גם בזמן הקורונה, השיח הבריאותי נשאר ביטחוני במהותו

מתחילת משבר הקורונה אנחנו עדים לתהליך בו ״הבריאות״ או ״בריאות הציבור״ מחליפות, לפחות באופן זמני, את מושג הביטחון שמהווה בישראל ערך עליון וקדוש, המשפיע על כל תחומי החיים ונמצא בראש סדר היום הפוליטי. בלי קשר לשאלה עד כמה מוצדקות ההנחיות של משרד הבריאות, הסגר, העוצר ומניעת התכנסות מכל סוג משהו, מעניין לראות באיזה קלות הדיון הציבורי והשתקת הביקורת זהים כמעט לשיח הביטחוני הישראלי.

נתניהו הרבה להשתמש במילים אויב ומלחמה בנאומיו התכופים בנושא הקורונה. ״אויב מסוג אחר״ הגדירו  במוסד את המשבר, ראש המל״ל קרא לזה ״אויב לא מוכר״, בנט אמר ש״מגפה היא כמו מלחמה״ ואהוד ברק הכריז שרק הצבא יידע להפעיל ״מאה אלף כדי להגן על מיליונים״. אפשר להניח שלפוליטיקאים יותר נוח להשתמש במונחים כאלה כיוון שהציבור מורגל לשפה שבה משתמשים במצבי חירום, הכוללים שהייה ארוכה בבית במהלך סבבי ההתקפות על עזה, אבל הטרמינולוגיה הזו משמשת גם לזרוע פחד ולמנוע כל ביקורת. השיח הסמי-צבאי לא נותר נחלתם של הפוליטיקאים – יונית לוי אמרה למורות שהן צריכות ״להיכנס מתחת לאלונקה״ ואפילו האמנים הכריזו, בהפגנה שבה דרשו להציל את התרבות בישראל, כי ״לא מנצחים מלחמה בלי אומנות״ והשוו את הנזק מהקורונה לאמנים לנזק בזמן מלחמה.

בדומה למבצע צבאי, אותו היגיון מנחה כבר עשרות שנים לפיו רק גברים בתפקידים צבאיים בעבר או בהווה יכולים להכתיב מדיניות ביטחונית ולדבר על מלחמה (או על שלום), פועל גם בשבועות האחרונים.

התייחסות למשבר כמצב חירום צבאי, באה לידי ביטוי קודם כל בכך שהגוף המייעץ לממשלה בזמן המשבר הוא המל״ל. בצוות של המל״ל לא היו כלל נשים ואפילו בדיונים שקיים ראש הממשלה על החזרת מערכת החינוך השבוע, שרוב העובדות בה הן נשים, היו עשרה גברים ואפס נשים.

הצהרותיו של נתניהו בנושא הקורונה תמיד בשמונה בערב, שהסתכמו ב-12 הופעות שנמשכו 120 דקות ללא שאלות, הזכירו הופעה של מנהיג צבאי, במיוחד כאשר ההחלטות הסופיות התקבלו בישיבות ממשלה ליליות והציבור קם בבוקר לפעמים להנחיות שונות מאלה שפורסמו במקור.

המל"ל נכנס לפעולה

כחלק מאותה תפיסה, סומנו די מהר האויבים החדשים-ישנים: החרדים, הפלסטינים אזרחי ישראל ומבקשי המקלט בדרום תל אביב. מדובר באוכלוסיות שלא מתגייסות, לא משתתפות במאמץ המלחמתי ואינן ציוניות. כמובן שלא כל ההסתה תפסה – די מהר התברר כי המצב בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בדרום תל אביב טוב יחסית. רוב מבקשי המקלט שמרו על ההנחיות ולא התגלו בקרבם חולים רבים. אך ההסתה נגד החרדים אפשרה להטיל סגר שלא נראה כמותו על אוכלוסייה יהודית בתוך ישראל, במקום לעשות בדיקות המוניות והוצאת חולים, העיקר שיש מישהו להאשים.

אך אפשר גם לטעון שזה לא שהבריאות החליפה את הביטחון, אלא ששניהם משתלבים בימים אלו למושג חדש.

מדי חום החליפו את המגנומטרים והאלגוריתמים עברו לחפש חולים ואנשים שבאו איתם במגע במקום פלסטינים החשודים בפעילות נגד הכיבוש. אחד הביטויים הוויזואליים של אותה תפיסה ביטחונית-בריאותית הוא הכניסה של החיילים כדי לסייע לשוטרים לפטרל בערים ולאכוף את ההגבלות, אבל גם כדי להגיש סיוע בערים החרדיות. במקום ש״רשות החירום הלאומית״ שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השניה תעסוק בסיוע לאזרחים בזמן משבר, פיקוד העורף חילק מנות מזון ונייר טואלט בבני ברק, שהוסעו לשם על גבי משאיות שטח צבאיות. חיילים שהיו מוצבים בבני ברק אמרו לי שהם מקווים שהנוכחות שלהם בשטח תעזור לשנות את הגישה של חלק מתושבי בעיר החרדית לצבא בכלל ולגיוס בפרט.

במסמך של המל״ל מדיון באפשרות של מרי אזרחי מצויין כי חברי צוות המומחים של המל"ל טענו, שמכיוון שהמשבר אינו "יהודי" או "ציוני", הוא מאפשר הזדהות ואף השתתפות פעילה של כל ה״מגזרים״ בחברה הישראלית. אותה תפיסה צבאית הביאה לכך שלפחות בתחילת המשבר, ההודעות והעדכונים הופיעו בכלי התקשורת החילוניים ורק בעברית, ובעצם יועדו רק ל-50- עד 60 אחוז מהאוכלוסייה כשיתר הקהילות מודרות מהמידע החיוני.

הכניסה של הצבא לתוך החברה התרחבה מאוד בזמן המשבר. בעוד ראשי ערים חרדים הביאו קציני צבא לשעבר לנהל את המשבר, בשבוע שעבר הרמטכ״ל מינה לראשונה קצין בכיר לניהול אוכלוסייה אזרחית במזרח ירושלים. במקביל, קצינים וחיילים מאחת מיחידות האיסוף המסווגות באגף המודיעין של צה"ל השתתפו בדיונים של הצוות שהקים המל״ל ובמסגרתו הומלץ להקים "מערך תודעה" כדי למנוע התפתחות מרי אזרחי בצל משבר הקורונה.

השב"כ בעקבותינו, ולא בפעם הראשונה

זאת לא הפעם הראשונה שהצבא עוקב או מנטר אזרחים ישראלים ב-2015 ג׳ון בראון חשף כאן שהצבא עוקב אחרי יהודים וערבים המתבטאים בנושאים פוליטיים ובמיוחד אחרי התארגנות ברשתות החברתיות לקראת הפגנות, אך נראה שהפעם הכל מתקיים בצורה גלויה, כשבצל המשבר הכל לגיטימי.

גם הציבור הישראלי החילוני התרגל די מהר לשגרת המחסומים והסגר בין הערים ואפילו התחילה להתפתח ״תרבות מחסומים״, בהם אנשים הזהירו אחד השני מנוקדות ביקורת שראו בדרכם ולמדו איך לנסוע בדרכים עוקפות, כדי להתחמק מהם.

התפיסה החדשה הזו הגיעה לכדי דיון במהלך העתירה שהגישו עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, ארגון העיתונים ועו״ד שחר בן מאיר נגד איכון הטלפונים שמבצע השב״כ כדי לאתר חולים או מי שבאו איתם במגע. העותרים הזכירו שאף מדינה חוץ מסין לא עושה שימוש בשירותי הביטחון לאיתור חולים או נדבקים פוטנציאלים ושחוק השב״כ  לא מסמיך את הארגון לפעול במישור הבריאותי אזרחי. השופטת אסתר חיות אמרה בדיון כי ״מקובל בעולם שמגפות מסכנת את הביטחון הלאומי״ וכי יש קשר ״בין ביטחון לחוסן לאומי״. אותו חוסן שבעיני רבים בישראל הוא צבא חזק, גבולות סגורים ושליטה באוכלוסייה אזרחית – בעוד אחרים יגידו חוסן בצורה אחרת לגמרי.

עו״ד חסן ג'בארין מעדאלה הזכיר שב-2007, אחרי שארגוני חברה אזרחית ערבים פרסמו את ארבעת מסמכי החזון, ראש השב״כ דאז יובל דיסקין קבע שמותר להפעיל את השב״כ כלפי מי שמנסים לפגוע באופיה ״היהודי והדמוקרטי״ של המדינה. גם לפני כן, ב-2004, בעקבות עתירה של עדאלה בוטלה התערבות השב"כ במינויים בבתי ספר ערבים. השנה, ממש לפני התפרצות הקורונה, נחשף כי מנכ״ל משרד הבריאות נפגש עם גורמים בשב״כ.

השופט סולברג העלה את הטיעון הנפוץ כי ״אנשים מוכנים לוותר על פרטיות כדי להציל חיים״, טיעון שתקף באותו ניסוח גם לגבי כל צעד ביטחוני ״מניעתי״ השולל זכויות יסוד מאזרחים, תושבים או נשלטים. על ההיגיון הזה מתבססים במשרד הבריאות, כאשר השיקו עם תחילת הביקורת על איכוני השב״כ את אפליקציית ״מגן״- בה המשתמשים מסכימים בעצמם למעקב שיתריע אם היו בסמוך לחולה. בתחילת השבוע פסק בג״ץ כי לממשלה אין אפשרות במסגרת החוק להשתמש בשב״כ לצורך מעקב אחר אזרחים, אך נתן הארכה של מספר שבועות לממשלה לפעול ללא בקרה. עדיין לא ברור אם הממשלה תנסה להעביר חקיקה ראשית שתאפשר את פעילות השב״כ או שיסתפקו באזרחים ש״התנדבו״ למעקב אחריהם.

את התוצאות של המעקבים כבר ניתן לראות בשטח. מאז תחילת המשבר נכחתי כמעט בכל הפגנה של ״הדגלים השחורים״, שרבים מהמשתתפים בה הם מפגיני הבימה וכיכר גורן לשעבר. בכל הפגנה אנשים שאלו אותי חצי בצחוק אם אני מהשב״כ, ודאגו לסדר את המסכה כך שתסתיר את רוב הפנים כשצלמתי אותם. גם בראיונות אנשים העדיפו לתת רק את שמם הפרטי. כן, רבים מהמפגינים הם החלקים היות פריבילגיים בחברה, ואולי חלקם רק גילו לאחרונה את מה שכל מפגין פלסטיני או אתיופי יודע – עוקבים אחרינו. התייחסות למגפה כמו לאויב בזמן מלחמה היא שמאפשרת את הפעלת הכלים האלה גם ביחס אליהם עכשיו.

המתנחלים, החריג הנצחי

התפיסה הביטחונית הזו גם מתבטאת במונח המעט מוזר שהופיע מספר פעמים בתקשורת ויוחס למשטרה, ״חשוד בהפרת בידוד״. הכוונה לאזרחים שלא הסכימו להזדהות בפני שוטרים שעצרו אותם ברחוב, ומיד הפכו לחשודים בהפרת בידוד – לא כי היה מידע עליהם אלא כי זאת ההצדקה של השוטרים לעצור אותם באלימות. בדיוק כמו שבימי ״שגרה״ אוכלוסיות מסוימות תמיד חשודות רק בגלל מראה או מוצא, כך הגישה התרחבה וכוללת עכשיו גם תל אביבים לבנים, כמו אשה שיצאה לקנות ספרים או גבר שהתעקש לשבת בפארק הירקון למרות האזהרות. המונח הזה, ״חשוד בהפרת בידוד״, הוא בעצם ה״הפרעה לשוטר״ החדש, שאפשרה לעצור כל מי שלא נענה מספיק מהר לדרישה להזדהות או לעצור, גם אם עוכב ללא סיבה.

כמו במבצעים צבאיים, בהם דובר צה״ל עובד שעות נוספות, כאן דוברות המשטרה נכנסה לפעולה – עם מבצעי ראווה מצולמים של מעצר גולשים או שימוש ברחפנים לאיתור אזרחים ששהו בחופים נגד ההוראות.

ואם מדברים על תפיסת ביטחון, אי אפשר שלא להזכיר את החריג שלה – המתנחלים. מצד אחד אופי היישובים שלהם אפשר בידוד וניתוק מרצון, כשרבות מההתנחלויות נסגרו למבקרים בניגוד לחוק. במקביל, בעוד המרחב הציבורי נותר שומם, ארגון בצלם דיווח כי מתנחלים מנצלים את משבר הקורונה להשתלטות על קרקעות ברחבי הגדה בגיבוי הצבא ועל זינוק במספר התקיפות אלימות של מתנחלים כנגד פלסטינים בחודש אפריל.

אך הביטוי הקיצוני ביותר של החרגת המתנחלים מההגבולת היה ללא ספק ״מאחז הקורונה״ בים המלח. מתנחלים שנחשפו לחולה נלקחו לבידוד במלון, סירבו להכניס אליו כי רצו לבלות את הסדר הפסח ביחד, ונלקחו למאהל שהוקם במיוחד בשבילם על ידי הצבא במצוקי דרגות בגדה המערבית. במהלך הבידוד אחדים מהם או כולם תקפו פלסטינים ושרפו את מכוניותיהם. לאחר התקרית אף אחד מהם לא נעצר או נחקר ולא הושמה עליהם שמירה. יומיים לאחר מכן, הם ברחו ממתחם הבידוד כשם גונבים ציוד צבאי – את האוהלים שבהם ישנו. רק אז החלה המשטרה לפעול. צו איסור פרסום הוטל על כל החקירה, כך שלא ברור אם ההתפתחויות הן בנוגע לגניבת הציוד או הפעילות האלימה נגד הפלסטינים.

השבוע, עם תחילת היציאה מהמשבר, פרסם המל״ל ״קול קורא״ שנשלח לארגוני החברה האזרחית ולעמותות  המבקש מהם לשלוח את עמדותיהם על המשבר ובמיוחד על האוכלוסיות בהן הם מטפלים. במסמך נכתב כי המל״ל ישמח לקבל מידע על התמודדות בצל הקורונה, על ״נפגעי ונפגעות אלימות, אנשים עם מוגבלות, המגזר הערבי, המגזר החרדי, סוגיות מגדריות שונות, זרים, בריאות הנפש, רווחה ועוד״ וכמו כן ״מענה לגיל השלישי״. כך, בפסקה אחת, הגוף הזה עושה נורמליזציה של העיסוק שלו בתחומים האזרחיים המובהקים ביותר: מגדר, בריאות נפש ועוד.

אל מול השיח הביטחוני-בריאותי הזה יש צורך אקוטי בשיח אזרחי, שלוקח בחשבון לא רק את הבריאות או הכלכלה אלא גם שיקולים חברתיים ואנושיים. אחת הדוגמאות מעוררות ההשראה לאופן שבו ניתן לאתגר את השיח הזה היא ההפגנות שראינו בשבועות האחרונים. ההפגנה היצירתית מול ביתו של מנכ״ל משרד הראתה שאפשר לשלב מחאה בשטח ומחאה של מי שנאלץ להישאר בבית, בין אם מטעמי בריאות או מסיבות אחרות. גם ההפגנות של ״הדגלים השחורים״ חשובות מאוד בהקשר הזה. למרות שהן נועדו למחות נגד השחיתות וההסכם בין גנץ לנתניהו, במקרה הזה יותר מתוכן ההפגנות מה שחשוב הוא ההתעקשות לצאת לרחוב. אותם מפגינים ומפגינות הראו כי אפשר לאתגר את ההנחיות ולמצוא דרכים חדשות ויצירתיות אך בטוחות למחות ולהתנגד.