בחברון המשטרה לא מתעסקת עם נוער הגבעות, אבל עם שמאלנים דווקא כן
בבוקר שאחרי שריפת התינוק בדומא והפיגוע במצעד הגאווה יצאתי לחברון להדריך סיור של שוברים שתיקה. את פנינו קיבלו נערי גבעות שעשו כל שביכולתם כדי להפריע לסיור, תוך שהם מהללים את ברוך גולדשטיין. הסיור הסתיים בשמאלני עצור ובמתנחלים ששוב הוכיחו שהם הריבון באזור
כותב אורח: אחיה שץ
ביום שישי האחרון, כמו ברוב ימות השבוע, יצאתי עם קבוצה של ישראלים, לסיור בחברון. בתור מי ש"בילה" את מרבית השירות הצבאי שלו בשטחים, אני מרגיש שאין שליחות גדולה מזו – לתת לבני נוער, סטודנטים, מבוגרים וכל מי שרוצה לשמוע, הזדמנות להבין מה קורה שם באמת – לשמוע איך זה להיות חייל בשטחים, ועל שלטון המתנחלים בעיר.
גדלתי בבית דתי-ליברלי, הייתי בצופים הדתיים, בשנת שירות ולאחר מכן התגייסתי ושירתי שלוש שנים כלוחם ומפקד ביחידת דובדבן – לא ליקקתי דבש, אבל האמנתי שאני מגן על המדינה. השירות שלי את מדינת ישראל לא התחיל ביום שנתתי עדות ל'שוברים שתיקה' והפכתי פעיל בארגון. הוא מבוסס קודם כל על החינוך והאמונות שקיבלתי בבית, ובראשם, לפעול למען החברה בה אני חי ולעמוד איתן מול עוול ואי צדק.
הסיור שלנו, שרובו צועד במרכז השומם של העיר חברון – באזור שהיה פעם אחד השווקים השוקקים בגדה המערבית והיום הוא עיר רפאים – התחיל בפארק העירוני ע"ש מאיר כהנא, שבו נמצאת חלקת הקבר של הטרוריסט תושב קרית ארבע ד"ר ברוך גולדשטיין שרצח 29 מתפללים ופצע מעל ל-100 פלסטינים במערת המכפלה.
רחוב השוהדא בחברון הסגור לתנועת פלסטינים. (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)
בוקר טוב לכהנא
כשהגענו לפארק וירדנו מהאוטובוס חיכתה לנו שם חבורת נערי גבעות ובראשם עופר אוחנה – רכז ביטחון של ההתנחלות בחברון. הם כנראה חשבו שככל שיפריעו לנו יותר – כך פחות ישראלים ירצו להגיע לחברון לראות מה קורה שם. אני חושב שההפרעות שלהם (הזמבורות, הקללות, הצעקות) רק הופכות את הכיעור והאכזריות של המקום הזה, ושל מתנחלי חברון, לבהיר יותר. עוזרות להבין מה זה לחיות במקום שאין בו דין ואין דיין. מקום שבו המשטרה, שאמונה על אכיפת החוק על המתנחלים, פשוט לא רוצה להתעסק איתם. לא כשהם תוקפים ישראלים, ובטח לא כשהם תוקפים פלסטינים.
"איזה בוקר טוב!", אמר לי אוחנה בחיוך מלא שנאה. ואכן, היה זה בוקר נפלא לכהנא המנוח, ולעדר מאמיניו תושבי חברון: פיגוע דקירות במצעד הגאווה, תינוק פלסטיני שנשרף למוות ומשפחתו שנפצעה קשה בתקיפה. תוך שניות הנערים הקיפו אותנו ופצחו בריקודים סביב קברו של גולדשטיין. אוחנה שילהב את הנערים, כולם באקסטזה, רוקדים, מנשקים ומניחים אבנים על הקבר. "ברוך הצדיק!", צעק רכז הבטחון של התנחלות חברון. השוטרים הגיעו למקום ואוחנה רץ אליהם כדי לחבקם. השוטרים הסבירו לי שלצערם אין להם סמכות להרחיק מעלינו את הנערים.
סיור "שוברים שתיקה" בחברון, 31 ביולי 2015 (צילום: שוברים שתיקה).
בעצירה הבאה, בעוד אני פונה לקבוצה חשתי כאב עז בצד שמאל של הראש, ליד הרקה. אחד המתנחלים הצמיד לי את המגפון לאוזן השמאלית וצעק. אוזן שמאל, שנפגעה במהלך שירותי הצבאי, פעמה בכאב עז. זינקתי בבהלה, הודף את המגפון ממני. רצתי לשוטרים לקרוא להם שיפסיקו את השיגעון הזה. איזה צדק יש בלתת לקבוצה שמטילה אימה על השוטרים והחיילים עצמם לרדוף, להתעמר ולפגוע באנשים שבאו לסיור לימודי?
אוחנה ואליהו מיד התחילו לצעוק "הוא תקף אותי". השוטר הבין את הרמז ופנה אלי "אתה מעוכב לחקירה". החשד – תקיפה. נלקחתי לניידת ונסענו לתחנת המשטרה בקרית ארבע.
במשך שלוש שעות עוכבתי בתחנת המשטרה, יודע שבאותו זמן הקבוצה ממשיכה עם מדריך נוסף לחטוף קללות וגידופים מאוחנה וחבריו שבטוח הרגישו כמנצחים. הם הצליחו ללמד אותי לקח על זה שהעזתי להיכנס לשכונה "שלהם", שהיא למעשה שכונה בה חיו עשרות אלפי פלסטינים לפני שנבנו ההתנחלויות והחלה האלימות כלפיהם. שוב הוכחה אוזלת היד של המשטרה, שהפכה להיות שגרה במקום.
אחרי שסיפרתי לשוטרים בחקירה מה קרה, הם הודיעו לי שאם אני רוצה ללכת הביתה, אני חייב לחתום על הרחקה של שבועיים מחברון. ההתערבות של עורכי הדין שלנו לא עזרה. נאלצתי לחתום על הטופס. אוחנה בוודאי שמח להתעדכן.
במהלך שלוש השעות בהן הייתי מעוכב, עברו לנגד עיני שלוש השנים ששירתי בשטחים, במהלכן סיכנתי את חיי לא פעם כדי להגן על מתנחלים אלימים. כל פעם שאני חוזר לשטחים עם קבוצה אני מבין קצת יותר איזה מריונטה הייתי, היינו כולנו, ומתחזקת בי תחושת הדחיפות והשליחות להמשיך לעשות את מה שאני עושה – עוד יותר. בלי פחד. בואו איתי לראות במו עיניכם מה קורה בחברון.
אחיה שץ שירת כלוחם ביחידת דובדבן. דובר ארגון "שוברים שתיקה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
