המשטרה מנעה צעדת שיבה אחת, אז במקומה נערכו עשרות צעדות

היוזמה עברה לוועדים מקומיים. סיור להריסות המסגד בכפר מסכה, 22 באפריל 2026 (צילום: מירון רפופורט)

איני נמנה עם בני אחד הכפרים העקורים. למזלי, הכפר שלי, כפר מצר, לא נכלל ב-531 הכפרים שתושביהם גורשו בשנת 1948. לכן, מדי שנה ביום הנכבה, או ביום שבו מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה, אני בוחר לקחת את משפחתי לסיור בכפרים העקורים הסמוכים לכפרי בגליל התחתון.

>> "העצים של מגדל העמק צמחו על ההריסות של בתינו באל-מג'ידל"

אתמול (רביעי) ביקרנו באדמות הכפר חדת’ה. סיפרנו לילדינו, ג'בר בן השבע וג'ידא בת הארבע, כיצד גורשו תושביו. את סיפורו של הכפר הם כבר הכירו, שכן בעבר הקראנו להם אותו מתוך סדרת הסיפורים "הכפרים שלנו שנותרו בתוכנו", שהפיק לאחרונה מרכז אלטפולה בנצרת. שם שמעו על הילד סעיד אבו אל-היג'א, שנהג לשחק עם חבריו בשדות הירוקים שסבבו את הכפר, אותם שדות שילדינו נהנו אתמול להסתובב בהם.

בעוד ילדיי כבר גדלים על סיפורי הנכבה, אני גדלתי אחרת. בשנות נעוריי בכפר לא היתה פעילות מפלגתית ולא טיפחו בנו תודעה לאומית, כפי שנעשה בנצרת או בסח'נין, לשם הדוגמה. גדלנו על הקשר לאדמה, על הזיקה לאל-אקצא ועל סולידריות עם הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, אך כדי לבנות את זהותנו הלאומית נדרשנו, אני ובני דורי, למאמץ נוסף.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הילדים שלנו אינם זקוקים לכך. עם כל החסרונות של הרשתות החברתיות, אי אפשר להתעלם מתרומתן האדירה להפצת המודעות הלאומית בקרב הדור הצעיר. יש לומר שגם הדור שלנו, הדור השלישי לנכבה, מעט אמיץ יותר בדיבור על הסוגיה לעומת דור הורינו, שגדל בצל דור הסבים – דור הנכבה, שחי תחת הממשל הצבאי ודאג להעביר גם לילדיו את הפחד מפניו.

אבל מעבר להסברים האלה, הסיבה המרכזית לכך שהפלסטינים זוכרים את הנכבה בעוצמה גוברת מדי שנה היא התנהלותה של מדינת ישראל, בייחוד בעשורים האחרונים. המדינה אינה מותירה לפלסטיני מרחב לשכוח שהיא זו שגרמה לנכבה שלו, שכן היא ממשיכה לייצר אותה גם היום – מעזה, דרך הגדה המערבית ועד הגזענות בתוך ישראל, הפקרת החברה הערבית לארגוני הפשיעה והריסות הבתים. המתקפות של ישראל על מדינות האזור, מאיראן עד לבנון ועוד, רק מחזקות את התחושה הזו.

כשנשאל על הפליטים הפלסטינים, אמר דוד בן-גוריון, מי שאחראי יותר מכול לנכבה, כי "הזקנים ימותו והצעירים ישכחו". אפשר לומר בוודאות כי טעה. הזקנים אכן הלכו לעולמם, כדרך הטבע, אך הצעירים לא שכחו. ובשל הנכבה המתמשכת, גם אינם יכולים לשכוח.

מסורת של 29 שנה. צעדת השיבה ליד שפרעם, מאי 2024 (צילום: אחמד אל-באז)

צעדת השיבה לא התקיימה השנה במתכונתה המסורתית ב-29 השנים האחרונות. הצעדה, הנערכת מדי שנה ביוזמת הוועדה להגנה על זכויות העקורים, היתה אמורה להתקיים בכפר אל-דאמון, סמוך לעכו. המשטרה סירבה לאשר את קיומה בשל המצב הביטחוני, וגם לאחר ההכרזה על הפסקת אש בלבנון הציבה תנאים בלתי אפשריים, כגון הגבלת מספר הצועדים לאלף בלבד. המארגנים חששו גם כי נותרו בשטח רסיסי טילים העלולים לסכן את המשתתפים.

במקום צעדה מרכזית קיימה הוועדה אירוע וירטואלי. הוא כלל דברים שנשאו יו"ר ועדת המעקב, ג’מאל זחאלקה, נציגי הוועדה וכן נציג מהחברה היהודית, העיתונאי ישראל פריי. בין הנאומים שולבו קטעים אמנותיים ותרבותיים ועדויות מצולמות של עקורי הכפרים.

במקביל קראה הוועדה לבקר בכמה כפרים עקורים. קריאה זו הצטרפה לביקורים שמתקיימים ממילא מדי שנה באופן ספונטני: עקורים, ילדיהם ונכדיהם מגיעים לכפר שממנו נעקרה המשפחה, אוכלים שם ארוחת בוקר או צהריים ומספרים סיפורים העוברים מדור לדור.

כך, לדוגמה, בכפר אל-מג'ידל, שעל אדמותיו הוקמה מגדל העמק, התקיים בשבוע שעבר ביקור מרגש ויוצא דופן – ראשון מסוגו – בהשתתפות עקורים שהוגלו מהכפר ב-1948. "העצים של מגדל העמק צמחו על הריסות בתינו", הם אמרו לבני המשפחות שהתלוו אליהם. ביום שלישי ביקרו בכפרם עקורים מלוביה שבגליל התחתון, יחד עם חברים ופעילים נוספים.

אתמול בבוקר, יום העצמאות, התקיימו סיורים בכפרים אחרים, וחלקם הפכו לצעדות קטנות. כך היה גם בכפר מִסְכָּה, הסמוך לכפר סבא, שם השתתפו לצד בני הכפר גם עשרות פעילים יהודים. הם צעדו במקום שבו עמד הכפר, וכיום נותרו ממנו רק שני קירות של המסגד הראשי.

אמג’ד שביטה, מזכ"ל חד"ש, הוא בן למשפחה שנעקרה ממסכה. הוא סיפר כי צעדת השיבה לכפר מתקיימת מדי שנה, וכי מספר המשתתפים בה הולך וגדל. לדבריו, הניסיון למנוע השנה את קיומה של צעדת השיבה המרכזית הביא לחידוש הביקורים בעשרות כפרים ולחיזוק הקשר עימם, במקום עם כפר אחד בלבד.

מלקטים צמחים על האדמות ההיסטוריות של אל-מג'ידל, אפריל 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

מאות אנשים השתתפו בצעדה לאל-דאמון, שם היתה אמורה להיערך הצעדה המרכזית. מה שבלט באל-דאמון היה שהארגון נעשה לא רק על ידי הוועדה להגנה על זכויות העקורים, אלא גם בשיתוף ועד משפחות הכפר. בתקופה האחרונה בולטת יותר ויותר הופעתן של ועדות וקבוצות כאלה כמעט בכל כפר עקור, המשמשות גם מסגרות המחברות בין בני ובנות הדור השני, השלישי והרביעי של העקורים. לעיתים מדובר בקבוצת ווטסאפ, ולעיתים ביוזמות רחבות יותר המארגנות ביקורים ופעילויות קבועות, כפי שקורה באל-מג'ידל, במעלול וביישובים נוספים.

אתמול התקיימו סיורים גם בכפרים אום אל-זינאת שבהרי הכרמל, אל-כוויכאת ממזרח לעכו, כפר ברעם שבגליל העליון, מיעאר שבגליל התחתון, אל-ברווה שבגליל המערבי, יאקוק סמוך לטבריה ואל-קאדריה שליד צפת, ספוריה ומעלול הסמוכות לנצרת, ואל-רוחה מדרום לחיפה.

כמו בשנים האחרונות, גם השנה בלטה נוכחותם של הילדים ובני הדור הצעיר. אולם במרכז האירועים עדיין היו הנשים והאנשים המבוגרים, שהתיישבו על אדמות כפריהם העקורים, בצל העצים שניטעו מעל חורבות הבתים, וגוללו את זיכרונותיהם – היכן עמדו הבתים והדרכים שהובילו לכפרים – ואת רגעי העקירה עצמם.

בכל מקום הם סיפרו כי האמינו שיחזרו בקרוב. "יוצאים לכמה ימים ואז נשוב" הוא משפט שחזר שוב ושוב. לדבריהם, עצם הרעיון של עקירה ונטישת הכפר נראה להם אז בלתי נתפס. התקווה לשיבה התעמעמה עם השנים והפכה למעין חלום. אבל החלום הזה עובר בירושה, מהסבים לבנים ומהבנים לנכדים. הדורות השני, השלישי והרביעי דבקים בו ומאמינים שיום אחד הוא יתממש.

האמונה הזו, שיום אחד ישובו לכפרים העקורים, אינה סותרת את ההכרה בכך שקיומה של מדינת ישראל ונוכחותם של יהודים בארץ הזו הם מציאות קיימת. רובם ככולם מקבלים את המציאות הקיימת, אך אינם מוותרים על האפשרות לשוב לכפרים. הדבר אינו בא האחד על חשבון האחר.