המאבק על זכויות הפלסטינים יימשך, עם ביידן או בלעדיו

ב-23 ביולי, 1986 התעמת ג'ו ביידן, אז סנאטור בוועדת החוץ, בפומבי עם ממשל רייגן סביב סוגיית היחסים עם ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה. בזמן שרוב הקהילה הבינלאומית הפעילה סנקציות נגד המשטר הגזעני, הנשיא רייגן ושר החוץ שלו ג'ורג' פ. שולץ העדיפו לקדם מדיניות של "מעורבות בונה" עם פרטוריה.

בסרטון שהפך עכשיו למפורסם נראה הסנאטור מדלאוור תוקף את שולץ במהלך דיון בוועדה על כך שהתנגד לחידוש הסנקציות, למרות תנועת חרם גלובלית שיזמו הדרום אפריקאים השחורים בעצמם.

"הם ניסו הכל ב-20 השנים האחרונות. הם התחננו, הם הלוו, הם זחלו. ועכשיו הם עולים להתקפה", נזף ביידן בשולץ. "מה לוח הזמנים שלנו? מה אנחנו אומרים למשטר הפוגעני הזה? האם אנחנו אומרים להם – יש לכם 20 ימים? 20 חודשים? 20 שנים?"

כשצופים בסרטון האיקוני הזה היום, מדהים לראות את הדיסוננס בין ההגנה הנרגשת של ביידן על תנועת ההתנגדות הדרום אפריקאית – כולל חלקיה האלימים – לעומת הזלזול שבו הוא מתייחס ואפילו הניסיונות שלו לפגוע במאבק הפלסטיני.

ביידן, שתיעב את ההגנה של שולץ על משטר האפרטהייד, יתעקש בתקיפות כמעט 30 שנה לאחר מכן שאסור שיהיו מחלוקות בין ארה"ב לישראל, למרות מנגנון הדיכוי הדומה מאוד לאפרטהייד שהאחרונה מפעילה.

ארבע השנים האחרונות היו שנים מצוינות ל"משטר הפוגעני" של ישראל, שהאריך ימים כמעט שלושה עשורים יותר מזה של דרום אפריקה. מאז שנכנס לבית הלבן, הממשל של דונלד טראמפ ניהל מלחמת התשה מרושעת נגד הפלסטינים ותומכיהם. מתמיכה גלויה ובוטה בחלומות הסיפוח של הימין הישראלי, דרך מניעת תקציבים חיוניים מפליטים פלסטינים, ועד לעיוות הגדרת האנטישמיות כדי להשתיק מבקרים של ישראל, המתקפה היתה בלתי נלאית.

הנשיא הנבחר ג'ו ביידן אולי יעצור את ההיבטים היותר שערורייתיים של מלחמתו של טראמפ בפלסטין – אבל לא נראה שהוא ישנה כיוון. וזה לא צריך להפתיע אותנו.

כפי שדיווח פיטר ביינרט מוקדם יותר השנה ב"Jewish Currents", בזמן שממשל אובמה שקל להפעיל לחצים על ממשלת ישראל כדי לעצור את הרחבת ההתנחלויות, סגן הנשיא "פעל יותר מכל בכיר אחר בקבינט כדי להגן על נתניהו" מצעדים שהיו יכולים לאפשר למדינה פלסטינית חיים.

הצוות הפוליטי של ביידן גם הוא אינו צפוי לשבור את התבנית הזאת. סגנית הנשיא הנבחרת קמלה האריס הופיעה בוועידת איפא"ק, ואפילו היתה אחת מהיוזמות של חוק בסנאט שמגנה את החלטתו של אובמה להימנע ולא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שמתחה ביקורת על ההתנחלויות. ולפי דיווח ב"ניו יורק טיימס", הצוות של ביידן בענייני מדיניות חוץ עשוי להיות העתק מדויק של הצוות של אובמה, שלא הצליח להשיג שום התקדמות במאמצי התיווך שלו.

סימנים מעוררי תקווה

מעבר לביטול של כמה החלטות שקיבל טראמפ, ביידן לא צפוי להשקיע יותר מדי הון פוליטי בסוגיית ישראל-פלסטין. ההחלטות האלה יכללו ככל הנראה הצטרפות מחודשת להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שהושג בתיווך של אובמה; חידוש העברת הכספים לאונר"א; ופתיחה מחדש של הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, שמוזגה עם השגרירות האמריקאית אחרי שזו הועברה לירושלים במאי 2018.

הסכמי הנורמליזציה עם המונרכיות הערביות הדכאניות שהושגו בתיווך טראמפ צפויים להישאר על כנם, אך לא ברור אם ביידן יעודד עסקאות דומות בעתיד.

אין בכך כדי לומר שלשינוי הממשל לא יהיו כלל השפעות חיוביות. למרות מה שנתניהו טוען בפומבי, לניצחון של ביידן כבר יש אפקט מצנן על הימין הישראלי, שראה בכהונתו של טראמפ סימן לכך שההיסטוריה נותנת רוח גבית לשאיפות המשיחיות שלו.

אם לשפוט ממה שקרה במהלך הקמפיין, ממשל ביידן לא צפוי להמשיך לקדם את "עסקת המאה", שנהגה על ידי ההנהגה הישראלית כדי לתת אור ירוק להמשך ההתפשטות הקולוניאליסטית. תחת ביידן, הסיפוח הרשמי של חלקים גדולים מהגדה המערבית יירד מהשולחן, לפחות לעת עתה.

לסיכוי לחזור למדיניות חוץ סטייל אובמה אין הרבה משמעות לעניין סיום הכיבוש הצבאי בן 53 השנים. אבל עבור פעילים למען זכויות הפלסטינים בארה"ב, הנסיגה מההרס שזרע טראמפ היא גם רגע למחשבה עמוקה ורצינית על הדרך קדימה.

הם לא צריכים ללכת רחוק כדי למצוא סימנים מעוררי תקווה. במהלך הקמפיין שלהם בפריימריז במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס, אליזבת וורן ופיט בוטיג'ג' העלו כולם את הרעיון של התניית הסיוע לישראל במדיניות שלה. בחירתן מחדש של חברות הקונגרס הפרוגרסיביות רשידה טליב, אילהן עומר, אלכסנדריה אוקזיו-קורטז ובטי מקולום – כולן תומכות בולטות בזכויות הפלסטינים – היא עדות לתהודה שהרעיונות האלה זוכים לה בקרב המצביעים שלהן.

ביידן עשוי לנסות להתעלם מהקולות האלה, שכוללים גם תנועות גראסרוטס וקואליציות כמו Black Lives Matter, שתומכים בחירות הפלסטינים. אבל כמו סוגיות דחופות נוספות – משבר האקלים, בריאות לכולם, זכויות עובדים – גם פלסטין לא הולך להיעלם מהאג'נדה השמאלית בזמן הקרוב.

הפרוגרסיבים בארה"ב ופעילי זכויות הפלסטינים צריכים עכשיו להשתמש בעידן ביידן כדי לשנות את השיח על ישראל-פלסטין. אם להפיק לקחים מתקופת אובמה, התנועה הפרוגרסיבית לא צריכה לבזבז את ארבע השנים הקרובות בתקווה שממשל שדבק עדיין בפוליטיקה של האתמול יעשה את השינוי הזה. במקום זה, הם צריכים להשקיע את האנרגיה בהמשך חיזוק התנועה הפרו-פלסטינית מלמטה.

המשמעות של זה, בין השאר, היא להכיר בכך שאף שהסיפוח הרשמי הוקפא לעת עתה, הדרך להתקדם אינה לחזור לפתרונות הישנים. המשמעות היא המשך תמיכה בנבחרי ציבור שתומכים בהפעלת לחצים על ישראל. המשמעות היא הפעלת לחצים על אנשי מרכז וליברלים ציונים להכיר בכך שבשטח קיים אפרטהייד, ללא קשר לסיפוח.

המשמעות היא לתמוך באלה שנאבקים, כפי שכתב סאלם בארמה במגזין 972+, על כינון של חוזה חברתי חדש בין הים לירדן, שבמסגרתו כולם יהיו חופשיים ובעלי זכויות שוות. המשמעות היא להמשיך לפתוח את הדיון הציבורי ולכלול בו מגוון של פתרונות לסכסוך, ובהם מדינה דו-לאומית, קונפדרציה ישראלית-פלסטינית, מדינה דמוקרטית אחת, או תצורה שונה של פתרון שתי המדינות.

המשמעות היא להפעיל לחצים על דמוקרטים מהממסד ומהשמאל להקשיב לקולות פלסטיניים, שנעדרים כמעט כליל מהשיח הציבורי בארה"ב. ואולי החשוב מכל, המשמעות היא לתמוך בפלסטינים ובישראלים בשטח שנאבקים למען צדק במציאות של מצור ודיקטטורה צבאית. ג'ו ביידן של 1986 היה מתגאה בזה.

עדו קונרד הוא עורך מגזין 972+, שם פורסם המאמר במקור. תרגום: יונית מוזס