newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זעם, עלבון ותסכול: לגדול כילד תחת הכיבוש

באחת הפעמים שהייתי בנבי סאלח, הצבא פיזר הלוויה באמצעות גז מדמיע. כשהתרחקנו מהמקום, ראינו מרחוק ענן של גז מרחף באוויר ומתחתיו ילדי הכפר משחקים כדורגל. הם לא יכולים לחכות שהכיבוש יחלוף, זה הזמן שבו הם ילדים

מאת:

כותבת אורחת: חמוטל סונג

בתחילת הסרט "צא וראה" מתרחשת סצנה בה נראים ילדים משחקים במה שהיה, עד לא מזמן, שדה קרב מרובה הרוגים. הם מדברים בקולות של "מבוגרים מפחידים" ומשתעשעים עם הנשק שהם מוצאים בין ההריסות.

הסרט מראה איך בתקופה קצרה מאוד של חיים, הגיבור מאבד לחלוטין את הילדות, ובסופו של דבר גם את שפיותו. אפילו השחקן שגילם את הילד אושפז אחר סיום צילומי הסרט בשל מצב נפשי קשה.

> עהד תמימי ניצחה

בנבי סאלח יצא לי להיות פעמים ספורות. השתתפתי בכמה הפגנות, ובעיקר הגעתי להלוויות ולניחום אבלים. בכל ההפגנות שהייתי בהן בכפרים השונים לאורך השנים, עם כל האלימות והפחד שהן כוללות, מעולם לא צרבה תמונה את הלב שלי כמו התמונה שראיתי בנבי סאלח.

ילדות שזורה באלימות

הגעתי להלוויה, שכעבור זמן קצר הצבא פיזר בעזרת גז מדמיע ואמצעים לפיזור הפגנות. צעדנו אל בית המשפחה האבלה. בדרך, כשכבר היינו די רחוקים, הסתכלתי אחורה וראיתי את ענן הגז המדמיע שכיסה את האזור. ובתוך הענן הזה ראיתי קבוצה של ילדים משחקים כדורגל.

לא ידעתי מה להגיד. רציתי לבכות אבל זה לא היה במקום. ואז הבנתי שאין חיים אחרים, שזה הזמן שבו הילדים האלה הם ילדים, וזה הזמן שבו הם משחקים כדורגל. הם הרי לא יחכו עד שיפסיקו להפגיז אותם בגז מדמיע, או לחלופין עד שהפלסטינים יזכו בהכרה מלאה כאזרחים. עד אז, הנכדים של הילדים האלה יוכלו לשחק, אולי.

גם את עהד תמימי פגשתי כשהגעתי לניחום אבלים של משפחתה – הדוד שלה נורה על ידי הצבא כמה ימים לפני כן. זה היה לפני שהתפרסמה התמונה זוכת-הפרסים בה נראתה עהד קופצת אגרוף אל מול חייל חמוש, בהבעה זועמת. זה היה בדיוק לפני הגיל שבו הזעם, העלבון והתסכול הופכים לפעולה. כמה זעם היה שם. היא ליוותה אותנו לשירותים, אבל פשוט לא רצתה לדבר איתנו על שום דבר שהוא לא הדרך לשירותים. הכעס שלה, ילדה שהייתה בערך בגיל של הילדים ששיחקו כדורגל, היה משהו שאין דרך לעקוף אותו, ואי אפשר לא להבין אותו.

הילדות במקומות כמו נבי סאלח שזורה באלימות צבאית, בפחד מתמיד ובגז מדמיע. אני מאמינה שילדים שצריכים לגדול בתוך כל זה ועדיין רוצים לשחק כי הם ילדים, יגדלו באופן טבעי להיות זועמים ומלאי התנגדות לגוף שמדכא אותם, ומנסה (לפעמים בלא הצלחה) לגנוב להם את הילדות.

חמוטל סונג היא סטודנטית, משוררת ואקטיביסטית הפועלת נגד הכיבוש, למען שחרור בעלי חיים באשר הם, ולמען קידום נושאים פמיניסטיים.

> האלימות המינית הקיצונית ברשתות החברתיות מנסה להשתיק נשים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf