newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיפור האישי של גדי טאוב חושף מיהו באמת מהגר לא חוקי

מדיניות ההגירה הדרקונית של ישראל יצרה פקק בטיפול בבקשות המקלט האמיתיות, שפתוח לניצול על ידי אזרחי מדינות כמו אוקראינה וגאורגיה שמגישים בקשות פיקטיביות. ההליך המזורז שנוצר לדחיית בקשות אלה חושף שלעומתם, האריתראים והסודנים זכאים - ומקבלים - הגנה מהמדינה

מאת:

לאחרונה עלתה שוב סוגיית מבקשי המקלט על סדר היום ברשתות החברתיות, בעקבות פוסט אישי שפירסם גדי טאוב שבו סיפר כי בימים אלה הוא נמצא במהלך תהליך הסדרת מעמדה של בת זוגו, אזרחית זרה, שלה סייע להגיע לארץ בצורה חוקית לאחר שהכיר אותה בעודה חיה בישראל ללא מעמד מוסדר. בשלב מסוים, סיפר טאוב, זוגתו ניסתה להסדיר את מעמדה באמצעות הגשת בקשת מקלט פיקטיבית (שאותה, לטענתו, הגיש עורך דינה מבלי שהיתה מודעת לכך).

לטאוב, כמו לכל אזרח, הזכות להזמין את בחירת לבו לחיות לצדו. ראוי להילחם על כך שזכות זו תינתן לכל אזרחי המדינה בצורה שוויונית, כולל לאזרחים הפלסטינים. אולם זה אינו מוקד הדיון. במקרה זה, מקטרגים קמו ודרשו: "כיצד טאוב, אחד מהדוברים הקולניים נגד הגירה של זרים לישראל, ובפרט, נגד ה'מסתננים', אינו רואה את דבשתו? אמנם כיום מסייע טאוב לבת זוגו להסדיר את מעמדה בצורה חוקית, אולם עברה וניסיונה להגיש בקשת מקלט פיקטיבית מעמידה אותה בשורה אחת לצד מהגרים לא חוקיים בישראל, ומאלה, מעולם לא חסך טאוב את שבטו".

תומכי טאוב דחו את הטענה הזאת. לדבריהם, מאבקו של טאוב התמקד ב"מסתננים הלא חוקיים" בלבד. תגובה זו מבטאת בצורה בהירה להפליא את חלק מהשקרים, ההטעיות ואי ההבנות הנפוצות בארץ בסוגיית מעמדם של מבקשי המקלט.

מבקשי מקלט ממתינים בתור ללשכת ההגירה והאוכלוסין בבני ברק, בפברואר 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מבקשי מקלט ממתינים בתור ללשכת ההגירה והאוכלוסין בבני ברק, בפברואר 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ראשית, ראוי לציין כי בטענה זו יש מידה של אמת, אולם עוקץ אין בה. המדינה אכן משתמשת בביטוי "מסתננים" בהתייחסותה למבקשי המקלט שחצו את גבול מצרים, מינוח שמקורו ב"חוק למניעת הסתננות" משנות ה-50 של המאה שעברה. בהנחה שבת זוגו של טאוב נכנסה לישראל דרך תחנת גבול רשמית תוך הצגת דרכון, מושג זה בשימושו הרווח בארץ לא חל עליה.

מאידך, מהפרטים שסיפק טאוב ניתן להניח כי זוגתו, בתקופה שבה הכירו, שהתה בישראל בצורה בלתי-חוקית – או לפחות שביקשה (או שביקשו בשמה) להסדיר את מעמדה באופן לא חוקי. בניגוד אליה, רובם המכריע של אותם אנשים שהמדינה מכנה "מסתננים" דווקא נמצאים בארץ במעמד חוקי, ולכן הביטוי "מסתננים בלתי חוקיים" אינו מתאר אותם נכונה.

על פי אמנת הפליטים שעליה חתומה ישראל, לכל אדם הזכות להידפק בדלתה של מדינה אחרת ולבקש בה מקלט. רבים ממבקשי המקלט החיים בארץ מימשו או ביקשו לממש זכות זו. ישראל, מצדה, העניקה בתמורה למבקשי המקלט מסודן ואריתריאה אשרות שהייה זמניות חוקיות. הדבר מעיד כי ישראל מכירה בכך שבידיהם עילת הגנה תקפה – בין אם מתוקף אמנת הפליטים או מתוקף הגנות משלימות אחרות. במקרים שבהם זרים פונים לבקש מקלט ואין בידיהם עילה לכך, זכותה של המדינה לדחות את הבקשות ולפעול להרחקת מגיש הבקשה.

כך, ישראל מכירה בזכותם של מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה לחיות בארץ ומסדירה באופן חוקי את מעמדם מצד אחד, ומהצד השני היא ממשיכה להסית נגדם ומכנה אותם "מסתננים לא חוקיים". קשה להאשים את הציבור על הבלבול.

מדינה בטוחה ראשונה

שגיאה מוכרת נוספת שזכתה לתפוצה רחבה בציבור היא הטענה שאמנת הפליטים אינה חלה על אזרחי סודן ואריתריאה, שהם הרוב המכריע מבין 37 אלף מבקשי המקלט החיים בארץ – משום שאדם רשאי להגיש מקלט אך ורק  במדינה הראשונה שאליה נמלט לאחר שברח ממדינתו, ומי שלא עשה כן איבד את זכותו להגנה. תפוצתה הרחבה של טענה זו מדגימה כמה קל לתת לשקר שחוזרים עליו שוב ושוב לזכות למעמד של אמת שאין עליה עוררין. בפועל, אין שחר לטענה הזאת, כפי שמסביר יותם גידרון כאן.

אולם גם אילו היה אמת בטענה, הדבר לא היה פוגע בזכותם של הסודנים והאריתראים לבקש מקלט בישראל. אמנם ישראל אינה המדינה הראשונה שאליה נמלטו, אולם היא המדינה הראשונה שבה חייהם אינם בסכנה והם יכולים להגיש בה בקשת מקלט בביטחה.

המדינות שבהן הם עוברים במסע הבריחה שלהן הן אתיופיה, סודן ומצרים. באתיופיה חיים מאות אלפי אריתראים כפליטים, רבים מהם בתנאים קשים מאוד. מעבר לכך, מעדויות ודו"חות בינלאומיים עולה כי רשתות סחר בבני אדם שבניהולן מעורבים גורמים בכירים מאריתריאה מעורבות בחטיפת פליטים מתוך מחנות אלה ובמכירתם למבריחים.

סודן אינה מעניקה הגנה לפליטים האריתראים, ולעתים קרובות מגרשת אותם חזרה לאריתריאה. מצרים, המדינה שממנה נכנסו הפליטים לישראל, אינה מספקת להם הגנה או ביטחון. מלכתחילה, החלה מגמת כנסת הפליטים לארץ בעקבות טבח שערכה משטרת מצרים בפליטים סודנים ב-2005. בנוסף, הפליטים במצרים – שגם היא מגרשת רבים מהם למדינה שממנה נמלטו – נופלים קורבן לכנופיות סחר באיברים. רבים מהם עונו ונאנסו במחנות עינויים בסיני, ולפי עדויות, שאחדות מהן מפורטות כאן, אלפי פליטים נרצחו על ידי חיילי צבא מצרים בעשור האחרון.

פליטים מפגינים מול הכנסת, בדצמבר 2013 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

פליטים מפגינים מול הכנסת, בדצמבר 2013 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

ניתן להסיק מכך שמצרים אינה מדינה שבה יכולים הפליטים להגיש בקשת מקלט בביטחה. הטענה שהסודנים והאריתראים אינם זכאים לממש את זכותם ולבקש מקלט בישראל, מכיוון שהיה עליהם לעשות זאת כשהיו במצרים, היא שקרית. אם כך, בניגוד למהגרי עבודה שנמצאים כאן ללא אשרה חוקית ותיירים שהפרו את האשרה שלהם, לסודנים ולאריתראים שישראל מכנה "מסתננים" יש זכות חוקית לבקש מקלט בישראל.

פטנט הישראבלוף הישן והטוב

נעבור עתה לסוגיה של "הגשת בקשת מקלט פיקטיבית". בקשת מקלט פיקטיבית אינה פשוט בקשת מקלט שסופה להידחות. אדם רשאי להגיש בקשת מקלט מתוך אמונה כנה כי אם יוחזר למולדתו יהיה נתון בסכנת רדיפה, באופן העונה על אחד התנאים שאמנת הפליטים מבטיחה הגנה מפניהם. בקשתו עשויה להידחות. אם כך קורה, זה לא אומר שבקשתו היתה פיקטיבית. לעתים מתברר כי מבקש המקלט לא הצליח לבסס את חששו מפני רדיפה או שהוא לא עונה על הקריטריונים המוגדרים באמנה.

לעומת בקשות שמסתיימות בדחייה, בקשה פיקטיבית היא עניין אחר לגמרי. מדובר בבקשה של אזרח זר שמנסה להעמיד פנים שהוא פליט, מתוך כוונה להונות את רשויות ההגירה ולנצל את ההגנה שהן מציעות. במלים אחרות, בקשת מקלט פיקטיבית מנצלת מנגנון שנוסד במטרה להציל חיי אדם.

באופן פרדוקסלי, דווקא מדיניות ההגירה הדרקונית של מדינת ישראל מאפשרת את התופעה של בקשות מקלט פיקטיביות. הסיבה לכך היא  שממשלת ישראל, שמתנערת באופן גורף ממחויבותה להענקת הגנה לפליטים, סירסה במכוון את תפקודה של מערכת המקלט – כדי שלא תאלץ להתמודד עם עשרות אלפי העדויות שיעלו במהלך בירור בקשות המקלט ויפריכו את טענתה של ישראל כי הסודנים והאריתראים אינם נמלטים מפני סכנת חיים אלא הם מהגרי עבודה.

כך, מבקשת המדינה לבסס את מה שניתן לכנות בהשאלה מידידינו מהימין אך בהיפוך משמעות "השקר האריתראי". בניגוד לשימוש הרווח בימין, השקר האריתראי האמיתי הוא הטענה שהאריתראים (וגם הסודנים) אינם פליטים, או לכל הפחות אינם נמלטים מפני רדיפה במדינתם, אלא מגיעים לישראל בתקווה לנצל את משאבינו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים אריה דרעי ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה שלמה מור יוסף, במסיבת עיתונאים באפריל 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

המדינה יצרה סחבת. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים אריה דרעי ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה שלמה מור יוסף, במסיבת עיתונאים באפריל 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

כדי לבסס ולהבטיח את הפצתו של השקר הזה, המדינה יצרה סחבת, סתימה של ממש במערכת המקלט. דבר לא זז. בקשותיהם של אלפי אנשים ממתינות בתור כבר שנים. פקידי ההגירה כמעט שאינם בוחנים את הבקשות (למעט כשבתי המשפט מחייבים אותם, וגם אז הם ממציאים "פרשנויות" דרקוניות, הסתמכות סלקטיבית ואף שקרית על דו"חות בינלאומיים, ובעיקר מתעלמים מדו"חות של ועדות חקירה של האו"ם רק כדי לדחות את בקשות המקלט).

אולם, המדינה מחויבת לאמנת הפליטים, ולכן נדרשת למצוא דרך שבה יהיה לה מענה מול ביקורות משפטיות מבפנים ובמחוץ מבלי להודות שרבים מבין מבקשי המקלט הם אנשים שנמלטו על חייהם. לשם כך, המדינה פונה לפטנט הישן של ישראבלוף. למשל, בעודה מכנה את מבקשי המקלט "מסתננים" ומציידת אותם באשרות שכתוב עליהן "אשרה זו אינה מהווה אשרת עבודה", המדינה התחייבה בפני בית המשפט לא לאכוף את האיסור לעבוד. מדוע? כי לפי אמנת הפליטים חובה לאפשר לפליטים לעבוד. משעה שמישהו הגיש בקשת מקלט, ניתן לאסור עליו תעסוקה רק אם בקשת המקלט שלו תיבחן בצורה הוגנת ותדחה. אבל זאת המדינה הרי אינה יכולה לעשות, כי כפי שיודעים פקידיה, בקשות מקלט רבות יתקבלו אם יעמדו בפני הליך בחינה הוגן.

כתוצאה מכך, מערכת המקלט הלא מתפקדת פתוחה לניצול על ידי אזרחים זרים שמגישים בקשות מקלט פיקטיביות, בתקווה שהתור האינסופי יאפשר להם להשיג אשרת שהיה "זמנית" – ובפועל לזמן בלתי מוגבל.

כדי להילחם בהונאה שהממשלה איפשרה במו ידיה, נוצר הליך מזורז שמופעל לבחינת בקשות מקלט של אזרחי מדינות שלרוב אינן נחשבות לכאלה שמאפשרות לאזרחיהן עילת הגנה. כך היא דוחה באופן מזורז את הבקשות ומגרשת אזרחים של מדינות כמו אוקראינה, גאורגיה ומולדובה. ובכך המדינה מודה בפועל במה שידוע לכל – שלעומת אזרחי מדינות אלה, האריתראים והסודנים זכאים להגנה, שהם מקבלים דה-פקטו מהמדינה, שמנגד ממשיכה להתעקש שהם "מסתננים בלתי חוקיים".

משטרת ההגירה מגרשת נשים ממזרח אירופה מבית זונות ליד חיפה (צילום: משה שי / פלאש90)

מקרים רבים של קורבנות לנוכלים קטנים ואף רשתות בינלאומיות של הברחת בני אדם. משטרת ההגירה מגרשת נשים ממזרח אירופה מבית בושת (צילום: משה שי / פלאש90)

לכאורה, אותם אזרחים זרים שמגישים בקשות מקלט פיקטיביות חוטאים בחטא מוסרי כבד – הם מנסים לתפוס את מקומם של אנשים שסכנה נשקפת לחייהם. בפועל, ברוב המקרים מדובר באנשים שמצאו את עצמם קורבנות לנוכלים קטנים ולעתים אף לרשתות בינלאומיות שעוסקות בהברחת בני-אדם. רשתות אלה של פשע בינלאומי הן עוד פירות באושים של מדיניות ההגירה האכזרית של מדינת ישראל ושל הפניית הגב האובססיבית לפליטים. אם יש בכך נחמה, ישראל רחוקה מלהיות המדינה המערבית היחידה או אף המרכזית השותפה לאחריות להתבססותן של רשתות בינלאומיות אלה של סחר באדם.

ד"ר רמי גודוביץ הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל (בשיתוף) פרויקט Come True התומך בחינוכם של ילדי פליטים שגורשו מישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf