newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאל המסתערב רק מרחיק את הפלסטינים

יש את אלו שמשתמשים במילים הנכונות אבל מצפים שנשתוק. אחרים רוצים שלא נכעיס יותר מידי. יש מי שמוכנים לקבל אותנו ואת מנהגינו אבל לא כשווים. כשזה מה שהשמאל הליברלי מציע לפלסטינים, אין מה להתפלא כאשר אנחנו מחפשים מסגרות נבדלות שבהן אנחנו לא צריכים להתנצל

מאת:

כותבת אורחת: סראב אבורביעה

פעמים רבות יצא לי לנהל דיונים ומפגשים מקצועיים עם אנשים מקרב מה שמכונה ה"הגמוניה": מבני כוח שבדרך כלל מיוצגים על ידי האליטה הלבנה והפריווילגיית (מיותר לומר אשכנזית?), כלומר כזו המצויה במוקדי קבלת ההחלטות. כך למשל ניתן למצוא הגמוניה זו בקרב האליטה האקדמאית ובקרב אקטיביסטיים בשמאל הליברלי.

למדתי כי לנציגי ההגמוניה הזו יכולות פתלתלות להערים עלינו, הפלסטינים  בישראל, הן במסגרות משותפות או נפרדות, בהן אנו נוכחים במרחב הערבי-יהודי או הערבי/יהודי.

לאחרונה גיליתי פן נוסף של הגמוניה זו, אותה אני מכנה "הגמוניה מסתערבת". כן כן.. ממש כך, הגמוניה המחופשת לערבי אך בדרכים מתוחכמות ונסתרות מגלמת ניסיון לשמר את ידה על העליונה במקום לדאוג לאינטרסים שלך. היא מסתערבת בניסיונה להתקרב לערבייותך אך מתוך מטרה לחדור לתוכה ולערערה מבפנים. הסתערבות זו דומה לאותה יחידת אנשי הביטחון המסתערבים המסווים עצמם לערבים על מנת להשיג מידע ביטחוני, אך כאן ההסתערבות נעשית בספירה האזרחית, ומתוך גילויי חיבה ואהדה יומרניים.

אני בטוחה שכל אזרח ערבי בישראל חווה על בשרו את אחת מהצורות הללו ויכול להזדהות עם המצבים שאתאר.

את "ההגמוניה המסתערבת" ניתן לסווג לשלושה סוגים הבאים לידי ביטוי הן ברמת הרטוריקה והן ברמת הפרקטיקה.

הרטוריקה המקבלת:

את "הרטוריקה המקבלת" אפשר לפגוש כאשר, למשל, פונים אלייך, הפלסטינית, להשתתף בכל מיני ועדות היגוי למיניהן – של כנסים אקדמיים, אקטיביסטיים וכדומה – ואת נותנת את הסכמתך מתוך תקווה שתוכלי להשמיע את קולך ולהשפיע. אלא שאז את נתקלת באותה רטוריקה, שהיא אמנם כל כולה נכונה פוליטית ונשמעים בה כל הביטויים ה"נכונים": פלסטינים ולא ערבים, כיבוש, כובש ועוד, אבל כאשר את מנסה לקחת חלק ממשי בקבלת ההחלטות, או ההצעות, את נתקלת בפנים קרות ומופתעות, בהרמת גבה.

אז את מגלה את הפערים בין הרטוריקה הכה "מקבלת", פתוחה ו"כנה", לבין הפרקטיקה המדירה אותך בעיניים, במבטים, במימיקת הגוף, ובעיקר דורשת ממך באופן סימבולי שתהפכי לניצב אילם נאלם ונעלם. מיצג, ייצוג ותו לא.

הרטוריקה הנייטרלית:

ההגמוניה "הנייטרלית" אינה מקבלת ואינה דוחה, אך עדיין מדירה בפרקטיקה. זו הגמוניה שבה אם תעזי לשנות את הסטטוס קוו ולהציע רטוריקה משלך, כגון "כיבוש", "קולוניאליזם", "פלסטיני", "ילידי" או "התנגדות", תיתקלי מיד בהתנשאות משתקת המבקשת לחסום אותך מתוך אותם כללים לא כתובים הגמוניים ברורים שלפיהם אסור לך להפר את הסטטוס קוו. כך למשל, אם פלסטיני מבקש לארגן אירוע קהילתי או אקדמי כגון כנס או כינוס בנושא מסוים, והוא יעז להתנסח באמצעות המונחים שדרכם הוא מבין את הווייתו, הוא מיד ייתקל באותו סירוב האוסר עליך להכעיס את מי שמממן את האירוע שאתה מבקש לארגן. מבקשים ממך לא להכעיס את מי שממונו קובע את השפה לפיה תרקוד ועל חלילו נוע תנוע.

במילים אחרות, נגזר עלייך להישאר "נייטרליית", ללא רטוריקה משלך. עלייך לדקלם את הרטוריקה ההגמונית בה את מיצג, נציגה או מתלה במצב הטוב.

הרטוריקה המסתערבת:

זאת היא המסוכנת מבין השלוש: הגמוניה שבה הרטוריקה מקבלת אותך הפלסטינית כל עוד את דוגלת במלים הנכונות, ואוי ואבוי לך אם לא תשתמשי בהן. זו הגמוניה שבה אמנם גם הפרקטיקה היא מקבלת, היא תבנה עבורך גשרי שלום ושותפות, אולם היא תקבל רק את מי שימשיך לשמור על יחסי הכוח. היא תקבל אותך ברטוריקה שלך אך לא תאפשר לך פעולה ממשית מחוץ לגבולות שהיא קבעה, מחוץ לגבולות שליטתה. היא תחפש את אותם ערביי מחמד שיאכלו מהפירורים שתזרוק להם. היא תאפשר לך לדבר בשפתך, לנהוג במנהגייך, לחגוג את חגייך, אך לעולם לא תיתן לך מקום של שווה בין שווים. היא תקבל אותך רק אם תהפכי עצמך לבובה על חוטים בקרקס של מילים אותן היא רוקנה מתוכן.

כך למשל, מפלגת מרצ, הנחשבת ל"שמאלנית" ביותר ובכך גם לרדיקלית בעיני אחרים ויוצאת מדי שבוע בקריאות לסיים את הכיבוש ולתת לפלסטינים זכויות מלאות, שתקה שתיקה מלאה נוכח הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, ובכך דרסה יחד עם הממשלה את הלגיטימיות של כל מה שמזוהה כאסלאמי.

תחשבו על סיטואציה בה אתם פעילים במסגרת השואפת לדו קיום או לשלום בין העמים, אך לא תמצאו בה ייצוג פלסטיני שווה, לא תמצאו בה מנהיגות פלסטינית אמיתית שתדאג לאינטרס של הפלסטינים בתוכה, או שתהיה ממונה על עניינים חשובים ומשמעותיים כמו ניהול כספי למשל, מסגרת שתלך כשה אחרי המנהיגות הלבנה אשר תכתיב לה את גבולות מחאתה, את מסגרת פעילותה ואת אופי ערביותה.

הדבר מזכיר לי מאד את חברי הכנסת הערבים היושבים במפלגות "שמאל" כגון מרצ ו"המחנה הציוני" – עד עכשיו איני מבינה מה הם עושים שם בכלל? האם עדיין לא הבינו שהאינטרסים שלהם בהן מוגבלים ובלתי ממומשים בעליל? אני שומעת את חבר הכנסת, זוהיר בהלול – אותו אהבתי כשדרן ספורט ובעיקר הערצתיו על דרך הבעתו העשירה והממולחת – בתכניות רדיו וטלויזיה- מדבר על מקומו במפלגה הציונית, ואני תוהה כיצד אדם אינטליגנטי כמוהו עדיין לא הבין את מיקומו הנידח בקבוצה זו של לבנים מסתערבים.

לא אתפלא אפוא, אם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל יימאסו במסגרות הגמוניות המתוחכמות באופן מידורן ויתכנסו לתוך המסגרות שלהם בשאיפה לקבל הכרה הן ברטוריקה והן בפעילות שלהם מבלי להרגיש צורך להתנצל על כך.

ד"ר סראב אבורביעה קווידר, מרצה בכירה באוניברסיטת בן גוריון וחוקרת מזה שנים את החברה הפלסטינית בישראל בדגש על שוליות ואי שוויון בספירה הביתית והציבורית בקרב נשים. פעילה פמיניסטית ומייסדת מספר ארגוני נשים ערביות בנגב.

> גבר ירה בנערה מוטלת על הרצפה ואנחנו לא מדברים על זה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf