הכשל אינו בהחלטת בג"ץ, אלא בחוק השבות

פסק הדין של בית המשפט העליון, שלפיו על הרשויות להכיר ביהודים שעברו בישראל גיור רפורמי או קונסרבטיבי לפי חוק השבות, הוא מסוג שמפיל ממשלות. איזה מזל שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות.

מדיניות ציבורית תקינה מחייבת חקיקת חוק אזרחות המאפשר התאזרחות על בסיס קריטריונים שוויוניים. תפילה בקהילה הרפורמית "כל הנשמה" בירושלמים (אורן נחשון / פלאש 90)

שופטי בג"ץ מאד לא רצו לכתוב את פסק הדין הזה. היה ברור שאם ייכתב פסק דין, הם יידרשו לקבוע כי גיור רפורמי וקונסרבטיבי שנערך בישראל מקנה מעמד של "יהודי" לצורך חוק השבות.

לא היתה לבג"ץ ברירה, משום שההכרה בגיור הרפורמי והקונסרבטיבי בקהילות בחו"ל, לצורך הכרה כאמור, אושרה כבר לפני למעלה משלושים שנה; לא היתה לו ברירה, כי הכרה בגיור אורתודוקסי שנערך בישראל שלא על ידי מערך הגיור, אושר כמקנה זכויות לפני חמש שנים; לא היתה לו ברירה, כי לא ניתן עוד לכפור בקיומן של קהילות דתיות רפורמיות וקונסרבטיביות מבוססות בישראל; בעיקר לא היתה לו ברירה, משום שהסוגייה הספציפית הזו עומדת לפתחה של כנסת ישראל כבר למעלה מחמש עשרה שנה, ולא היתה ממשלה שביקשה לקדם פתרון בחוק.

השאלה האמיתית היא למה לעזאזל בית משפט עליון במדינה המכנה עצמה דמוקרטית, במאה ה-21 ולא בימי הביניים, נדרש לעסוק בסוגייה שאמורה להיות עניינה הפנימי של קהילה כזו או אחרת?

האבסורד הוא בכך שהליך גיור כזה או אחר, מקנה זכויות בישראל – לא סתם זכויות – הזכות להתאזרח בישראל. חוק השבות, המקנה זכות להתאזרחות בישראל, תוקן (קולקל) ב-1970, ונקבעה בו הגדרה דתית: מי שנולד לאם יהודיה, או שהתגייר, כאשר הזכויות מוקנות גם לבן ולנכד של יהודי, לפי ההגדרות הנ"ל. מאז שנות ה-80 השאלה המשפטית החוזרת בווריאנטים שונים, היא איזה גיור מוכר לצורך חוק זה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הכשל הציבורי המשמעותי אינו בחוק הזה ולא בהחלטות השונות שהתקבלו בעניינו. הכשל הוא בעובדה שחוק השבות הוא החוק המרכזי הקובע מי יוכל להתאזרח במדינת ישראל.

במדינת ישראל, מדינה ריבונית מזה שבעים ושלוש שנה, אין חוק המגדיר התאזרחות באופן כללי. חוק השבות עוסק ביהודים, וחוק האזרחות מגדיר תנאי סף לזכאות לבקש משר הפנים להעניק אזרחות – למי שהוכרו כתושבי קבע.

הסמכויות הנרחבות מאד של שר הפנים לעניין מתן אזרחות, הם ביסוד ההתעקשות של המפלגות הדתיות להחזיק בתפקיד זה במשך השנים. ישראל אינה רוצה לאזרח את מי שאינם יהודים.

כאמור, גם התאזרחותם של יהודים, מבוססת על אפליה. אמנם במגילת העצמאות נכתב: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", אולם מהפיכתו של חוק השבות לחוק דתי ב-1970 ועד לפסיקת בית המשפט העליון ב-1989 (בג"ץ 264/87 ש"ס נגד האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת), עקרון זה נשמר למי שנולדו כיהודים או שהתגיירו בגיור אורתודוקסי בלבד. באותה פרשה קבע בית המשפט כי גם מי שחיו כחלק מקהילה יהודית, לאחר שהתגיירו בגיור רפורמי או קונסרביטיבי, יוכרו כיהודים לצורך חוק השבות.

ב-2005 קבע בג"ץ, שוב, לאחר שנים של דיונים, כי אין הכרח שהמתגייר יהיה חלק מהקהילה שבה גוייר, ואישר את מה שכונה "גיורי קפיצה", קרי, תושבי ישראל אשר התגיירו בקהילות בישראל, אך קיבלו את אישור הגיור מקהילה בחו"ל.

ב-2016 קבע בית המשפט כי מי שעבר גיור אורתודוקסי בישראל שלא באמצעות מערך הגיור של המדינה, יוכר לצורך חוק השבות כיהודי (בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים) ומשם כאמור, לא היתה לבית המשפט ברירה אלא להכיר גם בגיור רפורמי וקונסרבטיבי שנערך בישראל – החלטה שנדחתה במשך שנים ארוכות, מטעמים פוליטיים וחוסר הרצון העז של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מלהכריע בסוגייה זו.

מדיניות שקופה עם קריטריונים שוויוניים

אמונתו הדתית של אדם היא עניינו הפרטי. לכל היותר היא עניין משפחתי או קהילתי. לא אמורה להיות לה משמעות ציבורית כלל ועיקר. עצם ההזדקקות לבית משפט אזרחי-ממלכתי לקביעת מעמדו של גיור מצביע על הכשל בחוק הישראלי, אשר הכפיף את סוגיית האזרחות הישראלית להגדרה לאומית ואז הפך אותה להגדרה דתית – משל היינו עדיין תחת משטר המילטים של השלטון העותמני, הקובע את הדין בהתאם להשתייכות העדתית של אדם.

הלוליינות המשפטית שנדרש לה שוב ושוב בית המשפט, אשר מחוייב לפרש מונחים דתיים לצורך הקניית זכויות אזרחיות, מעניינת מבחינה אינטלקטואלית, אך מיותרת לחלוטין מנקודת מבט של מדיניות ציבורית תקינה.

מדיניות ציבורית תקינה מחייבת חקיקת חוק אזרחות – לא חוק הקובע מדוע אין לאזרח את מי שהשלטון אינו חפץ ביקרו, אלא מדיניות שקופה, המאפשרת התאזרחות על בסיס קריטריונים שוויוניים. בכלל זה, יש לאפשר בישראל התאזרחות לא רק של בני זוג של אזרחים (כמובן, בלא אפליה על רקע השתייכותם הדתית או הלאומית), אלא גם התאזרחות של מי שחי בישראל ורואה עצמו חלק מהחברה הישראלית, גם אם הגיע לכאן בהזמנת המדינה כעובד.

חוק המגדיר התאזרחות אוטומטית על רקע השתייכות לאומית אינו פסול מעיקרו, והוא נהוג במדינות רבות בעולם (ראו למשל את הנהירה של ישראלים רבים, הנזכרים באבותיהם לצורך קבלת דרכון אירופי כלשהו), אולם הוא פסול ציבורית ומוסרית כל עוד אין לצדה של מדינת ישראל מדינה פלסטינית, המאפשרת התאזרחות אוטומטית של כל מי שמקורו בפלסטין.