החיים בזבל של עזה

אוכלוסיית רצועת עזה צעירה. כ-40% ילדים ונוער מתחת לגיל 15. שיעור האבטלה הוא 45%, מעל 60% בקרב צעירים. לפי הערכות האו"ם, יותר מ-70% מהאוכלוסייה תלויים בסיוע הומניטרי, הרבה ממנו הקצאות פריטי מזון בסיסיים.

לפי מידע שליקט ארגון זכויות האדם בעזה, אל מיזאן, בזמן שמחירי מוצרים כמו קמח, סוכר, שמן לבישול, ביצים, דלק ואנרגיה סולארית עולים כל העת, חלקם ביותר מ-20%, השכר, במיוחד במגזר הפרטי, נמוך ולא מתעדכן. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, יותר ממחצית מתושבי הרצועה חיים בעוני, שליש מהם בעוני קיצוני. לפי נתוני האו"ם, 63% מאוכלוסיית הרצועה חיה באי ביטחון תזונתי. סיבה מרכזית למצב היא הסגר הישראלי על הרצועה, שמאז הוחמר, ב-2007, חונק גם את הכלכלה.

העניים המובטלים האלה, שחיים מהיד לפה, הם לא רק מספרים. יש להם פנים. אחד מהם הוא ערפאת אל-סרסק, בן 39. כל בוקר אחרי תפילת השחר (אל פאג'ר) הוא יוצא בעגלה רתומה לחמור אל המזבלות של עזה, כדי לחפש פלסטיק, אלומיניום, נחושת ופחיות, שאותם הוא מוכר למחייתו, כדי לקנות אוכל לילדיו.

הזבל בעזה לא עובר תהליכי הפרדה. "עובדי הזבל" בעזה, ובהם אל-סרסק, הולכים למזבלה כדי לאסוף ולמיין את מה שניתן למחזר. "זה המוצא היחיד שלי", הוא אומר.

אל-סרסק, אב לשבעה, מרוויח כך בין 9 ל-18 שקל ביום. בתו בת ה-18, רע'ד, נאלצה לעזוב את הלימודים מכיוון שאביה לא היה יכול לממן אותם. "הידיים שלי נושאות צלקות רבות מרסיסי זכוכית וסכינים שפגשו בערימות הזבל", הוא אומר.

במשך שנתיים, בנו של אל-סרסק, אוסמה, היה מתלווה אליו ועוזר לו. יום אחד, אחרי בית הספר, כשאוסמה עבד במרחק מה מאביו במזבלה, בולדוזר שנסע באזור פגע בו והרג אותו. אוסמה היה בן 14 במותו. מצאו אותו אחרי שבע שעות של חיפושים בתוך ערימות הזבל.

"באותו יום מצאתי בגדים בשבילו בזבל, וחשבתי שהוא ישמח מהבגדים החמים. אבל הוא נמצא חסר חיים. זבובים הסתובבו סביבו וזחלו עליו", אמר האב, כשדמעות בעיניו.

אוסמה סבל מזיהומים פטרייתיים בגלל סביבת העבודה הלא היגיינית. הוא הרוויח בין 3 ל-5 שקלים ביום.

"הוא הבן שלי, היקר לי. אילולא הנסיבות הכלכליות, לא הייתי נותן לו לעבוד לצידי", אמר אל-סרסק. הוא הפסיק לעבוד במזבלה שבה מת בנו, ומתמקד כיום בעיקר בזבל שנזרק ברחובות. "הלכתי לשם פעם אחת ולא יכולתי להישאר. ראיתי אותו בכל מקום. אני לא יכול לעמוד בזה, הוא היה ידיי ורגליי". עכשיו עוזר לו בנו מוהנד, בן 14 גם הוא.

לאל-סרסק נולד תינוק חדש, והוא קרא לו על שם אוסמה. התינוק חולה בלוקמיה, והוא מאמין שהמחלה נובעת מעבודתו באיסוף אשפה.

לאל-סרסק יש חלום ישן, צנוע, אבל הוא מסופק אם יתגשם אי פעם. "אני חולם שתהיה לי מכונית צנועה, שאוכל לעבוד כנהג ואפסיק עם העבודה המסוכנת הזאת. אבל אין לי כסף אפילו להוציא רישיון נהיגה".

נאסר אבו גנאים עובד גם הוא במזבלה, כבר עשר שנים. לאחרונה גילה שיש לו גליומה (גידול סרטני במוח). הרופא אמר לו שהסיבה המרכזית למחלה היא כנראה עבודתו, החשיפה היומיומית, הממושכת, למזהמים ולחיידקים בזמן העבודה.

אבו גנאים, אב לשלושה ילדים, מרוויח 3 עד 4 שקלים ביום, סכום שאינו מספיק כדי לכסות את הוצאות הטיפול הרפואי. "אני מת מכאבים כל יום. אתמול לא הצלחתי לישון בגלל הכאב. ולמרות הכאב הבלתי נסבל, אני חייב להמשיך לעבוד, כדי להאכיל את ילדיי", הוא אומר.

הוא לוקח את בנו איתו לעבודה, כדי להרוויח קצת יותר. "אני חוששת לבני, כי יש לו כבר אסתמה ואסור לו להיות בסביבה כזאת," אומרת נורה, אישתו של אבו גנאים. "אבל נאסר חייב לקחת אותו, כי אנחנו חייבים לשרוד".