newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

די לשביתות האוטומטיות, החברה הערבית זקוקה לאסטרטגיה חדשה

המלחמה שהכריזה ממשלת הימין על האזרחים הפלסטינים הולכת ומסלימה, והיא צפויה אף להחריף ככל שהלחץ על נתניהו יגבר. במקום לפתח חשיבה אסטרטגית חדשה שתתמודד עם המציאות, מנהיגי הציבור הערבי מקובעים בתוך דפוסי מחשבה מיושנים המנותקים אפילו מההתפתחויות בתוך החברה הערבית עצמה

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

אחת החברות ברשת פייסבוק כתבה, בהתייחסה להריסת הבתים בקלנסווה, משהו כזה: "היו זמנים בהם היה מנהיג כמו תאופיק זיאד שהיה קורא להקים מחדש את הבתים, האנשים היו נשמעים לו ומקימים את הבתים כשהוא בראש המקימים".

דבריה מבטאים לפחות שלוש תחושות: תסכול בכסות של נוסטלגיה עקרה, אכזבה מהמנהיגות הערבית פלסטינית העכשווית, וכמיהה למנהיגות חזקה, כריזמטית, היכולה להתמודד עם פרקטיקות שלטוניות מדכאות כפי שאירע שלשום בקלנסואה. דבריה מייצגים הלך רוח בקרב החברה הערבית בישראל שהתבטא בשלל אמרות דומות המטילות ספק ביעילות נשק השביתה הכללית וקוראות לצעדים דרסטיים יותר כמו התפטרות קולקטיבית מהכנסת ויציאת המונים לרחובות. השביתה ופעולות שגרתיות, לפי ההתבטאויות ברשתות החברתיות, לא יועילו מול ממשלה ימנית שהכריזה מלחמה על החברה הערבית פלסטינית בישראל.

גם אני שותף להערכות כי אין בשביתה אתמול (רביעי) כדי לעצור את שטף מעשי העוינות נגד החברה הערבית, כפי שהתבטא במעשיהם של דחפורים וכוחות מסיביים המגלחים בתים שנבנו ביזע ובדם על אדמה פרטית. לממשלה המתכוונת להדיר, לדכא ולחולל דה-לגיטימציה של "מיעוט חשוד" יש ארסנל שלם של אמצעים ודרכים לעשות כן. התמודדות החברה הערבית עם מדיניות של ממשלה כזו איננה יכולה להתבסס על פעולות תגובה בלבד. יתרה מכך, ההתמודדות חייבת להיות במסגרת היערכות חדשה, ארגונית, מעשית ורעיונית של חברה, זו על כל המשתמע מזה. אבל ראשית ההתמודדות היא בהבנת מהלכי הממשלה והמשגתם כדי לכוון את הפעילות למקום הנכון.

> שלילת התושבות של משפחת הדורס מירושלים בשירות המלחמה הדמוגרפית

אין סימון של מטרות, אין מטרות על ויעדים וטווחי זמן, אין תכנית א' ו-ב', אין יכולת ליירט מהלכים של הממשלה או לאתגר אותה. ועדת המעקב וחברי הרשימה המשותפת בישיבת חירום בעקבות ההריסות בקלנסווה (תקשורת הרשימה המשותפת)

אין סימון של מטרות, אין מטרות על ויעדים וטווחי זמן, אין תכנית א' ו-ב', אין יכולת ליירט מהלכים של הממשלה או לאתגר אותה. ועדת המעקב וחברי הרשימה המשותפת בישיבת חירום בעקבות ההריסות בקלנסווה (תקשורת הרשימה המשותפת)

ימין שאין לו אלוהים

ההריסה בקלנסווה היא עוד אירוע במסגרת הסלמה יזומה מצד ממשלת בנימין נתניהו ביחסה לחברה הערבית פלסטינית בישראל. הסלמה זו לא תחומה ביחסים עצמם, אלא קשורה למערכת הפוליטית בישראל ולמצבו של נתניהו בפרט בתוך מערכת זו. כלומר, ככל שמצבו של נתניהו מתערער – בסקרים, מול יריביו או/ו בני ברית, מול מערכת המשפט (חקירות והחלטות לא רצויות כמו זה הקשור להתנחלות עמונה), במערכת הבינלאומית, בזירת הסכסוך מול הפלסטינים, מול קבוצות אינטרס, ובכל פעם שיריביו בישראל יסגרו עליו, הוא יפליא את מכותיו בחברה הערבית בישראל.

אם מערכת המשפט, חקירות ובית המשפט העליון יצרו את צעדיו, הוא ילך להכות בערבים. הדבר, מבחינתו, ישרת מספר מטרות כשהראשונה בהם היא הוצאת הערבים הפלסטינים בישראל מהמערכת הפוליטית על-ידי המאסת "הישראליות" עליהם ודחיפתם במעשים אדמיניסטרטיביים אלימים כגון הרס בתים למעשי ייאוש כמו התפטרות קולקטיבית מהכנסת, החרמת הבחירות הבאות ויציאה לרחוב שיהווה לגביו הזדמנות להצדיק את גישתו הגזענית והמדירה כלפיהם. מטרה אחרת, חשובה בעיניו לא פחות, היא הבניית האויב – הפעם הפנימי – כיאה לימין קלאסי המהלך אימים על ההמונים ומגייס אותם למפעלו הפוליטי. מטרה שלישית, היא פרימת הקשרים האחרונים בין החברה הערבית כבני ברית פוטנציאליים לבין יריביו בחברה היהודית, ברית שעשויה להחזיר את היריבים לשלטון אם תתממש באופן משמעותי בבחירות הבאות.

אם נמשיך את הניתוח בכיוון הזה, הרי נתניהו, כביטוי מובהק של ימין שאין לו אלוהים, חושב לנשל את הפלסטינים בישראל דווקא מישראליותם שרכשו באמצעות האזרחות הישראלית, דבר שמפריע יותר מכל לנתניהו ודומיו, ולחבר את הפלסטינים בישראל לאחיהם בגדה המערבית, חיבור שיכול לעבוד לטובתו פוליטית; דבר שיריביו בחברה היהודית מנסים למנוע בכל כוחם. בצד הפלסטיני, המנהיגות הקלאסית, גם היא מניחה שעל הפלסטינים בישראל להישאר בצד הישראלי כחלק מהמערכת הישראלית וכי הדבר יסייע יותר לפתרון השאלה הפלסטינית. נתניהו ודומיו חושבים שחיבור כזה ישמר את שלטונם במיוחד כי סבור שהוא ייצר מתח ומעשים אלימים שיחזקו את הימין ואת מפעלו. המחירים במונחים ישראליים קלאסיים לחיבור כזה עשויים להיות כבדים מנשוא (שוויון דמוגרפי בין הים לנהר), אבל ממתי היה אכפת לנתניהו ודומיו מה המחיר? אולי מחירים כאלה הם דווקא אדמה פורייה לזרעיו ומסריו.

עד כה, יריביו של נתניהו בזירה הפוליטית הישראלית התגלו כשותפים בהסתה נגד החברה הערבית לפעמים, וכמסכימים בשתיקה ומשחקים לפי כלליו. גם הם, מאז רצח רבין, מגמגמים מול האופציה לעלות לשלטון בעזרת הקול הערבי. קרי, הם חלשים רעיונית, פוליטית ומוסרית מכדי להיות מושיעים לחברה הערבית בישראל.

> דו"ח: 7,000 פלסטינים פתחו את שנת 2017 בכלא הישראלי

פוליטיקה מיושנת ולא מעודכנת. שביתה בשפרעם

פוליטיקה מיושנת ולא מעודכנת. שביתה בשפרעם

דחליל ושמו הרשימה המשותפת

ומה כן? זאת השאלה שהתחבטה בה ועדת המעקב שלשום. שאלה זו איננה רק מה לעשות כתגובה להריסת הבתים, היא הרבה יותר עמוקה מזה. מה לעשות מול ממשלה ימנית שתמשיך להכות בחברה הערבית מחר וגם מחרתיים? לא מדובר כאן בתרגיל אינטלקטואלי או תרחיש בסימולציה, אלא שאלה אקוטית העומדת בפני החברה הערבית בישראל, ולא פחות בפני חוגים אזרחיים רחבים בחברה היהודית.

סבורני שהשביתה שהוכרזה מסתירה חולשה רעיונית, פוליטית וארגונית וגם אובדן דרך, יותר מאשר מבטאת מנהיגות וחוסן. חולשה, כי בכל פעם שמתרחש אירוע כמו הריסת בתים, המנהיגות הערבית מגיעה לאותה החלטה עצמה: שביתה כללית, שבדרך כלל ומזה שני עשורים לפחות, לא מקוימת. ההמונים לא שובתים, ואם כן, השביתה לא מורגשת ואינה "מכאיבה" לממשלה או לכלכלה הישראלית. קרי, השביתה הפכה מזמן לאסטרטגיה שלא עובדת במאזן הכוחות. הדבר מסמל רק דוגמה למצב הדברים הבעייתי. הפוליטיקה הערבית נראית מיושנת, לא מעודכנת ואינה מצליחה לאתגר את הממשלה או ליצור תגובות נגד משמעותיות למדיניות עוינת.

לא ניתן להתמודד עם ממשלה עוינת ולא עם מהלכיה באמצעות "רשימה משותפת" שנראתה כבר בתחילתה כחלשה יותר מכל מרכיב בה, הנתפסת ומתנהלת כמסגרת חלולה וכדחליל שגם הציפורים התרגלו למראהו המצ'וקמק. כמו כן, לא ניתן לעשות מעשה שישפיע באמצעות ארגון מיושן וקפוא על שמריו כמו ועדת המעקב שהיה אמור להשתדרג ולהתאים לאתגרים כבר לפני שלושה עשורים. כל ההצעות לארגון-מחדש של ועדה זו התאדו, ולכן היא נראית כמחזור של עצמה, ולא מותאמת אפילו להתפתחויות הרבות בחברה הערבית עצמה. יותר מכל, אין לערבים בישראל כיום לא מפעל פוליטי מעודכן וגם לא רצון פוליטי קולקטיבי משמעותי. גם מסמכי החזון לא הצליחו ליצור פלטפורמה חדשה לפוליטיקה הערבית בישראל. במצב כזה אין מי שיחשוב  ויחליט מה עושים ברמה האסטרטגית ולא רק ברמת התגובה הדרושה. אין סימון של מטרות, אין מטרות על ויעדים וטווחי זמן, אין תכנית א' ו-ב', אין יכולת ליירט מהלכים של הממשלה או לאתגר אותה. התוצאה היא תמיד להיות נתונים ל"חסדיה".

מסמכי החזון היו יוזמה מבורכת אחרי אוקטובר 2000 וניסיון לומר מה הערבים בישראל רוצים ממדינתם. אבל חולשתם הייתה בחוסר התמודדות עם תרחישים לא רצויים כמו מדיניות הממשלה המכהנת. הגיע הזמן למהלכים אסטרטגיים אזרחיים מחושבים עד הפרט האחרון שלא יפסחו על כל תרחיש ואופציה מעבר לשביתה כאן ושביתה שם. למרבה הצער, הדבר כמעט בלתי אפשרי ללא תשתית ארגונית שתוכל לקיים חשיבה אסטרטגית ראויה לשמה ולחולל מהלכים כאלה.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר. עד לפני שנה מתאם צוות החשיבה האסטרטגית לחברה הפלסטינית בישראל שהגיש לאחרונה למנהיגות הערבית בישראל דוח אסטרטגי מקיף.

> עובדי ידיעות אחרונות: 11 בינואר 2017 הוא יום נהדר לפוטש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf