יהודית - בוודאי, דמוקרטית - בתנאי

יום שלישי 22.12.2020 הוכיח שוב את מה שהאזרחים הערבים יודעים כבר מזמן: מדינת ישראל – יהודית בוודאי, אבל דמוקרטית – בתנאי. בשעות הבוקר והצוהריים התקיים בבית המשפט העליון דיון ארוך במיוחד בעתירות הרבות שהוגשו נגד חוק הלאום, בפני הרכב של 11 שופטים. בשעות הערב המאוחרות של אותו יום עברה לה – בשקט בשקט – החלטת ממשלה חשובה העוסקת במצוקת הדיור בחברה הערבית ובפתרון חסמי תכנון ופיתוח ביישובים הערביים. פחות מיממה אחרי, כמעט ועלתה לדיון בממשלה הצעה להכיר בשלושה כפרים בלתי מוכרים בנגב.

לכאורה, שלושה אירועים חשובים ומשמעותיים – דמוקרטיה בהתגלמותה. בפועל, שלושה אירועים המשקפים וממחישים שוב את פרדוקס "יהודית ודמוקרטית".

החוט המקשר בין שלושת האירועים הללו הוא התנאי המוצמד לכל אחד מהם, "תג מחיר" אם תרצו, שהוכיח את מה שהאזרחים הערבים יודעים זה מכבר: כל מאבק לשוויון לחברה הפלסטינית בישראל מותנה בחיזוק הזהות היהודית של מדינת ישראל, ולא פחות – כפוף לה.

ההחלטה בנושא מדיניות התכנון והקרקעות ביישובים הערביים, שעברה בזכות עבודה מאומצת של הנהגת הציבור הערבי וארגוני החברה האזרחית כמו עמותת סיכוי והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, היא החלטה המעגנת דרישות חשובות ומוצדקות של החברה הערבית בתחום התכנון והקרקעות. דרישות אלו הן חיוניות לקידום התכנון והפיתוח ביישובים הערביים, ולצמצום הפערים בהקצאה של משאבים ותקציבים שהינם תולדה של מדיניות תיחום, הפקעה ונישול קרקעות, שהתחילה בנכבה, והמשיכה בשנים שלאחר מכן על ידי גידור היישובים הערביים בהתיישבות יהודית והגבלת אפשרות התפתחותם והתרחבותם.

לכאורה – צעד חשוב בכיוון הנכון, עד שחדי העין יבחינו כי ההחלטה החשובה הזו עברה ללא כל הקצאה תקציבית או אופק ממשי להקצאה. אותם חדי העין יבחינו גם שבאותה ישיבת ממשלה עברה החלטה דרמטית נוספת, ללא שום התנגדות, מאבק או ביקורת ציבורית כלשהי, המקצה מיליוני שקלים להעצמת מפעל ההתנחלויות והעמקת הכיבוש.

פרדוכס האפליה והשוויון

פחות מיממה אחרי, דחתה הממשלה את הדיון סביב הכרה בשלושה כפרים בלתי מוכרים בנגב – עוד צעד חשוב שהיה מקדם את המאבק הארוך והצודק להכרה, תכנון ופיתוח של היישובים הערבים-בדואים בנגב.  ומדוע נדחתה? על פי מידע שהתפרסם, הסיבה לדחייה הייתה ההתעקשות לקשור החלטה זו בהכשרת מאחזים בלתי חוקיים בשטחים הכבושים. דחיית ההחלטה השאירה טעם מר של פספוס ואפליה עמוקים – כרגיל, המחיר של צעדים מקדמי שוויון לחברה הפלסטינית בישראל הוא צעדים נוספים לחיזוק הזהות היהודית של המדינה.

גם הדיון בעתירות נגד חוק הלאום עורר תחושות דומות – על אף שהעותרים ביקרו שוב ושוב את החוק על סעיפיו המפלים, ובפרט, את הסעיפים הנוגעים להעדפת ההתיישבות היהודית והפגיעה במעמד השפה הערבית, עובדה היא כי כל הדיון התקיים תחת מסגרת נורמטיבית ופוליטית המנציחה את העליונות היהודית במדינה, מלבינה ומכשירה מדיניות ממשלתית ארוכת שנים המבוססת על גזענות ואפליה, וממקדת את הדיון בשאלה אחת בלבד: האם ביטויי האפליה שעוגנו בחוק הלאום, הם "מידתיים" (כלומר שומרים על צביונה היהודי של המדינה בגבולות הטעם הטוב) – או שקצת הגזימו הפעם.

אם כן, אנו נחשפים לדפוס ההתנהלות הפרדוקסלי של הממשלה, המקבל חיזוק במערכת המשפט: התניה של חיזוק הזהות הדמוקרטית במדינה, ובראש ובראשונה – השוויון בין הערבים והיהודים – כאזרחים וכקבוצה לאומית, בחיזוק הזהות היהודית שלה. שוויון, אבל בתנאים הנוחים לצד אחד בלבד – ליהודים,  ואירועי השבוע שעבר מוכיחים זאת היטב.

אבל אולי אין סיבה להיות מופתעים: הריסות תמיד היו, ביישובי הנגב, וביישובים הערבים כולם. השפה הערבית אף פעם לא הייתה שפה באמת שווה במבחן המציאות – הפוליטי והמשפטי. ההתיישבות היהודית תמיד הייתה ערך עליון במדינה, ותמיד קיבלה עדיפות בפועל – במשאבים, בתקציבים ותהליכי מדיניות. ערבים תמיד הופלו במשאבי קרקע ותכנון, והרשימה עוד ארוכה. מציאות זו לא תשתנה כל עוד לא יישבר הדפוס הנ"ל, כל עוד צריך להמשיך ולהתנצל בפני הרוב על השוויון למיעוט, כל עוד מהלכים המקדמים שוויון מחייבים "פיצוי" בדמות מהלכים מעמיקי אפליה, וכל עוד שיח השוויון מתנהל תחת שיח מדינת הלאום.

רגד ג'ראיסי ונדב דגן מנהלים במשותף את המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין הערבים והיהודים במדינה.