ההנהגה מפולגת? צריך להראות שאנחנו, האזרחים הערבים, מאוחדים
אני מבינה את החברים שלי שמתלבטים אם להצביע. ההנהגה הערבית מפוצלת, הדמוקרטיה הישראלית פגומה. אני החלטתי להצביע. הנה הסיבות
יש הרבה סיבות לא להצביע, אבל יותר סיבות ללכת לקלפי. מצביעה בטייבה בבחירות היום (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)
היום כל אזרחי המדינה נדרשים ללכת לקלפי ולבחור. אך בעוד הציבור היהודי צפוי לנהור לקלפיות, הציבור הערבי עדיין מתלבט. אני גם התלבטתי אבל החלטתי.
אני אצביע!
אני מבינה את המתלבטים. יש לי חברים שמתלבטים, בני משפחה, שכנים. הם לא בטוחים שיש משמעות להצבעה שלהם. הם מאוכזבים מההנהגה שלנו, מאוכזבים מהפיצולים, מאוכזבים מהתפקוד הלקוי. הפער בין החלום שלהם למנהיגות ערבית, שמאוחדת במפלגה אחת גדולה שדוגלת בערכי שוויון ונלחמת עבורנו, ובין המציאות בה ההנהגה שלנו מאכזבת, מפוצלת, מתפקדת באופן לקוי – הוא פשוט גדול מדי. האמת, הוא גם גדול מדי בשבילי.
אז למה בכל זאת אצביע היום?
ביומיום אנחנו רגילים שמתייחסים אלינו כאל מקשה אחת. כאילו אנחנו לא מורכבים מכמעט שני מיליון גברים, נשים, ילדים. כאילו אין לנו שני מיליון חלומות, שני מיליון תקוות. האמירות האלה עומדות בבסיס הגזענות וההסתה כלפינו.
אבל היום אנחנו חברה אחת עם כאב אחד ומאבק משותף. היום אנחנו צריכים לצאת ולומר שאנחנו 20 אחוז מהחברה הישראלית, ואנחנו הולכים לדרוש את המקום שמגיע לנו בפוליטיקה בישראל ובהחלטות שמשפיעות על החברה כולה ועלינו בתוכה.
היום אנחנו צריכים לתת למנהיגות המפולגת שלנו שיעור בכוחה של פעולה משותפת. בהעדר מנהיגים מוסכמים, נהיה אנחנו, האזרחים, המבוגרים האחראים. ניתן למנהיגים דוגמה אישית, שלמרות כל הפילוגים, חילוקי הדעות והאכזבה, אנחנו מצליחים להתאחד למען מטרה משותפת.
אני מבינה את הרצון לזרוק את הדמוקרטיה הפגומה ולהחרים את הבחירות. זוהי תגובה מובנית. כמו הרצון לזרוק קללה עסיסית על מישהו שחותך אותך בכביש. אבל המחאה השקטה וההחרמה לא יועילו לכלום ולא ישנו כלום. הם רק יעמיקו וינציחו את הייאוש.
אנחנו צריכים להצביע לא כי אנחנו מפחדים, אלא כי אנחנו מקווים. מקווים שהבנות והבנים שלנו יגדלו למציאות אחרת. נצביע כי זה גם המקום שלנו, גם העתיד שלנו.
סבתא שלי עליה השלום, סומייה, סיפרה לי פעם: "כשגירשו אותנו ב-1948, הצלחנו לברוח רחוק, וכשהבנו שאנחנו יכולים לחזור, שמתי לב שהסנדלים שלי היו קרועים לגמרי ונשארתי עם נעל אחת".
"ומה עשית, סבתא?", שאלתי אותה. ״מה זאת אומרת? דהרתי בחזרה עם נעל אחת״, היא ענתה. אפילו בתור ילדה, סבתא שלי הבינה את משמעות הקיום שלנו על האדמה הזאת ונאחזה בכל עץ זית ובכל פינה.
לה הייתה רק נעל אחת, לנו ברוך השם יש שתיים. היא הייתה צריכה לרוץ, אנחנו יכולים ללכת בנחת. ובניגוד אליה, שהייתה צריכה לסכן את חייה, אנחנו רק צריכים להכניס פתק למעטפה.
לא נעשה את זה למענה?
מונא חדאד היא חברת הוועד המנהל של "האם ראית את האופק לאחרונה?"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
