העלאת שכר המינימום הופכת את הנכים לעניים עוד יותר

כותבת אורחת: מיכל בסן

זוהי פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו. בתאוריה של מאסלו, שפורסמה במלואה ב-1954 בספר "מוטיבציה ואישיות", טוען מאסלו שכל בני האדם מונעים מאותם צרכים אוניברסאליים, שאותם הוא ממקם (בהפשטה ובכלליות) על פירמידה.

כדי להרגיש בטחון פיזי, אדם צריך קודם כל שתהיה לו קורת גג מעל לראשו. הוא צריך שיהיה לו מקום לעשות בו את צרכיו, בגדים לעטוף בהם את גופו וכן הלאה. מרגע שמצא לעצמו קורת גג והוא מוגן בפני איתני הטבע, מפני חיות רעות ואיומים בגניבה ואלימות, הוא יכול לפנות ולחפש לעצמו מסגרת חברתית: קהילה להשתייך אליה. אדם המשתייך לקהילה, הוא אדם שעומד לו המשאב הבסיסי של חברת בני-אדם אחרים בקרבם הוא יכול לחפש ולמצוא הערכה, כבוד ותחושת משמעות.

אבל קלפו ממנו את הבגדים, משכו את הרצפה תחת רגליו, חשפו אותו לגשם ולשלג – במצב כזה, כבוד והערכה הן מילים שיש להן מעט מאד משמעות, אלא אם כן הן יכולות לפתוח דלתות ולספק קורת גג-חלופית.

זה סיפורה של קצבת הנכות והמאבק להשוואתה לשכר מינימום. המאבק על ההבנה שכנכים אנחנו בני-אדם הזקוקים למזון ולמים, אבל גם להבנה שכל אחד מאתנו יחיד ומיוחד; שאנחנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, וצריכים ורוצים לממש את עצמנו במסגרת האפשרויות המוגבלות שניתנו לנו.

כל זה בלתי-אפשרי להשגה בסכום של 2,340 שקל לחודש.

אמי נכה 100 אחוזים ומקבלת 1600 שקל + 2700 שקל לאבי שזה כולל הבטחת הכנסה, 2500 שקל הולכים לעובדת הזרה ולהם לא נשאר כלום בשביל לחיות.

– מתוך דיון בדף הקמפיין של "נכה, לא חצי-בן אדם" להשוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום.

מה צריך בשביל לחיות

שכר המינימום – שקיים גם בישראל – מקורו בהבנה שלאדם דרושה קצבת קיום מינימלית על מנת לספק את צרכיו. שכדי להתקיים עליו להשתכר די כסף כדי לשכור דירה, לרכוש מזון וביגוד, ולממן לעצמו טיפול רפואי אם וכאשר הוא חולה.

סיפורו של שכר המינימום מתחיל בסדנאות היזע של המאה התשע-עשרה, בניו-זילנד, אוסטרליה ובריטניה. שם – בחום ובמחנק, בתנאים שלא אחת הובילו למותם בטרם עת – עמלו נשים, גברים ואף ילדים צעירים בעבודות ייצור שונות תמורת שכר-רעב. בפרוטות שהרוויחו בקושי די היה להזין את עצמם, לא כל שכן לפרנס משפחה.

> למה לא שמעתם על מאבקי הנכים על שכר מינימום ושוויון

לאורך כל המאה התשע-עשרה הסעירו מהומות עובדים את בריטניה. למול התנאים הלא-אנושיים, הלכו והתגבשו תכניות שונות לשכר מינימום. תכליתן של תכניות אלה הייתה להתקין "שכר מחיה" – כזה שביכולתו לאפשר לעובדים ממוצעים, העובדים משך שעות ממוצעות, רמת חיים סבירה להם ולמשפחותיהם.

המחלוקות בדרך לחקיקה היו כמובן רבות, ואולם ב-1894 העבירה ממשלת ניו-זילנד את חוק שכר המינימום הראשון. אוסטרליה הצטרפה אליה ב-1894, ובריטניה הלכה בדרכן ב-1909. ב-1938, כחלק מחקיקת הניו-דיל, הצטרפה אליהן גם ארצות הברית.

בישראל מעוגן שכר המינימום ב"חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987", הקובע, באמצעות תיקונים שונים לחוק, כי גובה שכר המינימום יהיה הגבוה מבין הסכומים הבאים: 47.5% מהשכר הממוצע במשק נכון לתאריך 01.04.2016 או 4,650 שקל. בתחילת 2017 אמור שכר המינימום לעלות לגובה של 5,000 שקל, ואם תאושר בכנסת הצעת החוק של אריה דרעי, שכבר אושרה בוועדת השרים לחקיקה, בסוף אותה שנה יעלה שכר המינימום לגובה של 5,300 שקל לחודש.

ואולם, מה קורה לאדם שאיננו מסוגל להשתכר אפילו כדי מחייתו בלבד?

נכים, מעצם היותם פגועים פיזית או נפשית, משוללים פעמים רבות את היכולת להשתכר אפילו שכר מינימום. כלומר: אדם נכה, בין אם כתוצאה מהסטיגמה המוחלת עליו, בין אם כתוצאה ממגבלותיו הפיזיות ו/או הנפשיות, לא מסוגל – גם אם הוא רוצה – להשתכר די כסף כדי להרוויח את השכר שהמחוקק בכבודו ובעצמו תופס כמינימום הנדרש לניהול חיים נורמליים.

ביטוח לאומי, שהחל את תפקידו כמוסד לתשלומי פנסיה ומתן שירותי רווחה לבני המעמדות העובדים, הוא שמשלם היום – לצד שלל תפקידיו המסורתיים – את קצבאות הנכות הכללית לנכים.

הכנסת והשרים מתווכחים על העלאת הקצבאות של הנכים. אני נכה עם 6 נפשות, מתקיים על קצבת נכות 3900 שקל; חובות ומינוסים מעל ומעבר. מי יכול להתקיים מקצבה כזאת? חבר כנסת מקבל 40,000 אלף שקל; לא מסתפק בזה. ולא רק זה, חברי כנסת שרים מקבלים תוספת חודשית של 1,000 שקל, ולא מעניין אותם חיי הנכים שבזכותם הם יושבים בכנסת.

– מתוך דיון בדף הקמפיין של "נכה, לא חצי-בן אדם" להשוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום.

החוק הלא מיושם

סיפורה של קצבת הנכות בישראל מורכב במקצת:

עם הקמת המדינה טופלו כמעט כל הנכים בישראל על ידי לשכות הסעד. הללו פעלו תחת חסותה של הסתדרות הכללית, אך הולאמו בשנת 1958 ועברו לבעלות המדינה. קבלת סעד – לעתים בדמות הלוואה או גמלה, לעתים בגדר סיוע חד-פעמי – הותנתה בדרך כלל במבחן הכנסה משפחתי, לפעמים גם של המשפחה המורחבת, כמו גם בקבלת ייעוץ ו/או טיפול. לפי פרסומי משרד הסעד, לימים משרד הרווחה, כ-27% מהפונים ללשכות היו בעלי מוגבלות או חולי.

ב-1953 החל ביטוח לאומי לספק קצבה גם לנכי עבודה. הקצבה נקבעה כשיעור מתוך השכר האישי לפני הפגיעה. כך כנראה נכנסה לשימוש הבדיקה הכפולה של אחוזי נכות לצד אחוזי אובדן כושר עבודה.

במקביל, בהתאם לאתוס הציוני שראה בנכי צה"ל גיבורים, ירד רף הזכאות לקצבת נכות של נכי משפחת הביטחון. רף הזכאות לקצבה, שעמד באופן ראשוני על 35% ומעלה, הוצמד בשנות ה-50 לרף הזכאות של נכי העבודה (25%), וירד. בשנת 65' ירד רף הזכאות כולו ל-19%.

משך כל הזמן הזה לא התקיימה בחוק זכאות לקצבת נכות כללית, כי אם זכאות ל"סעד" שניתן על ידי לשכות הסעד. ערכו של הסעד, שעמד על כ-12.8% מהשכר הממוצע בסוף שנות ה-50, עלה עד ל-24% בסוף שנות ה-60. כלומר – הלכה למעשה – לחלק מהאנשים הייתה מעין קצבת נכות.

> למה המאבק ברפורמה בבריאות הנפש לא בהכרח דואג למטופלים עצמם?

בשנת 68', כשסוף-סוף עוגנה הזכות לקצבת נכות בחוק, נקבע בסיס הקצבה המלא (כלומר, 100 אחוזי קצבה ל-100 אחוזי נכות) על 25% מהשכר הממוצע. השינוי הבא חל ב-95', אז עלתה הקצבה הכללית ל-26.75% ולא השתנתה עד לשנת 2006, אז בוטלה ההצמדה השנתית לשכר הממוצע במשק והחלה הצמדה למדד. למצער, הסכום שהוצמד למדד הוא "סכום הקצבה הבסיסי", כלומר מה שהיה השכר הממוצע ב-2005, שכבר הספיק להישחק מאז.

כיום עומד השכר הממוצע במשק על 9,877 שקל לחודש. פירושו של דבר כי קצבת הנכות המרבית לנכה 100 אחוז (בסך 2,342 שקל לחודש) מהווה פחות מרבע מהשכר הממוצע.

אני נכה קשה וקטוע שתי רגליים מעל הברכיים, יתום וערירי החי במוסד סיעודי בתנאים-לא-תנאים. לצערי כיסא הגלגלים החשמלי הממונע שברשותי יצא מכלל שימוש וזקוק לתיקון… משהו בכפתור הפעלה והכיבוי שלו השתבש וקשה מאוד להדליק ולכבות אותו… עקב המצב אני מרותק כרגע למיטה, חסר כל, וחיי כבר כמעט ולא נסבלים… את הכיסא נאלצתי לקנות באופן פרטי וכיוון שכך משרד הבריאות מתנער מאחריות ולא מוכן לעזור אפילו בתיקונים.

– מתוך דיון בדף הקמפיין של "נכה, לא חצי-בן אדם" להשוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום.

ב-1998, חוקקה הכנסת ה-14 את "חוק שוויון אנשים עם מוגבלויות", המבוסס על עקרון יסוד לפיו "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתת על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות".

בישראל 2015, כמעט עשרים שנה אחרי שהתקבל ברוב קולות, עיקר סעיפי החוק אינם מיושמים. במדגם שכלל 167 בתי-ספר, 109 מרפאות, 73 בנקים ו-18 קניונים ובו נבדקה רמת הנגישות העלו הממצאים את הנתונים הבאים: 100 אחוז מבתי הספר נמצאו כלא-נגישים. 93.2 אחוז מתוך הבנקים לא היו נגישים. 95.4 אחוז מבין המרפאות לא היו נגישות וכך גם 55 אחוז מהקניונים.

אנשים עם מוגבלויות עדיין מופלים בקבלה לתעסוקה, וגם כאשר הם מועסקים, הם מוגבלים בהיצע המשרות ובגובה השכר (שכרם של אנשים עם מוגבלויות נמוך ב-2,000 שקל לחודש משכרם של אנשים ללא מוגבלויות!)

ואם לא די בזה, בעוד ששכר המינימום עתיד לעלות ל-5,000 שקל, ואף ל-5,300 אם תאושר הצעת החוק החדשה, קצבת הנכות שממנה אמורים להתפרנס נכים בעלי 100 אחוזי נכות, עומדת וממשיכה לעמוד על 2,342 בחודש. פחות ממחצית משכר המינימום.

מדינה שמכירה בעקרון השוויון, מכירה בערך האדם שנברא בצלם ובעקרון כבוד הבריות, לא יתכן שתעניק לאדם שנברא בצלם פחות ממחצית הסכום שהיא עצמה רואה כסכום המינימלי הדרש לקיום חיים בכבוד.

כנראה שבמדינת ישראל 2015 אדם נכה הוא באמת חצי בן-אדם.

ביום רביעי הקרוב תצביע הכנסת בקריאה ראשונה על הצעת החוק להשוואת קצבאות הנכות לשכר המינמום. בשעה 10:00 תתקיים הפגנה מחוץ לכנסת בתמיכה בהצעת החוק.

> הפסיכיטאריה היא הכתם העיוור של מערכת הבריאות