newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זכות השביתה חשובה לא פחות מבג"צ, אבל עליה אין מי שיגן

לצד פסקת ההתגברות והחסינות, נתניהו מבקש לקדם גם בוררות חובה בשירותים ציבוריים. אבל מהנושא הזה, אפילו מפלגות האופוזיציה בורחות. הן שכחו שהאזרחים הם לא רק לקוחות, הם גם עובדים  

מאת:

מפגש של קבוצת תמיכה. ביסקוויטים, קפה דלוח. מתיישבים במעגל ואחד המשתתפים פותח: "שמי שייקה ואני עובד בנמל אשדוד. פעם עבדתי שלוש שעות בשבוע וזה נגמר. בגלל ביבי". "אוהבים אותך שייקה", עונה הקבוצה. "אני ריבקי, עובדת מחלקת הגבייה של רשות השידור", ממשיכה משתתפת אחרת. "פעם יכולנו לגבות כסף ללא סיבה מהציבור. עכשיו זה נגמר. בגלל ביבי". ממשיכים קדימה למוסטפטא רעול פנים מן החמאס. גם הוא שם בגלל ביבי.

סרטון הבחירות של הליכוד מבחירות 2015, המצוטט כאן, עם ההשוואה בין ועדי עובדים ועובדי רשות השידור לחמאס, עורר בזמנו תגובות נזעמות מן החשודים הרגילים: אילן גלאון, שלי יחימוביץ' ואנשי הוועדים עצמם. בציבור הכללי ובתקשורת זכה הסרטון לביקורת רפה. חצייה קלה של טעם טוב. זה הספיק כדי שהליכוד יוריד את סרטון בליווי התנצלות.

והיום? ארבע שנים בלבד לאחר הסרטון המסית, אבירי הדמוקרטיה מזדעקים, ובצדק, נוכח חוק החסינות או פסקת ההתבגרות, אבל באותה נשימה הם בוחרים להתעלם ממהלך עתידי נוסף של נתניהו – חוק הבוררות בסכסוכי עבודה בשירותים ציבוריים. חוק, שמשמעו ויתור על כלי המאבק המרכזי של ועדי עובדים – השביתה – ומבשר (אם יקודם) על תחילת סופה של העבודה המאורגנת.

מתעלמים זו הגדרה עדינה. במערכת הבחירות של אפריל 2019 לא נחסכו מאמצים   להתנתק ככל שניתן מהאיגודים המקצועיים. "לא תהיה אצלנו תרבות של ועדים", הבטיח גבי אשכנזי לבוחרי כחול לבן, לאחר צירופו של אבי ניסנקורן, ה"כבשה השחורה", לצמרת הרשימה לכנסת. אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, אף הגדיל לעשות וחתם על "תוכנית החירום להורדת יוקר המחיה בישראל". על פי התכנית הורדת יוקר מחייבת ביטול זכות השביתה בשירותים חיוניים והחלפתה במוסד של "בוררות חובה". במקביל נותנת התכנית יד חופשית להשלים רפורמות בחברת הממשלתיות בלי לתת לוועדי העובדים יכולת להתנגד. בהינף יד מחק יו"ר המפלגה את הקשר המתבקש כל כך בין מפלגת העבודה ובין העבודה המאורגנת.

הפגנת עובדי כיל, באר שבע (דני בלר)

הפגנת עובדי כיל, באר שבע (דני בלר)

חשוב לומר זאת במפורש: הקול המרכזי בקרב המחנה המתנגד לנתניהו גורס כי קיימים שני נתניהו. נתניהו הראשון הוא מחריב הדמוקרטיה הישראלית באמצעות יוזמות חקיקה אינטרסנטיות המאיימות לכרסם במעמדו של בית המשפט. נתניהו השני הוא מגינה של הכלכלה החופשית ומייצג את התקווה הלבנה של המאבק ב"יוקר המחיה". לפי הגרסה הזו, רק נתניהו, איש כלכלת השוק, נטול הזיקה לאיגודים המקצועיים, יצליח להרחיק את ידיהם של הוועדים הגדולים מהשאלטר ולמנוע מהם "להשתמש בציבור כבן ערובה" ו"לפגוע בפריון". אז רגע לפני שהמפלגות הגדולות חוזרות להתחרות אלה באלה בסלידתן מפני האיגודים המקצועיים, שווה לעמת את דפי המסרים שלהם עם מספר עובדות פשוטות:

"הוועדים הגדולים משביתים את המדינה"? לא ממש. דו"ח הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה, הסוקר את השביתות במשק בשנת 2018, מגלה תמונה שונה על זהות השובתים ומטרותיהם. מהדו"ח עולה כי 72% מהשביתות בשנה החולפת התקיימו בשירותי חינוך, בריאות, רווחה וקהילה, ובתעשיות הבנקאות והביטוח. בפירוש לא ועדים העוסקים בתשתיות. ובאשר לדרישות? דומה שאין חולק כי תנאי העסקתן של מורות וגננות, עובדים סוציאליים או עובדי סיעוד מחפירים ומחייבים שינוי.

"דרישות שכר מופלגות". לא אחת מואשמים ה"וועדים הגדולים" בכך שהם באים בדרישות מופרזות. מסתבר שכמעט 50% מהשביתות לא נגעו כלל לשכר, אלא לפיטורי עובדים, לאי-הכרה בהתארגנות ובניסיון לכפות שינויים מבניים באורח שפוגע בתנאי העובדים, השביתות גם נגעו למאבק באלימות כלפי עובדים. העילה האחרונה מחייבת הרחבה. כן, על כך נלחמים עובדים ב-2018: על הזכות לסיים את יום העבודה בחיים. זה קורה לרופאים ואחיות בבתי חולים, לעובדות סוציאליות, וגם ל"מצטרפים החדשים" יחסית, לנהגי אוטובוס.

"גם אם הם צודקים, למה על חשבון הציבור?", גורסת ביקורת מרוככת יותר. "האם מוצו כל הכלים להימנע משביתה?". מן הדו"ח עולה כי "בשנה זאת חלה ירידה של יותר מ 77% בימי השביתה במשק, וירידה של יותר מ-94% במספר העובדים ששבתו. נמשכת המגמה של יציבות ושקט תעשייתי, המאפיינים את מערכת יחסי העבודה בשנים האחרונות". והדו"ח ממשיך: "הנתונים הללו מעידים על המשכה של מדיניות ההידברות בין הצדדים הפועלים למציאת פתרון מוסכם והוגן במהלך תקופת הצינון של סכסוכי העבודה עוד טרם הבשלתם לידי שביתה".

עובדי נמל אשדוד מפגינים מחוץ לבית המשפט לעבודה בירושלים בדרישה לאפשר להם את זכות השביתה. 2 באפריל 2017 (יונתן זינדל / פלאש 90)

עובדי נמל אשדוד מפגינים מחוץ לבית המשפט לעבודה בירושלים בדרישה לאפשר להם את זכות השביתה. 2 באפריל 2017 (יונתן זינדל / פלאש 90)

אז מהיכן מגיעה השנאה לוועדים?

יש ציבור אחד שכמעט אף אחת מהמפלגות בישראל לא רוצה להרגיז. ציבור "הלקוחות". ציבור חוצה גבולות פוליטיים. "הלקוחות" רוצים מחיר טוב ושירות מהיר. שביתות הן חסם בדרך לשירות מהיר. פוליטיקאים אינם ששים לחבק את מי שמשבש את הגעת "הלקוחות" לעבודה, את יציאתם לחופשה בחו"ל או את יבוא המוצרים שהם הזמינו ואמורים להגיע לאחד הנמלים.

הבעיה היא ש"הלקוחות" שוכחים שהם גם עובדים. אם אותם "לקוחות" הם גם חלק מכ-75% מהעובדים הלא מאוגדים בישראל, סביר מאוד שהם גם סובלים מחוסר יציבות בעבודתם בשם ה"גמישות הניהולית" של מעסיקיהם ומוצאים את עצמם לבדם מול הפרות של חוקי העבודה. לכן, אם במדרג החברתי "הלקוח" שווה יותר מ"העובד", התקשורת והפוליטיקאים עוסקים יותר בכלים שבהם משתמשים העובדים בזמן שהם שובתים, בשיבוש שהשביתות גורמות לחיי "הלקוחות", מאשר בסיבות שהביאו את העובדים להכריז על שביתה.

במערכת הבחירות הקרובה ידברו רבות על איחודים פוליטיים אפשריים. למפלגות המחפשות אחר קהלים חדשים ואחרי איחודים פוליטיים חדשים מומלץ לבחון מחדש את האיחוד בין "לקוחות" ובין "עובדים" ואת עמדן כלפי עובדים מאוגדים. כשליש מחיינו אנחנו מבלים במקום העבודה. במקום הבטחות סרק למחירי מציאה (למשתכן, להורה), ראוי להקדיש תשומת לב לביטחון התעסוקתי, לפנסיה ראויה, להליכי פיטורים מסודרים. במקום הבטחות יהירות כאילו אורח לרגע בפוליטיקה יושיע את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הקורסות, שווה להקשיב לוועדי העובדים שיודעים דבר או שניים על תחום עיסוקם. הסרת ארגוני העובדים מרשימת איומי הטרור צריכה להיות תחילתה של דרך חדשה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf