הקסם המסוכן של הפאשיזם. דברים לזכרו של זאב שטרנהל

כשהיינו צעירים וצעירות היינו צועדים באחד במאי וצועקים בגרון ניחר "לא לא לא יעבור, הפשיזם לא יעבור". לא ידעתי כמה מעט הבנתי אז מהו הפשיזם. השתמשנו במונח כדי להגדיר את כל מה שתפסנו כרע, כל גישה לחיים שאדישה לאיכות החיים של האחר בשם טובת ה"אנחנו".

לימים נרשמתי לאוניברסיטה העברית וזכיתי ללמוד בסמינר של זאב שטרנהל על יסודות הפשיזם. כתבתי בהנחייתו עבודה על היחס של ז'ורז' סורל, מההוגים שבישרו את הפשיזם הצרפתי, לרעיון הקידמה. זאב לימד על ההוגים הפשיסטים כאילו חיו עכשיו וכאילו מאמריהם התפרסמו אך אתמול. ישבנו בסמינר והרגשנו שאנו לא רק לומדים ולומדות את ההיסטוריה של התנועה והאידיאולוגיה שלה, אלא אנו בעיצומו של מאבק לשמירה על הטוב, על האנושי שבנו, על האמונה בעולם של שוויון ערך האדם.

שטרנהל היה היסטוריון של האידיאות. ניתן לחלק את ההיסטוריונים וההיסטוריוניות של האידיאות לשתי קבוצות עיקריות, על פי המוטיבציה שלהם לחקור את אובייקט המחקר שלהם. יש שהם בראש וראשונה היסטוריונים והיסטוריוניות: הם מעוניינים לפצח את המהלך ההיסטורי: מה היו הנסיבות שבהן כתבו ההוגים את מה שכתבו? על מי ניסו להשפיע? מאיזה טקסט או רעיון התרשמו? אילו כתבים קראו?

קבוצה שנייה של היסטוריונים והיסטוריוניות של האידיאות רואים עצמם כאנשי מדע המדינה לא פחות מאשר חוקרי היסטוריה. הם מבקשים להכיר את ההיסטוריה של התפתחות הרעיון כדי להתייחס לרעיון הזה בימינו אנו. שטרנהל נמנה על אלה. הוא חקר את הפשיזם כדי שנבין כולנו איך צומחת אידיאולוגיה הרסנית שכזאת, איך האנטישמיות והפשיזם הלכו יד ביד, כיצד האדרת המדינה (בנאציזם) והעם (בפשיזם) נבעו מתוך ספקנות כלפי ערכי הנאורות, ספקנות שהוא גילה בחברה בה הוא חי.

שטרנהל רצה שהקוראים והקוראות שלו יבינו את ההתקפה על המארכסיזם של אנרי דה מאן כדי להבין מה בשלילת עקרונות המארכסיזם היום מדאיג כל כך. הוא רצה שנבין מדוע הסינדיקליזם המהפכני באיטליה היה קרקע פוריה לצמיחתו של בניטו מוסוליני, הוא רצה שקוראי ספריו יבינו שבאומנים הפוטוריסטים ובמניפסט שלהם היתה אצורה האדרת האלימות. הוא רצה שנבין שמשבר של תרבות הופך למשבר פוליטי (כותרת אחרית הדבר של ספרו "יסודות הפשיזם") ושבפשיזם יש "סוד הקסם" (כותרת אחרית הדבר של ספרו "לא ימין ולא שמאל").

שטרנהל זיהה מהלכים בהיסטוריה שבהם הליברליזם – אידיאולוגיה ספקנית, הססנית, פשרנית – מאבד מחינו בעיני אנשים ונשים שמחפשים תשובה ברורה וחד משמעית. אבל בניגוד לרבים מהליברלים והליברליות של היום, שמדברים בשבח ההססנות ואפילו משבחים את הרלטיביזם המוסרי, שטרנהל היה חד משמעי: בעולם המוסר יש אמת ולא אמת, יש טוב ורע, וניתן להבין זאת אם נלמד את הרע.

הרע יודע להסוות עצמו לעתים. הוא מגדיר עצמו במלים גבוהות, בעקרונות, הגם שהם בלתי עקביים לחלוטין ונשענים על "אמיתות" כמו ה"ממצאים" הביולוגים של אנשי תורת הגזע, לדוגמא, על ההבדל בין גולגולת של גזעים שונים. בכך הרע מוצא את דרכו אל ליבותיהם של  מאמינים רבים. אבל מה שמשותף לכל הזרמים של הפשיזם – הגבוהים והמורכבים והפשוטים עד להחריד – הוא ההתקפה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית. לא הדמוקרטיה של "שלטון הרוב", עקרון שכל כולו אינסטרומנטלי, אלא הדמוקרטיה של זכויות האדם, של ההגנה על המיעוט.

בכך, חזר ואמר שטרנהל, הפשיזם לא פחות מסוכן מהנאציזם. הנאציזם היה מפלצת, סטייה היסטורית, שהמפלצתיות שבה בולטת וזועקת. הפשיזם מעולם לא היה התגלמות השטניות. לא לחינם נמשכו תחילה יהודים איטלקים לתנועה הפשיסטית, שכן היא לא היתה גזענית בתחילתה.

כאשר היסטוריונים שאלו את השאלה מדוע הנאציזם ניצח בגרמניה, שהיתה ערש ההשכלה, המדע, המוסיקה, שטרנהל שאל איך זה שהפשיזם כמעט-כמעט ניצח בצרפת. (ממשלת הקואליציה של השמאל – החזית העממית – בראשות היהודי לאון בלום הוקמה ביוני 1936. הקמת החזית העממית איפשרה לנצח את הקואליציה הימנית, שהיתה בחלקה לפחות לאומנית, פשיסטית ואנטישמית).

צרפת, מבחינת שטרנהל איש מדע המדינה, היתה מעבדה לחקר עליית הסנטימנט הפשיסטי, שכן בחמישים השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היא חוותה משבר אמון עמוק בדמוקרטיה הליברלית ובערכי המודרנה והנאורות.  שטרנהל חקר את החיבורים בין ההתקפה על הדמוקרטיה הליברלית (משבר הגנרל בולנז'ה, גנרל שנבחר לבית הנבחרים מטעם מחוז פריז ועמד לקרוא למרד בדמוקרטיה תוך ניצול תמיכה בציבורים שונים, ופרשת דרייפוס) עם האנטישמיות ככלי פוליטי. לא בגרמניה אלא בצרפת. חיבורים אלה, טען שטרנהל, הולידו את המשנה הכוללת, הרחבה, של ההתקפה על ערכי הנאורות ונגד האינדיבידואליזם, הולידו את האידיאולוגיה הפשיסטית. חיבורים אלה הפכו את הפשיזם מתנועה תרבותית לתנועה פוליטית, שמחפשת להשיג עוצמה פוליטית.

שטרנהל הירבה להתייחס למטפורה של הלאום, שהשתמשו בה הפרוטו-פשיסטים (ההוגים שקדמו להקמת התנועה, אבל כתביהם השפיעו רבות על מעצבי דעת הקהל) והפשיסטים. לפי המטפורה הזו, הלאום הוא עץ, שקיום ענפיו ועליו מותנה בקיום גזע עבה ויציב. הגזע קודם לעלים ולענפים, וכך גם הלאום קודם, כרונולוגית אבל גם מוסרית, לפרטים.

זכויות האדם הן המצאה, ממשיכה החשיבה הזו, פיקציה של הליברליזם. לאדם אין זכויות ללא המשמעות של הקשר שלו לגזע העץ, ממנו הוא יונק את מהותו, את חייו, את ערכיו. לכן היחיד מוצא את ביטויו האולטימטיבי בלאום. הלאום הוא יחידה טבעית. האנושות אינה יחידה טבעית. לכן דווקא מה שמבחין בינינו, בני אנוש, הוא הוא מה שישמור על הוויטליות – על החיות – שבנו, על האינסטינקט לשמור על ה"אנחנו", על גזע העץ שממנו אנו צומחים. אסור לנו לאבד את העמידה על המשמר, את הספונטניות, את החיות והחייתיות שבנו. אבל כיצד נדאג שלא נאבד אותם? אסור לנו להירדם, להיות נינוחים ולחיות חיי נוחות. עלינו להבין, שמה שמבחין בין כל בני האדם הוא מה שמאחד אותנו כבני אומה.

הגדרת האומה, על פי הפשיזם, היא גדר. גדר יכולה להגדיר את מה שמשותף לנו, את מי שנמצאים בתוך השטח שהיא מגדירה. גדר מוגדרת היטב שומרת עלינו מפני הטשטוש, כי טשטוש ההבדלים כמוהו כניוון. אבל מקורו של הטשטוש הזה יכול להיות חיצוני (הגרמנים או האנגלים מול הצרפתים), כמו שהוא יכול להיות פנימי: היהודים באומה הצרפתית, הקוסמופוליטים, רכרוכי הנפש. ואם למי מהקוראים והקוראות זה נשמע מוכר, ואם מי מכם מזהה טון דומה בשיח הישראלי היום, הרי שהוא או היא מבינים את המוטיבציה של שטרנהל במחקר שלו.

לכן, טען שטרנהל, מי שסבורים שמה שמאחד אותנו כחברה הוא הלאום ולא הסולידריות האנושית, או האומה ולא הערבות ההדדית הכלכלית חברתית, יונקים תפיסת עולם זאת מהמסורת הפשיסטית. לכן, טען שטרנהל, מי שסבורים שהאדם הוא קודם כל יצור א-רציונלי, שמונע על ידי פחד ושנאה, מי שבונה את הפוליטיקה שלו על מסרים שמטרתם ללבות חששות חרדות ושנאות, מי שרותמים את החששות והשנאות הללו כדי להעצים את כוחם הפוליטי, מי שלא פונה לתבונה, אלא ליצרים, משכפל את הפוליטיקה של הפשיזם. והפשיזם, צעק שטרנהל, לא יעבור.

אבנר דה שליט הוא פרופ' במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית