התקשורת האמריקאית אוהבת לדבר על פלסטינים אך לא להשמיע את קולם

במשך העשורים האחרונים, העיתונים המובילים בארה"ב פרסמו אינספור מאמרים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הנתונים מראים שגם הפרוגרסיביים שבהם כמעט לא מפרסמים מאמרים שנכתבו על ידי פלסטינים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

החלטתה של חברת הקונגרס האמריקאית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לסגת מכוונתה להשתתף בטקס זיכרון לכבוד יצחק רבין, נתפסה על ידי משקיפים, ובצדק, כאות לכך שחוגים דמוקרטיים פרוגרסיביים התחילו סוף סוף להתייחס ברצינות לקולות ולזוויות ראייה פלסטיניות. אך בעוד שחלק ממבקריה של אוקסיו-קורטז משתמשים באירוע להפקת רווח פוליטי, נדמה שאחרים אכן מבולבלים מהחלטתה זו.

אחת הסיבות העיקריות לבלבול זה היא שזיכרונותיהם של אמריקאים רבים אודות רבין מעוצבים מזה זמן רב על ידי נרטיב תקשורתי נוקשה, אשר מנע מהם חשיפה להשקפות ביקורתיות אודות חייו ומורשתו. למעשה, במבט לאחור אל שנות אוסלו, ניכר כי קולותיהם של הפלסטינים – קורבנות הקריירה בת עשרות השנים של רבין – פורסמו בכלי התקשורת המשפיעים בארה"ב רק לעתים רחוקות. לו היו קולותיהם נשמעים, ייתכן כי אמריקאים רבים היו מבינים טוב יותר מדוע פלסטינים עשויים להתנגד למחוות של כבוד כלפי רבין.

גופי התקשורת האלו עדיין מכתיבים את האופן שבו נתפסים פלסטינים בעיניי אמריקאים, ופלסטינים עדיין מודרים מהדיון הזה. הפגנה פרו-ישראלית בניו-יורק, אוקטובר 2015 (אמיר לוי / פלאש 90)

גופי התקשורת האלו עדיין מכתיבים את האופן שבו נתפסים פלסטינים בעיניי אמריקאים, ופלסטינים עדיין מודרים מהדיון הזה. הפגנה פרו-ישראלית בניו-יורק, אוקטובר 2015 (אמיר לוי / פלאש 90)

כהיסטוריונית פלסטינית-אמריקאית, כפרופסורית וכפובליציסטית, אני יודעת מעבודתי ומניסיוני האישי שנקודות מבט פלסטיניות מופיעות רק לעתים רחוקות בכלי תקשורת מהזרם המרכזי בארה"ב. אני זוכרת באופן ספציפי את התסכול שלי מול מיעוט הקולות הפלסטיניים בתקשורת האמריקאית במהלך שנות אוסלו. אבל האם זה אכן כך? כמה מאמרי דעה בכלי תקשורת גדולים עסקו בפלסטינים באופן פעיל? מכלל מאמרים אלה, כמה נכתבו בידי פלסטינים? באיזו מידה השתנתה נטייה זו עם הזמן? החלטתי לבדוק את המספרים כדי לקבל תשובות.

בחיפוש אחר תשובות התמקדתי בטורי דעה משתי סיבות. ראשית, ניתוחים אקדמיים של גופי תקשורת מובילים כבר הראו שסיקור החדשות שלהם מושפע מאוד מהטיה פרו-ישראלית. שנית, למאמרי דעה יש השפעה גדולה יותר מאי פעם על ההבנה שלנו את החדשות. כפי שהסביר עורך באחד העיתונים, "בסביבה של חדשות המתעדכנות מסביב לשעון, קוראים רבים כבר יודעים מה קרה; מאמרי דעה עוזרים להם להחליט איך להבין את החדשות".

donate

אז כיצד מנסים לצייר את הפלסטינים בעיני קוראי חדשות אמריקאים? השתמשתי במילת החיפוש "פלסטיני" בכמה מסדי נתונים חדשותיים (פרוקווסט, גייל ואוניברסיטת נקסיס), והגבלתי את התוצאות למאמרי מערכת (שנכתבו על ידי חברי המערכת), טורים (שנכתבו על ידי כותבי טורים קבועים) ומאמרי דעה של אורחים. כללתי את כל השלושה כי כולם פועלים באותו אופן: הם משפיעים על הדרך שבה קוראים מבינים את עיקר החדשות.

הדגימה שלי כללה שני עיתונים יומיים: "הניו-יורק טיימס", ו"הוושינגטון פוסט" – ושני שבועוני חדשות: "הניו ריפאבליק" ו"דה-ניישן" – לאורך תקופה של 50 שנה, בשנים 1970-2019. בהינתן העובדה ששבועוני חדשות משלבים לכל אורכם טורי פרשנות וניתוח (לרבות תכנים בצורת כתבות מגזין), כללתי בחישובים הנוגעים להם כל מאמר שהמילה "פלסטינים" הוזכרה בו.

בחרתי ב"ניו-יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט" בגלל תפוצתם הרחבה: שישה מיליון ו-1.5 מיליון מנויים, בהתאמה. כללתי את ה"ניו רפבליק" בשל השפעתו הגדולה על עיצוב השקפותיה של האליטה התרבותית והפוליטית, במיוחד מאז שנות השמונים ועד לתחילת שנות ה-2000. וכללתי את "דה-ניישן" בתור המגזין הפרוגרסיבי הבולט ביותר בארה"ב, בעל מוניטין של תמיכה במאבק הפלסטיני.

הפלסטינים לא נחוצים

ציפיתי למצוא מספר קטן יחסית של מאמרי דעה שנכתבו בידי פלסטינים, וצדקתי. אבל מה שהפתיע אותי הוא כמה הרבה דיברו על פלסטינים בכלי תקשורת גדולים בארה"ב במהלך העשורים החולפים. נראה שמערכות עיתונים וכותבים של טורי דעה עסקו בפלסטינים בלי הרף – לעתים קרובות באופן מתנשא ואף גזעני – אבל איכשהו, הם לא ממש הרגישו צורך לשמוע מהפלסטינים עצמם.

הנטייה הזאת הייתה בולטת במיוחד בעיתונות היומית. ב"ניו-יורק טיימס" פחות מ-2% מתוך כמעט 2,500 מאמרי דעה אשר עסקו בפלסטינים מאז שנות ה-70' – נכתבו בידי כותבים שהם עצמם פלסטינים. ב"וושינגטון פוסט" הממוצע היה אחוז אחד בלבד.

המספרים במגזינים השבועיים מדהימים לא פחות. ל"ניו-רפבליק" הייתה בתקופות השיא שלו השפעה עצומה על האליטה התרבותית והפוליטית בארה"ב. במהלך 50 שנה פורסמו בין דפיו בסך הכל כמעט 500 מאמרים שדנים בפלסטינים, שמעל לשני שליש מהם פורסמו מאז 1990, במהלך האינתיפאדה הראשונה ולקראת תהליך אוסלו. ואולם מתוך 500 המאמרים הללו, העורכים לא חשבו שיש צורך אפילו בהשקפתו של פלסטיני/ת אחד/ת.

אפילו ב"דה-ניישן", בעל המוניטין המפואר כמגזין פרוגרסיבי ופרו-פלסטיני, ההבדל לטובה הוא וממוצע הכותבים הפלסטינים הוא של כ-10% בלבד.

מה שלמדנו מאדוארד סעיד

איך מסבירים את הנתונים המדהימים הללו? גורם חשוב אחד הוא מיעוטם של עיתונאים וכותבי טורי דעה פלסטינים שעובדים בתקשורת המיינסטרים בארה"ב, עובדה שנובעת חלקית מכך שהקהילות הפלסטיניות (והערביות) בארה"ב הן קטנות כל כך. אבל טיעונים מסוג זה מסיטים את הדיון מכך שהיו פלסטינים רבים בעלי יכולת ורצון להביע את השקפותיהם ככותבים אורחים, אבל הם הודרו באופן קבוע מכלי תקשורת גדולים.

קחו לדוגמה את אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי הנודע שהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה ותומך גלוי במאבק הפלסטיני. במהלך שנות ה-80 פורסמו ב"ניו יורק טיימס" שלושה טורי דעה פרי עטו של סעיד שעסקו בפלסטינים, אבל החל מחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993 ועד מותו בשנת 2003, העיתון פרסם מכתב אחד למערכת, בינואר 1997, שבו סעיד מבקר את המבנה של הסכמי אוסלו.

במהלך אותו פרק זמן, מאמרי דעה של סעיד שמסבירים את הפגמים הקריטיים בהסכמי אוסלו התפרסמו ב"גארדיאן", ב"אל-אהראם וויקלי" ואפילו ב"פיטסבורג פוסט גאזט". אבל קוראיו של העיתון האמריקאי הנכבד ביותר לא היו יכולים להיחשף לדבריו של אחד ממבקריו הפלסטיניים הרהוטים והמעמיקים ביותר של נרטיב "תהליך השלום" שחיו בארה"ב. אמנם איננו יכולים לדעת האם סעיד פנה ל"ניו יורק טיימס" מיוזמתו ובאיזו תדירות, אבל מפתיע שהעיתון לא ניסה לבקש ממנו לומר את דברו בתור דמות פלסטינית משמעותית וכמי שכתב בעבר לעיתון.

תחת זאת, השקפותיהם של הקוראים עוצבו על ידי פובליציסטים ששפע טורי הדעה שלהם על פלסטינים היו ממוקמים על הספקטרום שבין התנשאות מעצבנת לבין גזענות מוחלטת. במהלך שנות ה-90 תומס פרידמן כתב 33 טורים שעסקו בפלסטינים; וויליאם ספאייר כתב 24 טורים, אנתוני לואיס כתב 39 טורים וא.מ. רוזנטל הוציא תחת עטו 56 טורים. אמנם היו ביניהם חילוקי דעות בנוגע לאלמנטים מסוימים בהסכמי אוסלו, אך איש מהם לא הטיל ספק בעצם ההגדרה של "השלום" כמטרה העיקרית של ההסכמים, של רבין כ"איש של שלום", או בתיוגם של פלסטינים מתנגדי אוסלו כאויבי השלום.

המחלוקת סביב החלטתה לא להשתתף בכנס לזכר רבין מדגימה היטב שהשפעתם של אותם כלי תקשורת ממשיכה להדהד עד היום. חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. 10 במרץ 2019 אוסטין טקסס. (nrkbeta/CC BY-SA 2.0)

המחלוקת סביב החלטתה לא להשתתף בכנס לזכר רבין מדגימה היטב שהשפעתם של אותם כלי תקשורת ממשיכה להדהד עד היום. חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. (nrkbeta/CC BY-SA 2.0)

על כן, אין זה מפתיע שרוב קוראי עיתונות המיינסטרים האמריקאית לא הבינו שרבין רק הכיר באש"ף כ"נציג העם הפלסטיני", אך לא הכיר בזכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה בגבולות 67. קוראים אלו לא היו יכולים לדעת שהתנחלויות ישראליות בלתי חוקיות המשיכו להתרחב בתקופתו של רבין.

הם לא היו יכולים לדעת שחודש לפני ההתנקשות בו, רבין הרגיע את חברי הכנסת בהבטחה שהמדינה שהפלסטינים שואפים להקים תהיה "ישות שהיא פחות ממדינה". והם לא יכלו לדעת שבאותו נאום רבין אמר בפירוש שגבולות ישראל יהיו "רחבים יותר מהקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים", ובתוכם "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראלית". זהו הרבין שפלסטינים מכירים היטב.

המחיקה של עובדות אלו – ושל היסטורית הנישול המתמשך של פלסטינים – בתקשורת האמריקאית אינה השמטה מקרית; היא יסוד מהותי בנראטיב "תהליך השלום" עצמו. סעיד הצביע על תופעה זו בכתבת שער עבור "מגזין הניו-יורק טיימס" (מוסף נפרד של העיתון) בשנת 1999. שם כתב סעיד שתהליך אוסלו "דורש מאיתנו לשכוח ולזנוח את היסטורית האובדן שלנו – הגירוש בידי אותם אנשים שלימדו את כולם כמה חשוב לעולם לא לשכוח את העבר". כפי שהוכיח הוויכוח שהתחולל סביב כנס לזכר רבין בחודש שעבר, השכחה הזאת עודה נדרשת מהפלסטינים עד עצם היום הזה.

השינוי בנוף התקשורתי

יש אנשים שיתייחסו לתשומת הלב לגופי תקשורת חדשותיים מובילים בארה"ב כאל שטות. הם עשויים לטעון שתקשורת המיינסטרים הולכת ומאבדת רלוונטיות בקצב מהיר ושאין צורך להתמלא בתסכול ובחרדה ולשאול איך להכניס קולות פלסטיניים לאותם כלי תקשורת גוועים (ה"ניו-רפאבליק", אשר היה מושא למספר הספדים ב-2014 הוא דוגמה מעולה לדעיכה זו).

אני מקבלת את הטענה הזאת. אבל המחלוקת סביב החלטתה של אוקאסיו-קורטז לא להשתתף בכנס לזכר רבין מדגימה היטב שהשפעתם של אותם כלי תקשורת ממשיכה להדהד עד היום. גופי התקשורת האלו עדיין מכתיבים במידה רבה את האופן שבו נתפסים פלסטינים בעיניי אמריקאים רבים, ופלסטינים עדיין מודרים מהדיון הזה. עד כה בשנת 2020, פורסמו בפלטפורמות הדפוס והאונליין של ה"ניו-יורק טיימס" 39 טורי דעה שעוסקים בפלסטינים. רק שלושה מאלו הם פרי עטם של פלסטינים.

יתרה מכך, השתקתם של פלסטינים היא חלק מבעיה גדולה יותר של הטיה מבנית והיעדר גיוון אתני בעיתונות ובמיוחד בכלי תקשורת אליטיסטיים. לא מדובר רק בפלסטינים: שחורים, ילידים, לטינו-אמריקאים, אמריקאים אסייתיים ולא-לבנים אחרים מתמודדים עם גזענות מתמשכת בחדרי החדשות, מה שמקשה עוד יותר את כניסתם של קולות אלטרנטיביים אל אותם כלי תקשורת רבי השפעה.

בהתחשב בעובדה שמדובר בכשלים מבניים, גם הפתרונות יצטרכו להיות מבניים. הזמנת פלסטינים ולא-לבנים אחרים לקחת חלק בפלטפורמות הללו היא רק הצעד הראשון. גופי חדשות יצטרכו גם להקדיש תשומת לב רבה יותר לנהלי ההעסקה, הטיפוח והקידום שלהם, דבר שאיגוד עובדי ה"ניו-יורק טיימס" הציע לאחרונה להנהלת העיתון.

אבל אנחנו לא נשב ונחכה לאותם ערוצי חדשות ממסדיים. כלי תקשורת אלטרנטיביים (ובכללם מגזין +972), בשיתוף פלסטינים רבים בטוויטר ובאתרי מדיה חברתית אחרים, מספקים נקודות מבט רעננות שניתן לעקוב אחריהן, לתקשר איתן ולחלוק בהן. שטף הציוצים והתגובות שהסבו את תשומת הלב למורשתו האלימה של רבין היא רק דוגמה אחת לכך. ומי שמעוניינת להיחשף לנקודות השקפה פלסטיניות תגלה שהדבר הופך לפשוט ככל שיותר ויותר אמריקאים מתעדכנים בחדשות דרך המדיה החברתית (ובכללם פוליטיקאים).

בשורה התחתונה, נדרש מאיתנו לאתגר את ההדרה המבנית שהשתיקה אותנו במשך עשורים. אנחנו צריכים גם לעודד שינויים פרוגרסיביים עכשוויים בנוף התקשורתי בכך שנתמוך בפלטפורמות תקשורת אלטרנטיביות באמצעות הזמן, הקליקים והתרומות שלנו. גישה דואלית זו היא הדרך היחידה להבטיח את השמעת הקולות הפלסטיניים. הבשורות הטובות הן שיותר אנשים, ובהם גם נציגינו הפוליטיים, מתחילים לשים לב למה שיש לנו לומר.

ד"ר מהא נסאר היא פרופסור בבית הספר ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה באוניברסיטת אריזונה. המאמר פורסם במקור במגזין 972+ ותורגם על ידי ענת אלזם.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf