הפרגמטיות של חמאס נתקלת בקיר הישראלי
הבחירות להנהגת חמאס, ההתקרבות לדחלאן והסכמה עקרונית על פירוק הנשק מצביעות על שינוי משמעותי בתנועה. זאת בעוד ישראל ממשיכה להקשיח עמדות ולמעשה מבהירה שכל הסדר הוא למראית עין בלבד
מייצג את האגף הפרגמטי אך מיליטנטי. ח'ליל אל-חיה בהלווייתו של מנהיג חמאס אסמעיל הנייה בטהראן, ב-1 באוגוסט 2024 (צילום: ויקימדיה CC-BY-4.0)
"אל תתפלא אם תראה שאל-חיה כורת ברית עם דחלאן ומחדש את יחסי חמאס עם האמירויות", אמר לי לפני שבועיים מקור יודע דבר בעזה. הוא התייחס למנהיג חמאס שנבחר לאחרונה, ח'ליל אל-חיה, ולמנהיג פת"ח לשעבר, מוחמד דחלאן, החי בגלות.
>> מועצת השלום של טראמפ בשירות המלחמה של ישראל
דחלאן היה בעבר אויבו המושבע של חמאס בפת"ח וברשות הפלסטינית. בשנות ה-90 הוא דיכא את חמאס ביד קשה, וכוחותיו הואשמו בעינוי מנהיגי חמאס שהיו במעצר. לאחר שחמאס ניצח בבחירות הפלסטיניות ב-2006, דחלאן הוביל עצרות בעזה וכינה את חמאס "חבורה של רוצחים וגנבים". התנועה האסלאמית האשימה אותו בתכנון ניסיון התנקשות בראש הממשלה דאז, איסמעיל הנייה, בשנת 2007; בשנה שלאחר מכן חשף המגזין "וניטי פייר" כי דחלאן תכנן יחד עם ה-CIA לחולל הפיכה צבאית נגד ממשלת חמאס שקמה בעקבות הניצחון בבחירות.
לאחר שחמאס ביסס בכוח את שלטונו בעזה והרס את ביתו של דחלאן, הוא עבר לגדה המערבית. אך ב-2011 הוא גורש מפת"ח ומהרשות הפלסטינית על ידי הנשיא מחמוד עבאס, שהאשים אותו בשחיתות ובמעורבות במותו של הנשיא לשעבר יאסר ערפאת. דחלאן, המכחיש את כל ההאשמות הללו, עבר לאחר מכן לאיחוד האמירויות, ומאז הוא משמש יועץ רב-השפעה לנשיא מוחמד בן זאיד אל-נהיאן.
חמאס החל להתקרב לדחלאן ב-2013 כדי לשקם את יחסי הארגון עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ולהפעיל לחץ על הנשיא עבאס, אך הקשרים בין הצדדים נותרו מוגבלים, ואבו דאבי שמרה על עמדה עוינת כלפי חמאס – ואף סייעה לכנופיות הפועלות בשליחות ישראל נגד חמאס בעזה. אולם נראה שהמצב משתנה, ובמהירות.
בתחילת החודש נפגש דחלאן בעצמו עם נציגי חמאס וחמישה פלגים פלסטיניים נוספים באל-עלמיין שבמצרים, כדי להשלים את גיבושה של מפת דרכים לשיקום עזה. מפת הדרכים כוללת נסיגה של הכוחות הישראליים, פירוק הפלגים החמושים מנשקם והעברת השלטון מידי חמאס לגוף טכנוקרטי פלסטיני.
לאחר שחמאס ניצח בבחירות הפלסטיניות ב-2006, דחלאן הוביל עצרות בעזה וכינה את חמאס "חבורה של רוצחים וגנבים". מוחמד דחלאן ברמאללה, ב-16 בדצמבר 2006 (צילום: מיכל פתאל / פלאש90)
לדברי מקור פוליטי פלסטיני בכיר, אבו דאבי אף אירחה בחודש שעבר משלחת מטעם חמאס, כדי לחזק את אמון הארגון במפת הדרכים. ככל הידוע, הפעם האחרונה שבה דרכו פקידי חמאס על אדמת איחוד האמירויות היתה ב-2010, אז נרצח האחראי על הלוגיסטיקה בארגון, מחמוד אל-מבחוח, על ידי המוסד במלון בדובאי – מעשה שחמאס האשים את אנשיו של דחלאן במעורבות בו.
כל אחת מההתפתחויות המואצות הללו היתה בלתי נתפסת רק לפני חודשים ספורים. איחוד האמירויות נקטה במשך שנים עמדה עוינות מוצהרת כלפי חמאס, המשא ומתן במצרים היה תקוע במשך חודשים, ונראה היה שמועצת השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הולכת ומתפרקת. אז מה השתנה? ומה עשוי לקרות בהמשך?
שינוי או המשכיות?
במאי האחרון היה חמאס אמור לקיים בחירות פנימיות לבחירת יורש ליחיא סינוואר. סינוואר נכנס לתפקיד ראש הלשכה המדינית של הארגון לאחר שישראל התנקשה באיסמעיל הנייה ביולי 2024, ונהרג בעצמו בעזה כעבור שלושה חודשים. הארגון הודיע למתווכים כי בחירות אלה הן תנאי הכרחי לגיבוש תשובה ברורה בסוגיית פירוקו מנשק כבד, וקיבל ערבויות לכך שיוכל לקיימן.
בלילה שלפני המועד שבו היו חברי מועצת השורא של חמאס אמורים להצביע, התנקשה ישראל במפקד הזרוע הצבאית של הארגון, עז אל-דין אל-חדאד, ושיבשה את מהלך הבחירות. ב-16 במאי שלשלו רבים מ-71 חברי מועצת השורא פתקי הצבעה ריקים לקלפי לאות מחאה, והבחירות נדחו ב-20 יום. פחות משבועיים לאחר מכן התנקשה ישראל ביורשו של אל-חדאד, מוחמד עודה, והבחירות נדחו לשבוע השלישי של יולי.
המרוץ היה צמוד להפליא. על הנהגת הארגון התמודדו ח'אלד משעל, המנהיג הפוליטי הבכיר לשעבר של חמאס והמייצג את האגף המתון בתנועה, וח'ליל אל-חיה, סגנו של סינוואר, המייצג את האגף הפרגמטי אך מיליטנטי. שני המועמדים ניהלו קמפיינים מנוגדים לחלוטין.
משעל ניהל קמפיין למען שינוי ומתינות. הוא דגל בהפחתת תלותו של חמאס באיראן, בהעמקת יחסיו עם העולם הערבי ובמיתוגו מחדש באופן שיקל עליו להיפתח למערב (ידוע כי למשעל היו יחסים טובים עם טוני בלייר, שאף הזמין אותו ללונדון לאחר סדרת פגישות ב-2015 ואמר: "טעינו כשהחרמנו את חמאס"). האגפים בחמאס שמשעל מייצג רואים במתקפת 7 באוקטובר טעות אסטרטגית ואף אסון, לנוכח המחיר הכבד ששילמה עזה.
משעל נהנה מתמיכתן של קטאר, טורקיה והאחים המוסלמים. במשך שנתיים הוא הודר מהמשא ומתן בקהיר על הפסקת האש בעזה, בשל וטו שהטילו יחיא סינוואר ויורשיו ברצועה, ורק בדצמבר האחרון החל להשתתף בשיחות.
אל-חיה ייצג המשכיות בדרכו הפוליטית של איסמעיל הנייה, שהיה ידידו הקרוב. הוא ניצב בין משעל לסינוואר על הרצף הפוליטי ומקיים יחסים טובים עם הזרוע הצבאית של חמאס. במהלך הקמפיין לא קרא אל-חיה להתנערות חמאס ממתקפת 7 באוקטובר או ממורשתו של סינוואר. האגף שהוא מייצג בתנועה נהנה מתמיכתן של איראן ומצרים.
במהלך המשא ומתן על הפסקת האש בעזה הסתדר אל-חיה היטב עם סטיב ויטקוף. השניים מצאו שפה משותפת בזכות היותם "חברים באותו מועדון נורא: הורים שקברו את ילדיהם", כפי שהגדיר זאת ויטקוף. מחנה אל-חיה קיווה גם לשכנע את איראן לכלול את עזה בשיחותיה עם ארה"ב על הפסקת אש, כפי שעשתה בנוגע ללבנון.
ההצבעה הסופית היתה צמודה מאוד: 35 קולות לאל-חיה ו-34 למשעל. התוצאה משקפת הישג ניכר לאגף המתון של חמאס בהשוואה לבחירות ב-2021, שבהן הסיר משעל את מועמדותו ואפשר להנייה להיבחר ללא מתחרים, בתמורה לראשות לשכת חמאס בחו"ל.
ניהל קמפיין למען שינוי ומתינות. ח'אלד משעל באירוע לציון 25 שנה להיווסדות התנועה האסלאמית, עזה, ב-8 בדצמבר 2012 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
מה שהטה את הכף לטובת אל-חיה היה חוסר הוודאות באשר להמשך הדרך, בייחוד לנוכח סירובה של ישראל לקדם את עסקת טראמפ והפרותיה החוזרות ונשנות של הפסקת האש. גם להתנקשויות שביצעה ישראל היה משקל רב.
עז אל-דין אל-חדאד, ראש הזרוע הצבאית שנהרג, נחשב מקורב למשעל. במכתב ששלח בשנה שעברה להנהגת הארגון בדוחא, הוא קרא לחבריה לאחד את השורות ולבחור מנהיג חדש. אל-חדאד ציין שישה מועמדים אפשריים, ובהם אל-חיה ומשעל, אך הציב את שמו של משעל בראש הרשימה. מחווה זו מצד ראש גדודי אל-קסאם העידה כי הווטו שהטיל סינוואר על משעל הוסר. אך עם הריגתו של אל-חדאד על ידי ישראל איבד משעל את תומכו המרכזי בזרוע הצבאית של חמאס.
משעל נחלש גם משום שאמנת חמאס המתונה יותר, שאת גיבושה הוביל ב-2017 ושנתפסה כמבטאת הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, לא הניבה תוצאות מוחשיות. הוא גם נמנה עם הדמויות שדחפו את חמאס לקבל את תוכנית טראמפ, שהתבררה כמראית עין ולא כהפסקת אש של ממש. מאז 2017 טוענים הקיצונים בחמאס בפני האגף המתון כי כל שינוי דרמטי באסטרטגיה או במסרים של התנועה יהיה חסר תועלת, משום שהמערב ממילא יתעלם ממנו.
חשוב מכך, הבחירות התקיימו בצל הסכנה הממשית שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יחליט לחדש את הפעולות הצבאיות ולפלוש ל-30% הנותרים משטח הרצועה לפני הבחירות בישראל – מהלך שימוטט אפילו את מראית העין של הפסקת אש. בנסיבות אלה העדיפה הנהגת חמאס בעזה שבראש הארגון יעמוד עזתי המקורב לזרוע הצבאית ולאיראן.
במקביל, אל-חיה נתפס בתוך חמאס כמנהל ביורוקרטי יותר מאשר מנהיג כריזמטי ומסעיר המונים, וכמי שמבטיח יציבות ושימור הקיים. ואכן, לאחר שנבחר הוא לא ערך שינויים בתפקידי ההנהגה הבכירים.
פשרות קשות
אף שיציבות היתה בהחלט חלק מסוד קסמו, אל-חיה נהנה גם ממעמדו כעזתי משג'אעיה, מעוז חמאס, וכאב לארבעה שהידים – שניים מהם נהרגו לאחר 7 באוקטובר. למעשה, הדבר עשוי לחזק את יכולתו לפנות לדרך אחרת ולהסכים לפשרות קשות שהנהגת חמאס מחוץ לעזה לא היתה יכולה לקדם בלי שהלגיטימיות שלה תוטל בספק.
בחודשים האחרונים נתון משעל למתקפה מתמדת ברשתות החברתיות מצד חשבונות שמפעילים אנשים המקורבים להנהגת חמאס בעזה, המאשימים אותו בשחיתות, בהעדפת מקורבים ובכניעה. המתקפות הפומביות היו חריגות כל כך, עד שמחנה משעל לחץ על הנהגת חמאס לפרסם הודעה רשמית נדירה, שבה נקבה במפורש בשמותיהם של אותם חשבונות וגינתה אותם. בתוך כך התרבו ההערכות כי חמאס עלול להתפצל לשני פלגים.
כעת מכנים החשבונות הללו את אל-חיה "המנהיג הלוחם" ו"השיח' הלוחם". מיתוג כזה נחוץ כדי לזכות באמונם של החמושים, שאמורים להיכנס לתהליך הרגיש ביותר של פירוק הנשק.
"המנהיג הלוחם" ו"השיח' הלוחם". ח'ליל אל-חיה, רפיח, ב-15 בספטמבר 2015 (צילום: עמאד נסאר / פלאש90)
חמאס ופלגים חמושים אחרים בעזה אינם מאמינים שישראל תעמוד בהתחייבויותיה לסגת מהרצועה ולאפשר את שיקומה במסגרת השלב השני של עסקת טראמפ. זאת משום שישראל מעולם לא קיימה באמת אפילו את התחייבויותיה הבסיסיות הרבה יותר במסגרת השלב הראשון של ההסכם, ובהן הפסקת ההפצצות על עזה והתרת כניסתו של סיוע הומניטרי מספק.
לפיכך, פירוק הנשק יותיר את עזה חסרת הגנה וישלול מחמאס את קלף המיקוח היחיד שנותר בידיו במשא ומתן. משום כך התעקש חמאס כי פירוק הנשק יתרחש רק לאחר שישראל תיסוג לחלוטין מעזה. הוא דרש גם את הזכות להחזיק בנשק הגנתי, לרבות נשק אישי שיידרש להתנגדות אם ישראל תשוב ותפלוש לעזה.
ישראל, לעומת זאת, דורשת שחמאס ושאר הפלגים יתפרקו לחלוטין מנשקם כתנאי מוקדם לנסיגתה, לשיקום הרצועה, להפסקת ההפצצות היומיומיות ואף לכך שגוף שלטוני חדש – הוועדה הלאומית לניהול עזה – יורשה להחליף את חמאס.
מפת הדרכים החדשה של מועצת השלום, שאליה הסכים אל-חיה במצרים לפני כשבועיים, מגשרת על הפער שבין שתי העמדות המנוגדות הללו. היא קובעת כי ישראל תמלא תחילה את התחייבויותיה במסגרת השלב הראשון של הפסקת האש, כדי לבסס אמון בכך שתעמוד גם בהתחייבויותיה בשלב השני. היא דורשת מישראל לאפשר מיד לוועדה הלאומית לניהול עזה להיכנס לעזה, כדי שתוכל לבסס את הלגיטימיות הנדרשת בטרם תאסוף את הנשק הכבד ותאחסן אותו. כמו כן, ישראל נדרשת לאפשר את פריסתו של כוח הייצוב הבינלאומי ברחבי הרצועה, כדי ליצור חיץ בין האוכלוסייה לצבא הישראלי, לחזק את תחושת הביטחון הנחוצה לשם ויתור על הנשק ולקדם במקביל את תהליך הנסיגה.
על פי מפת הדרכים, פירוק הנשק יתרחש יד ביד עם נסיגת ישראל. הנשק יאופסן על ידי הוועדה הלאומית לניהול עזה במקום שיועבר לישראל או יושמד – מהלך מתוחכם שנועד למנוע מצג של כניעה או של ויתור מצד הפלסטינים, כעם כבוש, על זכותם להתנגדות מזוינת. חמאס ופלגים אחרים יורשו להחזיק בנשק אישי, בתנאי שיקבלו רישיון לכך מהוועדה. מוחמד דחלאן מילא תפקיד מכריע בהשגת ההסכם, בין היתר בזכות מעמדו כיועץ לנשיא איחוד האמירויות, כפוליטיקאי פלסטיני בכיר וכחבר קרוב של ג'ראד קושנר.
מבחינת חמאס, הגלולה המרה של פירוק הנשק הומתקה באמצעות סעיף במפת הדרכים שלפיו יוקצו 400 מיליון דולר לכיסוי חובות ממשלתיים לעובדי מדינה, לקבלנים ולחברות פרטיות, שהצטברו בשני העשורים האחרונים, הדבר יסייע לארגון לשקם את מעמדו הציבורי ברצועה. רוב הכסף צפוי להגיע מאיחוד האמירויות.
נוסף על כך, מקור המקורב לשיחות אמר לי כי דחלאן דן בהסדרים פוליטיים מסוימים לקראת הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שאמורות להתקיים בנובמבר. לדבריו, דחלאן קיים שיחות עם חמאס, עם מפלגות שמאל – ובהן החזית העממית והחזית הדמוקרטית – ועם סיעתו של מרואן ברגותי בפת"ח, כדי לבחון את האפשרות להקים אופוזיציה מאוחדת לנשיא מחמוד עבאס ולמקורביו.
חבלה ישראלית
בשיחות שהובילו להסכם על מפת הדרכים של מועצת השלום, דרשו הפלגים הפלסטיניים מהמתווכים ערבויות שאם יסכימו לפירוק הנשק, ישראל תחויב לעמוד בחלקה בעסקה. אך מיד לאחר שחמאס והפלגים האחרים חתמו על ההסכם, החלה ישראל להסלים את מסע ההפצצות שלה בעזה ונתניהו מיהר לדחות אותו. השר הישראלי לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כינה את מפת הדרכים "בלתי מקובלת" והדגיש כי "החיסולים ממוקדים בעזה חייבים להימשך, עידוד הגירה חייב להתרחש, ישראל חייבת לנצח". בשבוע שעבר אישר גורם ישראלי רשמי כי "ישראל לא תיסוג מהקו הנוכחי ברצועת עזה".
את דחלאן הדבר לא הפתיע. "ידענו… שנתניהו יעשה כל שביכולתו כדי לחסל את ההזדמנות שעליה עמל הנשיא דונלד טראמפ", כתב ברשת X. "היום כל העולם רואה את חומרת הטבח שביצע כדי לחסום את הדרך להזדמנות הגדולה והמבטיחה ביותר להתחיל להביא את המלחמה לידי סיום ולבסס ביטחון לעמנו בעזה ולכל הצדדים".
מתווכים הזהירו במשך חודשים כי בלי קשר לפרטי ההסכם, נתניהו לא יאפשר כל התקדמות בעזה בצל הבחירות הקרבות בישראל – בייחוד כאשר שותפיו לקואליציה וחברים במפלגתו מנהלים קמפיין למען הקמתן מחדש של התנחלויות בעזה ומתגאים בהחרבתה המוחלטת של הרצועה.
ניקולאי מלאדנוב, מנכ"ל מועצת השלום לעזה, גער בישראל על "יומיים של תקיפות ברחבי עזה שבהן נהרגו אזרחים והושמד ציוד רפואי". אך במקום להפעיל לחץ על נתניהו, מועצת השלום כעת מצדדת בעמדתו.
לאחר פגישה עם ראש ממשלת ישראל ביום שני שעבר, פרסמה המועצה הצהרה שבה חזרה בה מההסכם וניסחה מחדש את תנאיו, כך שישראל לא תידרש לסגת לפני פירוקה המוחלט של עזה מנשק, לרבות נשק קל. עוד דורשת ישראל לשמור לעצמה את הזכות להפציץ את עזה בכל עת שתמצא לנכון, גם לאחר כניסת ההסכם לתוקף, ולהשמיד מיד את כלי נשק שתאסוף הוועדה במקום לאחסנם.
דרישות אלה נוסחו במכוון כך שלא יהיה אפשר ליישמן. גם אם הנהגת חמאס בחו"ל תולך שולל ותסכים להן, החמושים בשטח יסרבו לציית ויראו בהסכמה הודאה בתבוסה.
יתרה מזו, גם אם טראמפ יחליט בסופו של דבר ללחוץ על נתניהו ליישם את מפת הדרכים המוסכמת, יהיו לישראל דרכים רבות לחסום את התהליך, לערערו או להביא לקריסתו בשלב היישום. הדרך הברורה ביותר תהיה לנצל את מפת הדרכים לקידום תוכנית "רפיח החדשה": בניית מחנה ריכוז מגודר או כפר פוטיומקין בדרום הרצועה, כתעלול יחסי ציבור שנועד לקנות זמן ולאפשר למצור, להפצצות ולעקירתם של שאר תושבי הרצועה להימשך במלוא עוצמתם.
להטות את מאזן הכוחות בתוך חמאס לעבר הקיצוניים. ראש הממשלה בנימין נתניהו באתר נפילה של טיל איראני, ב-20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)
לפני שסוכמה מפת הדרכים, ישראל כבר הצליחה לשכנע את מועצת השלום לזנוח את תוכניתה לשיקום עזה ולהצטרף תחת זאת לתוכנית "רפיח החדשה". הישראלים טוענים כי מאחר שהעיר רפיח "נוקתה" לחלוטין, נהרסה עד היסוד ונמצאת כעת בשליטה הדוקה של הצבא הישראלי, היא המקום המושלם לפריסתם של כוח הייצוב הבינלאומי ושל הוועדה הלאומית לניהול עזה. בד בבד מתנגדת ישראל לכל שיקום של ממש, אפילו ב"רפיח החדשה"; לכל היותר היא מציעה לאפשר שימוש במכולות למגורי חלק זעיר מהאוכלוסייה, או כמשרדים עבור חברי הוועדה.
ההיענות לתביעותיה המקסימליסטיות של ישראל תוביל רק להמשך רצח העם. היא גם עלולה להטות את מאזן הכוחות בתוך חמאס לעבר הקיצוניים – וזה בדיוק מה שנתניהו רוצה. הפרגמטיזם הפלסטיני, בלי קשר למידת כנותו או למחיר הנורא שגבה, נותר חסר אונים מול כובש שהישרדותו הפוליטית תלויה במלחמה מתמדת, ושבעיניו שום פשרה פלסטינית לעולם אינה מספקת.
בקרב רוב הפלסטינים בעזה, בינתיים, הבחירות להנהגת חמאס זכו לתשומת לב מועטה. דרישות ציבור נותרו כשהיו: שחמאס יפרוש מהשלטון ויעשה כל שביכולתו במסגרת המשא ומתן כדי להביא לסיום ההפצצות הישראליות ולהתחיל בשיקום הרצועה, וכי ייערכו בהקדם בחירות להנהגה פלסטינית חדשה. גם הדרישה שמי שהחליטו לצאת למתקפת 7 באוקטובר יישאו באחריות נשמעת בעוצמה, אך אפשר לממש אחריות זו רק בקלפי.
מוחמד שחאדה הוא עיתונאי ופרשן פוליטי יליד עזה, חוקר עמית ב"מועצה האירופית ליחסי חוץ". המאמר פורסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
