newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקשיבו: כך נשמעים החיים בעזה

סאמר בדאווי מכיר היטב את קולות המלחמה, מעיראק ועד אפגניסטאן. אבל פס הקול של עזה הוא משהו חדש לגמרי בשבילו. מומלץ להפעיל ולהגביר את הרמקולים בעת הקריאה

מאת:

כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה

התקופה הזאת בעזה לא הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי קולות מלחמה. בעיראק הייתי מתעורר בבהלה מקולות רקטות מתקרבות, מהדי התפוצצות משאיות נפץ ומטעני חבלה. באפגניסטן איבדתי זמנית את השמיעה שלי כאשר ג'יפ ובו חומרי נפץ התפוצץ במרחק מטרים בודדים מהמשרד שלי. האוזניים שלי שמעו כבר קולות של חלונות מתנפצים ואת צרחותיהם של עוברי אורח. העיניים שלי חזו בתוצאות של הזוועות: הבשר החשוף, העצמות המרוסקות, הלסתות המפורקות.

אבל פלסטינים בעזה מורגלים לקקופוניה של קולות שונים לחלוטין. זו הפעם הראשונה בה נחשפתי לצלילי האלימות שהם כולם מכירים ומזהים, מגדול ועד קטן. הזמזומים שמפיקים המזל"טים המרחפים דרך קבע בשמים מעלינו מתערבבים בצלילי המטוסים, ברעם פגזי הטנקים, ובקולות ירי של ספינות חיל הים. הלוחמה בעידן המודרני הולידה שורה של כלים חדשים, וכולם מנגנים כאן בבת אחת, יומם ולילה.

אני שוהה בדירה בליבה של העיר עזה יחד עם שני עיתונאים פלסטינים. שלושתנו מתיישבים מדי לילה על רצפת המרפסת ומטים אוזניים לזמזום המזל"טים. לפעמים נדמה שהם מרחפים ממש מעל הראשים שלנו, ריחוף מטריד וקבוע. באחד הלילות ניסה אחד השותפים לצלם תמונה כשלפתע הופעל הפלאש והאיר את המרפסת. זחלנו מיד חזרה לתוך הבית, מהרהרים באפשרות שמי שמפעיל את המזל"ט מרחוק עשוי לפרש את האור הפתאומי באופן שיביא לחיסולנו.

קולות המזל"טים הישראלים, אורחים קבועים בשמי עזה (תודה ללארה אבו-רמדאן)

לרוב אין בכלל זמן כדי לשקול את צעדינו. כששומעים את קול הגיחה של מטוס F16 אין דרך לדעת היכן ייפול הטיל הבא. לכלל זה יש גם יוצא מן הכלל: כשמזל"ט "נוקש" על מטרה לפני פגיעתו בה. כשזה קורה, אנחנו ממהרים לאחוז במצלמות וממתינים לרגע הפגיעה. זמן ההמתנה המשוער הוא מספר דקות. במקרים אחרים האוזן שומעת רק מנועים שמתחילים לרעום בשמים, דממה לרגע כשה"חבילה" משתחררת, ואז בום אדיר ואחריו קולות הנפילה של ההריסות שהתנפצו, עפו באוויר, ונחתו על הקרקע. מידי פעם נרעדים הבניינים.

מתקפה אווירית על האוניברסיטה האסלאמית בלב העיר עזה, 1 באוגוסט (תודה ללארה אבו-רמדאן)

מדי פעם, בעיקר בלילות, אנחנו שומעים מנוע של F16 מגיח, רואים את ענן העשן שהוא משאיר אחריו – אבל לא שומעים שום פיצוץ. לא ברור כיצד ומדוע מתרחשות התקפות אלו בדממה. ייתכן ומדובר ב"פצצות בטון". כתב של רדיו "קול אמריקה" תיאר אותם כטילים שאינם מתפוצצים ופוגעים "כמו סלעים". האם עכשיו נפגעה מטרה מסלע שנזרק לעברה במהירות של מאות קילומטרים לשעה?

הפגזות הטנקים צפויות עוד פחות. עידן בריר, חייל תותחנים לשעבר, הסביר כאן בשבוע שעבר ש"אי אפשר לכוון את הפגזים הללו באופן מדויק ואין מטרתם לפגוע במטרות מדויקות". ההפגזה הארטילרית מזרחית לעיר עזה הייתה המאסיבית ביותר. כל דקה שמענו כמה פגזים שנורו, והאופק כולו התמלא עיגולי אבק. באחת הפעמים, בשעת בוקר מוקדמת, לאחר ליל לחימה קשה במיוחד, עמדנו עם הפנים למזרח, צפינו בשמש העולה והאזנו לקולות "כלי הנקישה" שהגיעו מאותו כיוון.

זריחה מעל עזה בבוקר 31 ביולי, וברקע קולות של פגזי טנקים לאורך הגבול המזרחי (סאמר באדווי):

הים התיכון מהווה את הגבול המערבי והשקט על פי רוב של רצועת עזה. אלא שעכשיו אנחנו שומעים קולות של ספינות מלחמה יורות לעבר רצועת החוף. אתמול בלילה שמענו ירי שכוון לנמל כמה עשרות פעמים [הפוסט נכתב לפני תחילת הפסקת האש הנוכחית]. הצלחנו לראות הבזקים של אור אבל לא את ההרס שהם גרמו. בגלל שאנחנו קרובים לים, הספינות קרובות אלינו יותר מהטנקים. נדרש לנו זמן להשיב את הנשימה אחרי שמשתרר שוב שקט.

ספינות מלחמה של חיל הים פוגעות בנמל של עזה, 9 אוגוסט (תודה ללארה אבו-רמדאן)

הקולגות שלי ואני מצייצים בטוויטר ומספרים על ההתקפות. כשספינות המלחמה מפסיקות לירות לרגע אנו מדווחים לעולם: "עכשיו שקט. רק קולות מזל"טים בשמים". כך נשמעת שגרה עזתית.

> בעזה מפתחים שגרת הישרדות בין הפצצות

* סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf