"הוא קצת דומה לי, נכון אמא?"

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מטליה.

לא הכרתי אותה ממש; היא רשומה אצלי באנשי הקשר בתור "טליה אזרחי תרומות", כי זו הסיומת שאני נותנת לכל מי שתורם, או תרם, לקבוצה שהקמתי למשפחת חסן.

פעם בחודש אני מזכירה לכולם שמשפחת חסן עדיין גרה באוהל, שעכשיו עדיין חורף וקר, וצריך לאכול ולקנות שמיכות ומעילים, וגם כיסוי חדש לאוהל, כי האחרון התעופף למקום לא ידוע באחת הסערות החזקות.

טליה סיפרה לי על תערוכה שעומדת להיפתח בלונדון. רעיון התערוכה נולד בהתכתבות של טליה וחברה שלה, סבים מטין. בדרך כלל סבים שולחת לטליה תמונות של פעולת המחאה בלונדון, וטליה שולחת תמונות מההפגנות בירושלים, ושתיהן מדברות על שברון הלב ועל האימה. פעם אחת שלחה סבים לטליה תמונה של בובה לא-גמורה.

בימים כתיקונם, סבים היא גננת שיוצרת בובות מחומרים טבעיים.

הבובה הלא-גמורה הזו הולידה את הרעיון ליצור תערוכה. "התערוכה היא פעולת מחאה", אמרה טליה, "וגם הבעת סולידריות עם תושבי עזה. בעיקר עם הילדים".

יותר מעשרים אלף ילדים נרצחו בעזה, ועוד היד חזקה והזרוע נטויה, ואין לזה סוף בינתיים.

"בתערוכה", אמרה טליה, "יהיו מעגלי יצירה, וגם צילומים של הבובות הלא-גמורות בכל מיני מקומות, וטקסטים עליהן. חשבנו לפנות גם לכמה פעילים בארץ ולבקש מהם להצטרף. את מסכימה לקחת חלק בזה?"

"אפשר לראות את הבובות?"

"בטח", אמרה טליה, "אשלח לך צילום".

הסתכלתי על התמונה. זו לא בדיוק בובה, חשבתי, מין ראש צמר עם תווי פנים לא ברורים.

"כמו תינוק מת", אמרתי.

"או שעדיין לא נולד", אמרה טליה.

"אז… מה אני צריכה לעשות בדיוק?"

"תצלמי את הבובה איפה שאת רוצה, ותכתבי משהו".

"מה לכתוב?"

"מה שאת רוצה".

עלה בי רעיון לצלם את הבובה ליד איתי, בני בן העשר. אניח את הבובה במיטה לידו, חשבתי, כשהוא מכוסה בשמיכה ולבוש בוונזי הכחול והחמוד שלו.

ילד מול ילד.

>> פעם אהבתי את החורף

"אתה מסכים שאצלם אותך איתה?" שאלתי את איתי.

"איזו בובה מוזרה", אמר איתי. "בשביל מה זה בכלל?"

סיפרתי לו על התערוכה, שהיא למען הילדים, שהבובות הן סמל. הסתבכתי קצת במילים אבל איתי קטע אותי בחוסר סבלנות, ופתאום הביט בי בעיניו החקרניות ושאל: "תגידי, אמא, גם חמזה ישן במיטה?"

"מה זאת אומרת?"

"חמזה. חמזה החבר שלי, יש לו מיטה?"

"אממ… לא, מותק. חמזה וכל המשפחה שלו גרים באוהל, הם ישנים על מזרנים".

"אז אני לא מסכים".

"לא הבנתי".

"אני לא מסכים לך לצלם אותי".

"למה?"

"כי אני לא מסכים להצטלם על מיטה כשלחמזה, חבר שלי, אין מיטה".

"אבל…"

"למה חמזה לא ישן על מיטה?" הביט בי בני בעיניו הגדולות, הכהות. "למה, אמא?"

"אתה יודע שפוצצו להם את הבית…"

חשבתי לרגע שהוא עומד לבכות, אבל במקום זה ניצת זיק אדום בעיניו והוא אמר: "כשתהיה לחמזה מיטה אני אסכים להצטלם". ולפני שהספקתי להגיב, לקח את הקורקינט שלו וירד בריצה במדרגות.

כשהקמתי את קבוצת התרומות למשפחת חסן, הקשר היה רק עם אב המשפחה, נאאל. זה היה קשר מעשי. גם היום הוא מעשי, אבל לאט לאט התחלנו להכיר זה את זה. נעשינו קרובים. נועה, חברה שלי, סיפרה לי פעם שיש משפט סיני שאומר, שכשאתה עוזר למישהו אתה חייב לו כל החיים.

אני לא יודעת של מי המשפט, אבל אני מבינה אותו. משפחת חסן היא כבר חלק ממני. אני מכירה את שלוש הבנות (ראשה הספיקה להתחתן בינתיים ועכשיו היא בהיריון), ואת שני הבנים. כל בוקר אמל, אשתו המופלאה של נאאל, מברכת אותי בבוקר של יסמין, וזוכרת לשאול מה שלומי ומה שלום הילדים – אפילו כשקר לה, וגם כשהבגדים של כולם רטובים כי האוהל הוצף שוב.

ואני מכירה גם את חמזה. שהוא בן עשר, בדיוק בגיל של איתי שלי.

לא היתה לי תוכנית סדורה; לא ידעתי איך לספר לאיתי על מה שקורה.

פעם אחת, די מזמן, נאאל שלח לי תמונה יפה של חמזה. רואים אותו מחזיק צינור שמחובר למשאית וממלא מים בג'ריקנים כחולים.

"בן כמה הוא?"

"בגילך".

"מה הוא עושה?"

"ממלא מים בג'ריקנים".

"למה?"

"כי לאנשים אין מים, והם צמאים".

"אין להם ברזים בבית?"

"לא. אין להם בית. פוצצו להם את הבתים".

"מי עשה את זה, אמא?"

"צה"ל".

איתי שתק רגע, ואז פתאום אמר: "הוא קצת דומה לי, אמא, נכון?"

"אממ… יכול להיות".

"תראי, לשנינו יש עור חום ושיער כהה וגם עיניים שחורות".

התמונה הזו של חמזה צולמה לפני שנתיים. הוא השתנה מאז. הפנים שלו כבר פחות עגולות, וגם הזיק הזה, השמח, שהיה לו בעיניים, נעלם. הוא כבר לא נראה בדיוק בגיל של איתי. אני לא יודעת אם קטן יותר או גדול יותר, אבל הוא נראה אחרת.

את זה לא אמרתי לאיתי.

יש הרבה דברים שאני לא אומרת לאיתי, אבל הוא שואל שאלות ואני עונה. הוא יודע הרבה על משפחת חסן: על הבית ההרוס, על זה שהם נעקרו שבע פעמים, שהם גרים באוהל. הוא ראה אותי מפחדת כל בוקר, בימי ההפצצות האיומים, מחכה לשמוע שכולם בסדר.

הוא שמח איתי שנפסקו ההפצצות.

(לא אמרתי לו שהם לא בדיוק נפסקו, רק התמעטו).

בכל ערב, כשהוא כבר במיטה, אנחנו מדברים על חמזה.

"אמא, למה שהם לא יבואו לכאן ויגורו איתנו?"

"הם לא יכולים".

"אבל אם היה אפשר היית מסכימה?"

"כן, מותק".

"חמזה יוכל לישון איתי בחדר, והשאר בסלון, יש המון מקום על הספה".

"נכון".

"נקנה לחמזה המון ממתקים אם הוא יבוא, נכון?"

"כן".

"הוא אוהב שוקולד, וגם נאאל אוהב".

"וגם אתה אוהב".

"נכון, וגם נקנה לו פלאפון חדש, אין לו בכלל פלאפון".

חמזה ואיתי מקליטים זה לזה הודעות באנגלית.

Hello Itay. How are you? I love you Itay

Hello Hamza. I am OK. I love you

ושולחים זה לזה לבבות אדומים בוואטסאפ.

**

לפני שבועיים נסענו לזהר לשישי-שבת, הוא גר במושב ויש לו גן יפהפה (שתמיד מזכיר לי את הספר "סוד הגן הנעלם"). איתי הביא איתו את נור, חבר שלו מבית הספר.

שניהם לומדים ב"קהילה", בית הספר הדמוקרטי הפתוח (שני הורים מבית הספר הזה הלשינו על יעל לבקוביץ, המורה המופלאה, שהיא מסיתה את התלמידים נגד הממשלה ונגד חיילי צה"ל המוסריים – ללמדך שאין מקום בטוח).

צמד חמד נור ואיתי האלה, ממש מקס ומוריץ. איך שהגענו למושב הם רצו למגרש הכדורגל, אחר כך חזרו, שוב הלכו וחזרו, אכלו המון ממתקים, רבו, השלימו, הלכו ללטף את האתונות של זהר, שוב רבו והשלימו, ובערב ביקשו לצאת להסתובב במושב.

"אנחנו יכולים?"

"בטח".

"הרבה יותר בטוח פה לילדים", אמרתי לזהר, "אין כבישים סואנים, אין המוני אנשים ברחוב, לאן הם כבר יכולים ללכת? למכולת הסגורה?"

"נפתח את היין?" שאל זהר.

"בטח".

אחרי שעה, נור חזר. לבד.

"איפה איתי?" שאלתי.

"נשאר במגרש".

"לבד?"

"הוא לא לבד", ענה נור, "יש שם עוד ילדים".

"איזה ילדים?"

"מאיפה לי לדעת", משך נור בכתפיו, "אני לא מכיר כאן אף אחד", והלך לחדר.

נכנסתי לחדר ושאלתי את נור מה קרה. הוא ישב בגבו אליי ושיחק ברובלוקס.

"מה קרה, נור?" שאלתי שוב.

הוא לא הפסיק לשחק ורק אמר: "איתי הוא ילד מאוד חברותי, הוא מסתדר עם כולם".

"למה אתה מתכוון?"

הוא לא ענה.

הלכתי למגרש הכדורגל (הכול קרוב במושב), אבל לא ראיתי את איתי. הסתובבתי בחושך וקראתי, איתי, איתי. בסוף ראיתי אותו ליד המכולת הסגורה, בתוך חבורה של ילדים שנראים גדולים ממנו.

"איתי, בוא הביתה".

ראיתי שהוא מתלבט אם לשמוע בקולי, אבל אחד הילדים האחרים (נערים, הם נראו לי נערים), אמר: "כן, כבר מאוחר, גם אני הולך הביתה".

בבת אחת כולם התפזרו. חזרנו הביתה בחושך.

"מה קרה עם נור?" שאלתי.

"הוא לא רצה להישאר".

"למה?"

"מאיפה לי לדעת".

"הם ילדים גדולים, אלה שהסתובבת איתם".

"אז מה?"

אחרי כמה ימים, בלילה, כשאיתי כבר היה במיטה וגמרנו לדבר על חמזה ועל איפה כל משפחת חסן תישן כשתבוא אלינו, אמר איתי: "אמא, אני רוצה לספר לך מה קרה עם נור".

"בטח, מותק".

"ולא תכעסי?"

"אני מקווה שלא".

"טוב אז… היינו במגרש ופתאום הגיעו הילדים האלה, הם שרו בצעקות את השיר 'חרבו דרבו'. את מכירה?"

"שיר מגעיל".

"ידעתי שתגידי את זה. בקיצור, נור צעק עליהם שיסתמו".

"הוא צודק".

"הם שאלו למה, ונור אמר מה שאת אמרת, שזה שיר מגעיל. ואז הם התחילו להגיד שזה שיר פצצה, ושצריך לשטח את עזה ולהרוג את כל הערבים, וגם אמרו שביבי הוא מלך וכל מיני שטויות כאלה".

"ומה נור אמר?"

"הוא שתק".

"הוא לא סיפר להם שאבא שלו ערבי, נכון?"

"ברור שלא, מה הוא מפגר?"

"ואתה, מה אמרת?"

"אני לא אמרתי כלום".

"למה?"

"לא יודע… ואז נור ביקש שנחזור הביתה".

"אבל הוא חזר לבד…"

"נכון, אני לא רציתי".

"למה?"

"לא יודע… רציתי להישאר איתם".

"כי הם גדולים ומגניבים?"

"מי אומר מגניבים, אמא? מה את בת מאה?"

שתקנו קצת, ואז שאלתי: "אתה רוצה שאדליק את המנורה הקטנה?"

לא מזמן קנינו מנורת לילה. כבר יותר משנתיים שאיתי לא נרדם כל כך בקלות. הוא מבקש שאשאיר דלוק גם את האור בשירותים, וגם את זה שבמטבח. לפעמים הוא שואל אותי מה נעשה אם יבוא הביתה מחבל.

"אני יכול לקפוץ ולהתחבא בבוידעם למעלה, אבל את גדולה מדי…"

"לא יבוא מחבל אלינו הביתה".

"מאיפה את יודעת".

הדלקתי את המנורה הקטנה וחיבקתי אותו. אמרתי לו: "איתי שלי, אני מבינה אותך. לא עשית שום דבר רע, לא אתה זה שאמרת את הדברים המכוערים האלה".

"הייתי צריך לחזור עם נור הביתה", לחש איתי, והקול שלו רעד קצת.

"אתם עדיין ברוגז?"

"לא. נור אפילו אמר שהוא רוצה לבוא עוד פעם למושב".

"אם ככה, אני שמחה. לילה טוב, מתוק שלי".

יצאתי כבר מהחדר, אבל איתי קרא לי שוב ואמר: "לא סיפרתי לך, אבל כל זמן שהם דיברו, הילדים הגדולים האלה, שמתי את הידיים מאחורי הגב ועשיתי סימן של מירכאות".

"למה?"

"כדי לסמן לעצמי שזה שקר, כל מה שהם אומרים".

פתאום הוא פרץ בבכי.

חיבקתי אותו שוב. אלוהים, אמרתי לעצמי, אלוהים האדיש והלא קיים, תראה באיזה מקום אני מגדלת את הילד שלי.

את הבובה הלא-גמורה צילמתי בסוף על משטח הגומי בגן השעשועים שבמושב, זה שנראה כמו גרגירים ירוקים דחוסים. עטפתי אותה בבד רך, שתוכל לנוח, ושמתי בחיקה צילום ישן של חבורת ילדים.

חבורת ילדים שהסתירו נזירות של הצלב האדום במלחמת העולם השנייה.

אבא שלי היה בחבורה הזו.

כשהיה ילד.

נטלי פיק היא סופרת, מטפלת רגשית ופעילה למען עזה