newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקורונה הבהירה לנו בגדה שהרשות הפלסטינית היא פיקציה

בנתונים העולמיים על התפשטות הקורונה, "ישראל" ו"פלסטין" מופיעות לחוד. בפועל מדובר בשטח אחד. גם בימים רגילים, לרשות אין למעשה שליטה בשטחה. חוסר האונים שלה מול הווירוס רק הדגיש את זה

מאת:

כתושב הגדה המערבית, שנשלטת על ידי רשות פלסטינית חסרת סמכויות ונתונה בו בזמן לשליטה צבאית עקיפה של ישראל, השאלה כיצד נוכל לשרוד את מגפת הקורונה, אם מספר הנדבקים ימשיך לעלות, מדאיגה אותי עמוקות.

לרשות אין שליטה על מי שנכנס אליה. שוטר פלסטיני במחסום בגדה המערבית (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

לרשות אין שליטה על מי שנכנס אליה. שוטר פלסטיני במחסום בגדה המערבית (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

על כולנו מאיים גורל קשה. אין לנו ברירה אלא לסמוך על מערכת הבריאות החלשה של הרשות הפלסטינית. מעולם לא תמכתי ברעיון של אזור הנמצא בשליטה אוטונומית בתוך קולוניה התיישבותית, שכן הוא לא מאתגר כלל את הקולוניאליזם עצמו. עם זאת, כרגע הרשות היא מפלטם היחיד של כל אלה שמושפעים מהקורונה, כולל אותי.

כמה אפל יכול גורל כזה להיות. אין ספק שהמשטר הקולוניאלי אמור להיות אחראי לשלומם של הנתונים לשליטתו, אבל זה אף פעם לא עבד כך בישראל/פלסטין. למעשה, הרשות הפלסטינית שימשה מאז ומעולם כמפלטו של המשטר הקולוניאלי, שאפשר לו להתחמק מהאחריות המייגעת לשלומם של הנתונים לשליטתו, כולל בתחום הבריאות.

הקורונה לא מבדילה בין ישראלים ופלסטינים. ישראל – כן

כל חוויית הקורונה בגדה המערבית היא דוגמה מובהקת לאופן שבו ישראל שולטת על הפלסטינים. הקורונה אולי לא מבחינה בין ישראלים לפלסטינים, אבל ישראל – בהחלט כן. אני לא מנסה לעשות פוליטיזציה לנגיף, אלא רק לציין את המובן מאליו: כל דבר שקורה בשטח הזה הוא פוליטי ומושפע מהמבנה הקולוניאלי. המגפה הנוכחית מספקת רק פרספקטיבה נוספת להבין את העובדה הזו.

ההדרה היתה תמיד מרכיב יסוד באידיאולוגיה הציונית בשאיפתה להקים מדינת לאום יהודית על אדמה, שחיו בה אנשים אחרים. האובססיה לקבע רוב דמוגרפי הובילה ליצירת שתי הישויות הגיאו-פוליטיות המוכרות לנו כיום כרצועת עזה והגדה המערבית. ה"גבולות" שלהן, המוכרים כקו הירוק, שורטטו סביב האוכלוסייה הבלתי רצויה שגורשה מהמדינה היהודית החדשה. הכיבוש של שני האזורים האלה ב-1967 הוליד הדרה כפולה שלהם מהחוקים הקולוניאליים של מדינת ישראל.

פועלים מהגדה המערבית עוברים דרך המחסומים הישראליים המוצבים לאורך הגדר על הקו הירוק, אבל לרשות הפלסטינית אין אף סמכות לגבי הגדר או המחסומים

בכל מאגר נתונים על התפשטות הקורונה שתחפשו ברשת, תמצאו את "ישראל ופלסטין" (או הגדה המערבית ועזה) כשתי מדינות, למרות שפלסטין/ישראל היא מקום אחד. כשבודקים את המפות של מוקדי ההדבקה בנגיף, רואים בדיוק עד כמה פלסטין/ישראל נמצאות אחת בתוך השנייה. ב-2020 מפת הארץ נראית פשוטה מאוד – ישראל מצפון לדרום וממזרח למערב, מלבד כמה מובלעות קטנטנות בטבורה (שטחי A בגדה המערבית), ומלבן אחד קטן במערב (רצועת עזה). בשטחים הזעירים, המבותרים, המסוגרים האלה, המהווים פחות מ-10 אחוזים משטח כל המרחב בין הירדן לים, מתקיימת אשליית הרשות הפלסטינית.

מאז הקמתה ב-1994, הרשות הפלסטינית מעולם לא הצליחה לבסס עצמאות שלטונית. ולא במקרה, שכן זאת היתה בדיוק המטרה בהקמתה: אוטונומיה חסרת סמכויות, שתהיה אחראית על כמה נושאים מוגבלים אצל נתיני הקולוניה, בעזרת סיוע בינלאומי. המטרה מעולם לא היתה דה-קולוניזציה של השטח, או אפילו לפרק את מנגנוני הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. ממשלות המערב מספקות לרשות הפלסטינית סיוע כספי כדי לכסות את עלות פעילותה, ולמרבה הצער הרשות הפלסטינית מעולם לא הפגינה כוונה רצינית לפרק את עצמה ולהניח לישראל לשלם שוב את המחיר הגבוה של הקולוניאליזם שלה. הגישה הזו של הרשות הפלסטינית ומממניה הבינלאומיים סייעה להפוך את מה שיכול היה להיות מצב פוליטי מחריד זמני למצב של קבע.

בדיקה של פועל פלסטיני החוזר מישראל לתגדה המערבית (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

בדיקה של פועל פלסטיני החוזר מישראל לתגדה המערבית (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

משלמים ביוקר על טיפולים בישראל

ב-24 במרץ אמר "ראש הממשלה" שלנו שהוא אינו יכול לשלם את עלות המזון של 3000 עובדים פלסטינים שהושמו בבידוד של 14 יום, ולכן העדיף לשלוח אותם הביתה אל משפחותיהם מאשר להכניס אותם לבידוד נפרד. במצב נורמלי, בתי החולים הפלסטיניים מעבירים בדרך כלל את המקרים הקשים לבתי החולים הישראליים ומשלמים על הטיפול ביוקר. האם הנוהל הזה ימשיך כעת? איך האוטונומיה הזו אמורה לעבוד בעיצומו של גל הקורונה, שגם המדינות המפותחות ביותר מתקשות להתמודד איתו? הדוגמאות לחולשתה של הרשות הפלסטינית רבות מספור.

בתי החולים הפלסטיניים בגדה נאלצים להתמודד מול הקורונה עם 120 מכשירי הנשמה לאוכלוסייה של 2.9 מיליון איש. בהודעה לא רשמית, ראש איגוד הרופאים בגדה הביע את חששותיו לגבי זמינות של ציוד רפואי והפרוטוקולים שאימצה הרשות הפלסטינית. תושבים רבים מהגדה חלקו את ההתנסויות הרעות שלהם ברשתות החברתיות, ממחסור בכוח אדם רפואי ועד לשינוע של חשודים בנשיאת הנגיף במשאיות פרטיות שהותקנו בהן כיסאות. אין בכך משום ביקורת על הצעדים שנקט השלטון העצמי הפלסטיני בגדה עם משאביו המוגבלים, שעושה ככל יכולתו, אלא הדגשת ההקשר הבעייתי של עצם קיומו. העובדה היא שכל הכוח נמצא בידיים של ישראל.

כמו שכולנו יודעים היטב, היכולת למגר את הקורונה תלויה גם בשליטה על תנועת האוכלוסייה וסגירת מרחבים גיאוגרפיים. הניסיון הפלסטיני ביישום האסטרטגיה הגלובלית הזו הוכיח גם הוא עד כמה חסרת תועלת וחסרת סמכות היא הרשות הפלסטינית; פועלים מהגדה המערבית עוברים דרך המחסומים הישראליים המוצבים לאורך הגדר על הקו הירוק, אבל לרשות הפלסטינית אין אף סמכות לגבי הגדר או המחסומים. כך, למרות שמספר הנדבקים בישראל גדול פי ארבעים ממספר הנדבקים אצל הפלסטינים, הצבא הישראלי סגר את הגדה המערבית "כאמצעי זהירות מפני התפשטות הקורונה". אבל הוא סגר את המחסומים המיועדים לפלסטינים בלבד, בעוד המחסומים המיועדים לישראלים בלבד לאורך הקו הירוק ממשיכים לפעול כרגיל. בינתיים, עשרות פועלים פלסטינים בערים הישראליות נזרקו, על פי הדיווחים, במחסומי הגדה ובצמתים בשל חשד שנדבקו במחלה. זאת למרות שהם עובדים אצל מעסיקים ישראלים ומחזיקים באישורי כניסה, שאמורים להבטיח להם טיפול רפואי.

הרשות הפלסטינית עושה ככל יכולה, אבל יכולותיה מועטות. שוטרים ברמאללה (צילום: פלאש 90)

הרשות הפלסטינית עושה ככל יכולה, אבל יכולותיה מועטות. שוטרים ברמאללה (צילום: פלאש 90)

סגר על בית לחם, לא על תל אביב

הגישה הקולוניאלית הישראלית זועקת גם בימי הקורונה. ב-19 במרץ, הצבא הישראלי פשט למחנה פליטים בלב בית לחם שבגדה כדי לעצור פלסטינים, למרות הנוכחות המסיבית של הרשות הפלסטינית בעיר הנתונה בהסגר. סגר צבאי הוטל על בית לחם הפלסטינית עם כ-30 מקרי קורונה, אבל לא על תל-אביב עם כמה מאות נדבקים. במחצית השנייה של חודש מרץ המשיכו הפשיטות הליליות, הריסות הבתים והרחבת ההתנחלויות בגדה על אף איום הקורונה החמור.

רצועת עזה, ש-64 אחוזים מתושביה הם פליטים, היא אחת הדוגמאות הקשות להדרה פוליטית בעולם. תהיה האמתלה אשר תהיה, הרצועה נמצאת תחת סגר צבאי מוחלט מאז 2007. האו"ם כבר חזה כי עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם עד לשנת 2020 – איך תוכל לשרוד כעת גם את הקורונה?

אפילו האזרחים הפלסטינים של ישראל, ניצולי הנכבה שיצאו מהשלטון הצבאי רק בשנת 1966, מתלוננים על האפליה מצד משרד הבריאות הישראלי. אין בכך משום הפתעה, שכן ראש ממשלת ישראל אמר לאחרונה כי "ישראל אינה מדינת כל אזרחיה; היא מדינת לאום של העם היהודי בלבד".

כולנו מתפללים לשרוד את הסיוט הזה שמכה בכל העולם. כתושב פלסטיני מהגדה המערבית, שמתנגד לקולוניאליזם ההתיישבותי הישראלי וגם לתגובה הלאומית הפלסטינית אליו, אני רואה כעת בבני עמי כקורבנות פוטנציאליים של האידיאולוגיה הציונית הישראלית מצד אחד, ומאידך כקורבנות של ניסיונות הסרק החוזרים ונשנים של הרשות הפלסטינית להוכיח את עצמה כ"מדינה אמיתית".

אני מייחל, בפשטות, להישרדות של כל האנשים שחיים בין הים לנהר – הן בעלי הפריבילגיות והן המודרים, שכן הבריאות הקולקטיבית שלנו תלויה אלה באלה כאנשים "החולקים" את אותה פיסת אדמה. בעידן שאחרי הקורונה, אני מקווה שאותו הרעיון יתרחב גם לקשור את חירותנו אלה באלה. וכשזה יקרה, כולנו נהנה מזכויות שוות ומביטחון במדינה דמוקרטית, לא קולוניאלית, אחת.

אחמד אל באז הוא תושב שכם. המאמר הופיע לראשונה באתר mondoweiss. תרגמה: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf