ההנהגה מפולגת? צריך להראות שאנחנו, האזרחים הערבים, מאוחדים
אני מבינה את החברים שלי שמתלבטים אם להצביע. ההנהגה הערבית מפוצלת, הדמוקרטיה הישראלית פגומה. אני החלטתי להצביע. הנה הסיבות
יש הרבה סיבות לא להצביע, אבל יותר סיבות ללכת לקלפי. מצביעה בטייבה בבחירות היום (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)
היום כל אזרחי המדינה נדרשים ללכת לקלפי ולבחור. אך בעוד הציבור היהודי צפוי לנהור לקלפיות, הציבור הערבי עדיין מתלבט. אני גם התלבטתי אבל החלטתי.
אני אצביע!
אני מבינה את המתלבטים. יש לי חברים שמתלבטים, בני משפחה, שכנים. הם לא בטוחים שיש משמעות להצבעה שלהם. הם מאוכזבים מההנהגה שלנו, מאוכזבים מהפיצולים, מאוכזבים מהתפקוד הלקוי. הפער בין החלום שלהם למנהיגות ערבית, שמאוחדת במפלגה אחת גדולה שדוגלת בערכי שוויון ונלחמת עבורנו, ובין המציאות בה ההנהגה שלנו מאכזבת, מפוצלת, מתפקדת באופן לקוי – הוא פשוט גדול מדי. האמת, הוא גם גדול מדי בשבילי.
אז למה בכל זאת אצביע היום?
ביומיום אנחנו רגילים שמתייחסים אלינו כאל מקשה אחת. כאילו אנחנו לא מורכבים מכמעט שני מיליון גברים, נשים, ילדים. כאילו אין לנו שני מיליון חלומות, שני מיליון תקוות. האמירות האלה עומדות בבסיס הגזענות וההסתה כלפינו.
אבל היום אנחנו חברה אחת עם כאב אחד ומאבק משותף. היום אנחנו צריכים לצאת ולומר שאנחנו 20 אחוז מהחברה הישראלית, ואנחנו הולכים לדרוש את המקום שמגיע לנו בפוליטיקה בישראל ובהחלטות שמשפיעות על החברה כולה ועלינו בתוכה.
היום אנחנו צריכים לתת למנהיגות המפולגת שלנו שיעור בכוחה של פעולה משותפת. בהעדר מנהיגים מוסכמים, נהיה אנחנו, האזרחים, המבוגרים האחראים. ניתן למנהיגים דוגמה אישית, שלמרות כל הפילוגים, חילוקי הדעות והאכזבה, אנחנו מצליחים להתאחד למען מטרה משותפת.
אני מבינה את הרצון לזרוק את הדמוקרטיה הפגומה ולהחרים את הבחירות. זוהי תגובה מובנית. כמו הרצון לזרוק קללה עסיסית על מישהו שחותך אותך בכביש. אבל המחאה השקטה וההחרמה לא יועילו לכלום ולא ישנו כלום. הם רק יעמיקו וינציחו את הייאוש.
אנחנו צריכים להצביע לא כי אנחנו מפחדים, אלא כי אנחנו מקווים. מקווים שהבנות והבנים שלנו יגדלו למציאות אחרת. נצביע כי זה גם המקום שלנו, גם העתיד שלנו.
סבתא שלי עליה השלום, סומייה, סיפרה לי פעם: "כשגירשו אותנו ב-1948, הצלחנו לברוח רחוק, וכשהבנו שאנחנו יכולים לחזור, שמתי לב שהסנדלים שלי היו קרועים לגמרי ונשארתי עם נעל אחת".
"ומה עשית, סבתא?", שאלתי אותה. ״מה זאת אומרת? דהרתי בחזרה עם נעל אחת״, היא ענתה. אפילו בתור ילדה, סבתא שלי הבינה את משמעות הקיום שלנו על האדמה הזאת ונאחזה בכל עץ זית ובכל פינה.
לה הייתה רק נעל אחת, לנו ברוך השם יש שתיים. היא הייתה צריכה לרוץ, אנחנו יכולים ללכת בנחת. ובניגוד אליה, שהייתה צריכה לסכן את חייה, אנחנו רק צריכים להכניס פתק למעטפה.
לא נעשה את זה למענה?
מונא חדאד היא חברת הוועד המנהל של "האם ראית את האופק לאחרונה?"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
