היטב.

אנחנו תופסים את ה"סרטון" שהפך לכוכב ויז'ואל כ"משחק" אמנותי של פוזיציות וקומפוזיציות. אך דווקא בעידן המצלמה הדיגיטלית, מתבקש לבחון אותו כאמנות העומדת בפני עצמה.

ז'אן לוק גודאר היה מי שפיתח בסוף שנות ה-70 את התסריט האודיו-ויזואלי, שהיה מעין סינופסיס מצולם וערוך בווידאו, שמציג את הרעיונות הבסיסיים שהבמאי מעוניין לפתח בסרטו ושאותו הוא מגיש למפיק במקום התסריט הכתוב המסורתי.

גודאר השתמש בפורמט הזה בשנות ה-80 לשניים מהחשובים בסרטיו: פסיון (Passion) ואני מברך אותך מארי (Je vous salo, Marie). סרטוני הווידאו הפכו את גודאר לבמאי המזוהה עם המדיום, וכחושב ויוצר בו זמנית ובאופן עצמאי באמצעים אודיו-ויזואליים, כשהוא עושה שימוש בשני היבטים מכריעים: אסתטיקת הווידאו, לצד איכויות אנליטיות.

העלות הכלכלית הנמוכה יחסית של העבודה בווידאו והחופש האמנותי שהוא מעניק, דחפו את גודאר בהמשך ליצירת הסדרה החשובה היסטוריות של קולנוע, יצירה שנחשבת למדעית באופני הפירוק (אנליזה) והחיבור (סינתזה) של המרכיבים הקולנועיים בניסיון לאבחן את הדימוי הקולנועי שאפיין את הקולנוע, כשעדיין היה מסוגל למלא את הייעוד שלו כאמנות גדולה.

חשיבותו של סרטון הווידאו, אם כך, אינה מוטלת בספק במסה הקולנועית הגדולה מסך חלקיה. ואם נתייחס גם לרוח התקופה הנוכחית, הרי רבים כבר כתבו על גודלו המכריע של הרגע הנתפס ברשת המצלמה. רבות נכתב גם על המצב הטרגי, כפי שהגדירה אותו דורותיאה קרוק בניתוח לאריסטו – כקריטריון פגום, כשלטענתה, למרבה הפרדוקס, טרגדיה גדולה אינה משאירה אותנו בסופו של דבר אומללים ומדוכאים, אלא דווקא משוחררים, מעודדים ומשועשעים.

על משבצת הזמן הטרגי כתב גם ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות, כי דווקא בדשדושי החשיכה עלתה בו המחשבה שזו הפעם הראשונה שבה ראה את האמת, כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, וכפי שתיארוה כפסגת החכמה הוגי דעת כה רבים.

קפסולה מהירה של סיפור

המשמעות של קפסולת זמן נתחמת מקום עשויה להיתפס כטרגית, אך ביכולתה של הנפש להביא לידי ביטוי פואמה עדינה וחמקמקה של הרגע, ולתת לאדם להגיע לראשונה בחייו לתובנות שלרוב אינן מתרחשות מאליהן. וכך, ביקור קצר ברשת מעיד על המצלמות המשוטטות – כשהמחשבה המשוטטת ארוגה במבט העין וכשפרשנותה מציעה רזולוציות שונות, כשהיא חשופה לקהל צופים ברחובות הווירטואליים.

הסרטונים המובאים להלן הם דוגמאות ליכולת לצקת אקזיסטנציאליזם במשמעותו המודרנית לסרטון אמנותי ולעצב את חלל הזמן והמקום נוכח אתגר התקופה, כלומר להפוך רגעים בודדים לקפסולה מהירה של סיפור.

כך למשל הבמאי מתן גוגנהיים תיעד את עצמו עם פרוץ מגיפת הקורונה בסדרת צילומי שיטוט, אותם כינה "יומני הקורונה", מחפש חלב או קפה – מה שמעורר גיחוך, חיוך או רחמים עצמיים.

וכך יצר השחקן ליאור אשכנזי סרטון אמנותי, ששותף בדף הפייסבוק שלו, תחת הכיתוב "ימי הסגר. מחווה לג'רי לואיס" (02:26 דקות) והפך בתוך ימים אחדים לקאלט רשת. הקומיקאי היהודי ג'רי לואיס, נחשב לאמן סלפסטיק מהבולטים בתחום, הן כשחקן והן כבמאי ומפיק (1926-2017) ואשכנזי בוחר כרפרנס למחווה את הלהיט The Errand Boy מ-1961.

המצלמה הדיגיטלית נמצאת במנח סטטי מתעדת ארוחת צהרים משפחתית, כשאב המשפחה (אשכנזי בתפקיד עצמו), ניצב בחזית ואילו האם והבת מוצגות בפרופיל צדדי מאחור. הסצנה אמנם אותנטית, אך המיקום הפינתי מעיד על חשיבה אמנותית, הווילון משמש כמסך רקע לדמות המרכזית, והמסך הממוקם בין האם לבת כמצביע על פער תקופתי.

ניכר כי האב נדרש "לשרת" את בנות המשפחה ולמלא את פקודותיהן, כשחרף ניסיונותיו הוא אינו מצליח להכניס את האוכל לפיו. לבסוף הוא מתפרץ ללא מילים אלא במבע פנטומימה מלא (מימיקה וג'סטות גוף). הסצנה הקטנה מצליחה לעורר חמלה לצד הומור מושחז, ולייצר שפה אמנותית מלאה וחווייתית בטווח זמן קצר.

הפרפורמר נועם רובינשטיין השתמש בדמותו של חוקר הטבע הבריטי דיוויד אטנבורו כדי להפיק סרטונים של עצמו יוצא למסע תגליות בעולמה המסתורי של הדירה וסביב לה. עד כה יצר והעלה לדף הפייסבוק שלו חמישה פרקים משעשעים בסדרה שקרא לה רגע של זן, כל סרטון בטווח של עד 2 דקות, בהם דיוויד לוקח דברים לכאורה "בנאליים" והופך אותם למסע גילוי חובק עולם, עוצמתי ובר חשיבות.

היכולת של רובינשטיין להפיח חיים ולמלא את טווח השניות במלואן היא כובשת, ומבטא היטב את האמירה כי כשם שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך על השחקן להיות בהם. דמותו הרצינית של דייוויד שמדברת בידענות ובאנגלית רהוטה עשויה היטב, ביחס לנסיבות, ומצליחה להפוך כל אחד מהסרטונים לאבסורד במיטבו.

ובעוד הרשתות החברתיות הופכות לפלטפורמות שידור והקרנה והתחרויות שמציעות לאמנים להגיש סרטונים מוצפות, קיבלתי תזכורת יפה שגם הסטילס מתעורר לחיים. "עיתוני החג הזכירו לי את הסרט הנהדר של כריס מרקר המזח" כתב לי קולגה שאתו יצרתי סרטון קצר על בובות אמריקאיות מתות בים המלח. "אולי צברת תמונות סטילס ויש לך מחשבה קוהרנטית סביבן?"

מרלין וניג היא מבקרת וחוקרת קולנוע, יוצרת ומשוררת