newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הם שוב לא השאירו לנו ברירה: על ההתכתשות הנוכחית עם החמאס

האלטרנטיבה לפעולה הצבאית לא צריכה להיבחן ברגע הפיצוץ, אלא בהקשר של החודשים והשנים שקדמו לו

מאת:

כתבתי פה כבר בעבר שנתניהו הוא בעיני ראש הממשלה המרוסן ביותר שהיה לישראל, וזו בהחלט תכונה שאני מעריך אצלו. עוד יותר מבעבר, אני מתרשם שביבי גולש להסלמה הנוכחית בחוסר רצון. לפני כל "עליית מדרגה" הוא מבצע הרבה צעדים הפגנתיים – איום, הפסקת ירי, ירי למטרות צבאיות מבודדות, גיוס מילואים רועש – ורק לאור מטחי הטילים מעזה הוא מחריף את התגובה.

ברגע שנופלים טילים, קשה לבוא בטענות לעצם התגובה הישראלית, אפילו שכמות הנפגעים הישראלית היא אפסית. אני הייתי מעדיף עוד יותר איפוק, אבל ברור שהנורמה בין מדינות היא תגובה. כשהחמאס יורה על באר שבע או תל אביב, הוא לכאורה לא משאיר לישראל ברירה.

אבל לדברים גם יש קונטקסט, וממנו הציבור הישראלי פשוט מתעלם. החמאס על הקרשים. המינהרות סגורות. ישראל מונעת העברת כסף לעובדי ציבור ברצועה, ואפילו איימה לגרש את שליח האו"ם שניסה לתווך בנושא. הפוליטיקאים של החמאס בגדה נעצרים. החמאס הוא לא רק ארגון צבאי, הוא תנועה שמייצגת חצי מהעם הפלסטיני ושמנהלת את חייהם של 1.8 מיליון איש. כששמים אותו עם הגב לקיר, יש לו אינטרס בעימות, למרות שברור לכולם שהמחיר שהוא ישלם גדול בהרבה מהדם שישראל תקיז.

האם רגע השקט שלפני ההסלמה לא היה הזמן דווקא להקל במצור? להכיר בממשלת האחדות? אולי לדרוש בדרך מהחמאס להתנער מהזרוע בחברון שאחראית לחטיפה? אולי היתה דרך לפוליטיזציה של הארגון, כמו זו שעברה על הפת"ח? ייתכן שכן וייתכן שלא. אבל מה שבטוח שהשאלות האלו לא נדונו בישראל, ואילו לדון בהם כעת זה יהיה "להיכנע לטרור".

> כן, אנחנו הורגים גם ילדים. בעיקר כשאנחנו על מדים

נשים מג'בליה מתאבלות על מותו של מוחמד סדלח, בן 4, במהלך מבצע עמוד ענן, 16.11.2014 (צילום: אנה פק, אקטיבסטילס)

נשים מג'בליה מתאבלות על מותו של מוחמד סדלח, בן 4, במהלך מבצע עמוד ענן, 16.11.2014 (צילום: אנה פק, אקטיבסטילס)

"הם לא השאירו לנו ברירה" הוא הטיעון הישראלי האולטימטיבי. ברור שכשפלסטינים זורקים אבנים על רכבים יהודים בלילה, בשטחים או בישראל, תפקיד כוחות הביטחון הוא למנוע את זה, כמו שתפקידם למנוע כל סוג אחר של הפרת סדר. כשחייל עומד מול מפגין בבלעין וזה זורק עליו אבן, אין ברירה אלא להגיב. אבל מה אותו חייל עושה שם מלכתחילה, על אדמת הכפר המופקעת שלא לצרכים בטחוניים?

אנחנו אחרי חמש שנים שקטות בשטחים, שבהן ישראל לא טרחה לנהל דיון פנימי על פיתרון לכיבוש, אלא רק מלחמות הסברה נגד הפלסטינים, בנייה בהתנחלויות והכשרת מאחזים. חמש שנים מאז עופרת יצוקה שבהן המדיניות מול עזה – מהמצור ועד שטחי החיץ שכל אזרח שתעה אליהם נורה – לא זכתה להרהור נוסף אפילו. חמש שנים אומרים לביבי שבסוף השטח יתפוצץ, ואז כשזה קורה השלטון מסביר שהוא מגיב בכח כי "לא השאירו לנו ברירה". טכנית הוא צודק, מהותית הוא משקר.

אותו דבר קרה השבוע בנגב. בשנים האחרונות ישראל מגבירה מאוד את מדיניות האכיפה כלפי הבדואים, שזה שם מכובס להריסות בתים המוניות. אפילו הממונה על יישום תוכנית פראוור, דורון אלמוג, שאי אפשר לחשוד בו בסימפטיה לשמאל או לארגוני זכויות האזרח, אמר שבלי תוכנית קונסטרוקטיבית לבדואים, ההריסות לבדן יביאו לפיצוץ. אז לא מאשרים תוכניות מתאר לבדואים, הופכים את הבנייה שלהם ללא-חוקית, הורסים את הבתים, וכשמאה איש זורקים אבנים, צועקים שיש פה גיס חמישי ועוצרים קטינים ומבוגרים כי "אין ברירה" ואיש לא יכול לקבל זריקות אבנים בכניסה לעומר.

והשיח הציבורי מתמקד רק ברגע התגובה, וב"אין הברירה" הזה.

יש ברירה. אפשר להציע לבדואים פיתרון הגון, שמכיר בזכויותיהם כילידי הארץ הזו. אפשר להחזיר לבלעין ונעלין את אדמותיהם. אפשר להכיר בכך שהחמאס הוא תנועה פלסטינית שכבר לא תיעלם, ולתת לה אינטרס להפוך לגוף פוליטי. אפשר להסיר את המצור על עזה ולהעביר משכורות, כך שיהיה גם לשלטון בעזה מה להפסיד בעימות. ובעיקר, אפשר לנצל תקופות רגיעה כדי להתייחס לגורמי העימות, ולא רק להתעורר כשהכל קורס, לגרוף הון פוליטי מהזעם הציבורי, ולהודיע ששוב, זו מלחמת אין ברירה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf