newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המכללות עוזרות לפריפריה. אז למה מענישים את מי שמלמד שם?

אני בחרתי לעבוד במכללת ספיר, כי רציתי ללמד סטודנטים שקיבלו פחות הזדמנויות להשכלה. אבל זה לא אומר שאני ושאר החברים שלי צריכים לשלם על כך מחיר כלכלי ואקדמי. הגיע הזמן לשנות את זה

מאת:

השנה: 1979. ילדה אחת (אני) לוקחת אוטובוס מהקיבוץ שכוח האל שבו היא גרה לעיר הקרובה. משם – אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. ומשם – אוטובוס לרמת אביב. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה היא מגיעה למה שבעיניה הוא קודש הקודשים – אוניברסיטת תל אביב. רועדת היא נכנסת בשער, מחפשת את הבניין והכיתה הנכונים, ונכנסת, כמעט בלי אוויר, לשיעור הראשון בקורס "מבוא למשפטים" לנוער שוחר מדע.

היא מתיישבת במקרה ליד ילד חמוד, נקרא לו X (היום פרופ' X באוניברסיטת תל אביב). X הוא בנו של פרופ' Y, שמלמד, ניחשתם נכון, באוניברסיטת תל אביב. כדי להגיע מביתו לאוניברסיטה הוא חצה את הכביש. הוא מספר בהתלהבות שאחרי הצבא הוא יעשה תואר ראשון בארץ, שני בייל ושלישי בהרוורד. לילדה לא נעים לשאול מה זה "ייל" ו"הרוורד". היא בקושי מאמינה שהצליחה להגיע עד כאן. היא זוכרת היטב, שהנוכחות שלה בכיתה התאפשרה רק אחרי מאבק קשה ב"ועדת החינוך" בקיבוץ, שלא הבינה למה הילדה רוצה ללכת ללמוד במקום לקטוף אבוקדו או להיות מטפלת בבית ילדים. היא נשבעת לעצמה שהילדים שלה יידעו מה זה "ייל", ואולי אפילו יוכלו ללמוד בהרוורד.

פאסט פורוורד כמה שנים. הצלחתי בלימודים. תואר ראשון (בהצטיינות), אחר כך תואר שני בתקשורת (בהצטיינות יתרה) ואחר כך דוקטורט, ולבסוף פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב. גם היה לי מזל. השילוב בין הניסיון המקצועי שלי כעורכת בכירה ב"הארץ" לבין ההכשרה האקדמית גרם לכך שהיה לי ביקוש. המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ליד שדרות, הציעה לי מיד מינוי, שכלל גם הוראה אקדמית וגם עמידה בראש המסלול המעשי לעיתונות במחלקה. זמן מה אחר כך קיבלתי גם הצעה מהמחלקה לתקשורת בתל אביב, להצטרף לשורותיה.

סטודנטים באוניברסיטה העברית. החלוקה בין האוניברסיטאות למכללות היא מלאכותית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

סטודנטים באוניברסיטה העברית. החלוקה בין האוניברסיטאות למכללות היא מלאכותית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

ההתלבטות היתה קשה – המרכז (אוניברסיטאות במקרה הזה) יודע, הרי, לתגמל היטב את מי שהוא חפץ ביקרו. בחירה בשוליים עולה מחיר יקר. אבל זכרתי את השיעור הראשון ההוא, שנים קודם, ואת השבועה שנשבעתי לעצמי, וחשבתי שהשבועה הזו צריכה להתממש גם – ואולי, בעצם, בעיקר – ביחס ילדים בפריפריה. אז בחרתי להישאר בספיר, ללמד סטודנטים וסטודנטיות, שרובם זכו להשכלה יסודית ותיכונית הנופלת מזו שבמרכז; שחלקם הגדול דור ראשון להשכלה אקדמית; שלא יכלו – מסיבות כלכליות, תרבותיות או פיזיות – להגיע למרכז; ושחלקם זקוק לא רק למרצים טובים, אלא ממש למנטורים, שילוו כל צעד וצעד של הסטודנט.ית, ולו רק משום שההון התרבותי שלהם רחוק כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע) מההון התרבותי הנדרש בעולם האקדמי.

ואנא, אל תסיקו מכך שמדובר בסטודנטים טיפשים או חסרי יכולת – החלשים ביניהם באמת לא היו מסוגלים לעמוד בדרישות של אוניברסיטאות (ואפילו לא של מכללות, לולא היו מקבלים את הליווי הצמוד שקיבלו), אבל החזקים שבהם היו חזקים לא פחות מסטודנטים באוניברסיטה (שגם בה לימדתי כמרצה מן החוץ). בין בוגרי המחלקה לתקשורת בספיר יש כיום כמה וכמה דוקטורים, וכמה מאנשי התקשורת הבולטים בישראל (סתם קוריוז: אחד מהסטודנטים שלי במסלול עיתונות מכהן היום ב"הארץ" בתפקיד בכיר מזה שאליו אני הגעתי בזמנו. אין לכם מושג איזו גאווה זו). האנשים המוכשרים האלו, שהאוניברסיטה היתה חסומה בפניהם, לא היו מצליחים להגיע למקומות שבהם הם נמצאים, לולא מכללות פריפריאליות כמו ספיר ודומותיה.

ועכשיו למחירים של בחירתי: ראשית, חלק ניכר (מאוד) מהקולגות שלי באוניברסיטאות נוטים להסתכל עלי מלמעלה, ולהניח שאני הרבה פחות מוצלחת מהם. שנית, המשכורת שאני מקבלת נמוכה משלהם, גם באופן ישיר, וגם באמצעות תוספות מיוחדות שהם מקבלים (למשל, "תוספת הקדשת זמן למוסד"). שלישית, אני מחויבת ללמד 12 שעות בסמסטר, לעומת כ-6-8 שעות שלהן הם נדרשים (וזאת, כמובן, בלי לקחת בחשבון את כל שעות המנטורינג, שאינן מתוגמלות בשום צורה). רביעית, בעוד שהיחס בין סטודנטים למרצים באוניברסיטאות עומד על 1:21, היחס אצלי הוא 1:35. במלים אחרות, דווקא הסטודנטים שיותר נזקקים לעזרה, מקבלים מרצים עמוסים יותר, בעוד שסטודנטים חזקים מקבלים מרצים שהעומס עליהם נמוך יותר. חמישית, אין לי תלמידי מחקר (המהווים, כידוע, עבור מרצים רבים באוניברסיטאות "כוח עזר" לקידום מחקרי המרצה). ושישית, תקציבי המחקר שלי קטנים בהרבה מאלה של הקולגות שלי (ומחקר, כידוע, עולה כסף), אין לי תקציבים לקשרי חוץ (נסיעה לכנסים, פגישות עם קולגות מעבר לים, אפשרות להזמין קולגות מחו"ל לארץ וכד'), לא עומד לרשותי סיוע ממשי מטעם מינהל אקדמי מבוסס, וכד'.

אבל יותר מכל הפרטים הללו לכשעצמם, התוצאה הסופית היא שאני כלואה בוואקום מקצועי שנוצר על ידי היחס הדו-ערכי של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) למכללות. מחד, המל"ג מסבירה את ההבדלים בין המכללות לאוניברסיטאות בכך שאוניברסיטאות הן מוסדות שעיקרן מחקר, בעוד שמכללות הן מוסדות שעיקרן הוראה. אלא שבה בעת, את הקידום שלי היא מתנה אך ורק במחקר, מבלי לקחת בחשבון את איכות ההוראה שלי ואת הפעילות החברתית שלי (שגם היא, לפחות בספיר, נחשבת לחלק מהעשייה האקדמית). הדבר בעייתי בעיקר למרצים בכירים. לעומת האוניברסיטאות, שלהן מאפשרת המל"ג להעניק פרופסורה בעצמן, למכללות אין זכות כזו, ומרצים בהן יכולים לקבל פרופסורה רק ישירות מהמל"ג. אבל המל"ג – זו שיצרה מראש תנאים שפוגעים קשות ביכולת שלי לחקור, בוודאי ביחס לקולגות שלי באוניברסיטאות – מעניקה פרופסורה רק על סמך פרסומים. לו היא היתה ישרה עם עצמה, היה עליה ליצור גם מסלול ייחודי של קידום למרצים במכללות, למשל כזה שייקח בחשבון הוראה ופעילות חברתית, ולא רק מחקר. מבחינתי, שיקראו לתואר שיעניק מסלול הקידום הזה "גבריאלה" (או כל שם אחר שיוחלט עליו), ולא "פרופסורה", אבל להכניס אותי למצב שבו קצב הפרסומים האיטי שלי, שנוצר בגלל תנאים שהמל"ג השיתה עלי, יביא לכך שאם יהיה לי מזל אקבל את הקידום הבא שלי שלוש שנים לפני הפנסיה, הוא פשוט מצב לא הוגן.

דוגמא נוספת לדו-פרצופיות הזו היא שאלת שנת השבתון. למרצים במכללה אין זכות מוקנית לשבתון. אם הנהלת המכללה מחליטה שהיא מעוניינת לתת להם את הזכות הזו, הם יקבלו אותה, ואם לא – אז לא. היא אפילו לא מחויבת במתן נימוקים או הסברים. אומרים לנו, שאין לנו זכות מוקנית כזאת משום שאנחנו בראש ובראשונה מורים ולא חוקרים, ושנת שבתון מיועדת בעיקר למחקר. אבל גננות ומורות (ואני משתמשת כאן בלשון נקבה כי נשים מהוות את הרוב המוחלט של בעלי מקצועות אלה) מקבלות שנת שבתון, מתוך ההבנה כי הוראה היא דבר שוחק, שמחייב זמן להתחדשות ולהתעדכנות. אז איך יוצא שמבקשים ממני להיות בה בעת גם מורה וגם חוקרת, אבל שוללים ממני את ההטבות שמקבלים חוקרים מצד אחד ומורים מצד שני? אם להיות בוטה, תחליטו כבר מאיזה צד לדפוק אותי, אבל אל תעשו את זה משני הצדדים במקביל.

המל"ג וועד ראשי המכללות (ור"מ) מסרבים לדבר איתנו, המרצים במכללות. הם שולחים אותנו לדבר עם ההנהלות שלנו. למה הדבר דומה? למצב שבו ישלחו מורים מכל בית ספר לנהל את המו"מ שלהם לבד, מול הנהלת בית הספר, כאילו אין ארגוני מורים ארציים. ור"מ, המל"ג והאוצר פשוט לא רוצים ועד ארצי של מרצי המכללות, כי הם מבינים שזה יעלה להם כסף. ולמה להם? בינתיים אף אחד משרי הממשלה, שנבחרה במידה רבה על הקלף של "הפריפריה", לא פותח את הפה; העיתונות, שאוהבת לצקצק בלשונה על "אפליה" לא מסקרת כמעט את השביתה; ומעטים מדי מבין הקולגות שלנו באוניברסיטאות עומדים לצדנו. את המחיר משלמים הסטודנטים והמרצים, שאינם מקבלים משכורת.

לא, אני לא מצטערת על הבחירה שעשיתי. אפשר כנראה להוציא את הילדה מהקיבוץ, אבל לא את האמונה הקיבוצית בשוויון וצדק מהילדה. וזה כל מה שאנחנו מבקשים – שוויון וצדק.

ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"אין לנו לאן ללכת חוץ מאליהם. אין למשטרה הפלסטינית סמכות פה". סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

תחקיר: ההרוג בפוגרום חווארה נורה כנראה על ידי מתנחלים

במהלך התפרעויות המתנחלים בפברואר 2023 הותקף גם הכפר הסמוך, זעתרה, ונורה למוות סאמח אקטש. תחקיר "בצלם", שבוצע בשיתוף ארגון מומחי הסאונד Earshot, הסיק שההרוג נורה מנשק בעל קליבר קטן, שבדרך כלל אינו בשימוש חיילים. שנה אחרי, איש עדיין לא הועמד לדין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf