ההגבלות הביאו את מחאת בלפור גם למעוזי ימין: "אנחנו נמשיך"

אחרי שהממשלה נכנעה והחליטה לבטל את ההגבלות על ההפגנות, במוצאי שבת הקרוב המחאה תחזור לבלפור. אבל גם אחרי שהמפגינים יחזרו לכיכר פריז ליד מעון ראש הממשלה בירושלים, את מה שקרה כאן בשבועיים האחרונים יהיה קשה למחוק. בגלל ההגבלות, ההפגנות ירדו אל מתחת לבית ונערכו ביותר מאלף מוקדים שכונתיים ברחבי הארץ, כולל בערים שלא ידעו מעולם מחאות נגד הימין. לפי הספירה של קבוצת "הדגלים השחורים", במוצאי השבת האחרונה השתתפו במחאות האלה כ-200 אלף איש.

"הדגלים השחורים" פרסמו מפה מפורטת, בה סומנו מוקדים בכל רחבי הארץ. אפשר היה להצטרף לקבוצת הווטסטאפ הקרובה או לפתוח קבוצה חדשה. יוזמת ״קילומטר איט איז״, ביחד עם קבוצת "הבעלבתים" סייעו ותמכו במי שרצו לקיים הפגנות מקומיות, ובאתר נוסף אפשר לבדוק איזו הפגנה מתקיימת ברדיוס של ק"מ מכל כתובת מגורים.

אבל בסופו של דבר, היוזמה עברה לאזרחים מהשורה. ועכשיו, אחרי שטעמו את היתרונות של מחאה מקומית, רבים מהם מתכוונים לשמור גם על הנקודות השכונתיות, גם אחרי שהמחאה בבלפור תתחדש. "מעז יצא מתוק, הוא (נתניהו) לא רצה את בלפור, הוא קיבל את כל הארץ בענק", אומר יובל שפירא מחולון. פעילים אחרים מספרים שההגבלות חייבו אותם "להיכנס לשכונות" ולעשות עבודת שטח פוליטית, ששנים השמאל-מרכז לא עשה באיזורים שנחשבים למעוזי הימין. בערים רבות בפריפריה, המחאה התרחבה ממוקד אחד בכניסה לעיר למספר מוקדים רב, עם מאות משתתפים.

מחאה של כולם

"זו ממש התגשמות חלום", אומרת לירון אחדות מקבוצת הבעלבתים, שסייעה ונתנה ייעוץ למפגינים שרצו לפתוח קבוצות מקומיות. "האיסור להפגין יותר מק״מ מהבית הפך את המחאה להיות של כולם, של כל אדם שאכפת לו ורוצה לשנות. זה הנגיש לכולם את המחאה, כי לא צריך לעשות מאמץ כדי להגיע לבלפור".

אחדות מספרת שאלפי אנשים לקחו יוזמה והרימו מחאה בשכונה שלהם. "חלקם יצאו לבד עם שלט לכיכר ואמרו: ׳מי שיצטרף, יצטרף', אחרים פתחו קבוצת ווטסאפ, ופרסמו פליירים בטווח קילומטר מהבית".

לפי אחדות, אפקט נוסף שהשיגה המחאה השכונתית הוא התמודדות מול ההסתה של הימין על כך שהמפגינים הם "מפיצי המחלות". "זה עזר לנטרל את ההסתה נגד המפגינים בבלפור״ היא אומרת. "אנחנו רואים אנשים מכל הסוגים מפגינים, גם בישובים דתיים, יש מקומות שיהודים וערבים הפגינו יחד, בכל הגילאים. זה מצייר תמונה אחרת שלא הגיעה לתקשורת המיינסטרים, כל כך הרבה סיפורים יפים".

אחדות, שהיתה פעילה גם במחאת 2011, מספרת שהיא וחבריה קישרו בין מפגינים ליבואן של מגפונים, שמכר אותם במחיר מוזל (המפגינים הם אלה שרכשו אותם), סיפקו דגלים ורודים, סייעו בבעיות מול המשטרה או מול גילויי אלימות וגם ענו לשאלות איך לאתר אנשים. "למדתי כל מיני דברים מאנשים", היא אומרת, "פנה אלינו אדם שגר בעיר ימנית יחסית וסיפר שהוא מאתר ׳מריבות׳ בפייסבוק בנושאים פוליטיים, רואה מי תומכים במחאה, ואז פונה אליהם ומציע להם להצטרף. זה נותן לי תקווה שיכול להיות פה יותר טוב. זו דרך שבה עושים ולא רק דורשים שיעשו בשבילנו, זו דרך של להתחיל לעשות דברים ביחד בשביל להתחבר".

כרמיאל: רוצים להיות חלק ממשהו יותר גדול

"חשבנו שבלפור רחוקה מכרמיאל, אבל בלפור הגיעה לכל בית כאן, זאת התחושה בעיר", אומר פטר פרנק, המרכז את אחת מקבוצות הווטסאפ בעיר והתחיל משמרת מחאה בכיכר האירוסים שליד ביתו. "היה אפקט בומרנג, זה העצים את המחאה, נתניהו טעה כשניסה להגביל אותה״.

פרנק מעיד שלפני ההגבלות, בכרמיאל הפגינו בשתי נקודות כל מוצאי שבת. כעת יש שבעה מוקדים.

"יש פי עשרה משתתפים, לכל מוקד מגיעים כמה עשרות עד מאה איש", הוא אומר. "בגלל שעצרו את בלפור, המחאה הפכה כלל ארצית, אבל גם אחרי שבלפור יחזור, זה יישאר. את הקבוצות שנוצרו, את החברויות, את ההתלהבות של אנשים ואת הרצון לשנות ולהיות חלק ממשהו יותר גדול אי אפשר יהיה לעצור".

על ההשפעה של ההפגנות בתוך השכונות מספר פרנק: "אני גר בבלוק. באחת ההפגנות בא שכן מאותו בניין, ליכודניק חזק. הוא ראה את השכנים הטובים שלו, שהוא לא הכיר את העמדות שלהם, התחיל לדבר ופתח את הלב. פתאום התברר שהוא ליכודניק, אבל ממש נגד ביבי. הוא נשאר הרבה זמן לדבר. אחר כך הוא יספר לחברים שלו, אולי יפרסם בפייסבוק. זה משפיע ומתרחב בגלל המגע האישי. בעוד ההפגנות הכלל ארציות רחוקות מאיתנו, כאן זה השכן, העמית לעבודה".

בניגוד למקומות אחרים, פרנק אומר כי עד עתה לא הופעלה כלפי המוחים בכרמיאל אלימות פיזית, אלא "רק מילולית". "חשוב למחות כאן, דווקא בגלל שזו פריפריה ועיר מאוד ימנית, הליכוד וליברמן, ועדיין יש תגובות חיוביות ברחוב".

אשקלון: הכפילו את הכוח פי שלושה וארבעה

דרך המפה של הדגלים השחורים הגעתי גם אל אורנת מורג מאשקלון, המרכזת את אחת מקבוצות הווטסאפ בעיר. המחאה שהיא מובילה מתקיימת באופן אירוני דווקא בכיכר מח"ל בעיר (אין קשר למפלגה, ראשי תיבות של 'מתנדבי חוץ לארץ'). "התחלנו להפגין בתוך העיר בגלל ההגבלות, עם מצב רוח די ירוד, הגענו עם אפס ציפיות", היא מספרת. "בהתחלה היה מאוד קשה, היתה מולנו חבורה של ביביסטים, שעמדו מאוד קרוב וקיללו אותנו".

במקביל פעלו עוד שתי נקודות מחאה בעיר, ליד הולידי אין וליד תחנת המשטרה. "ברגע שהגבילו אותנו, הגדלנו פי שלושה וארבעה את הכוח שלנו", מעידה מורג על השבועיים וחצי האחרונים. "בגשר סילבר, שם הפגנו עוד לפני ההגבלות, הגענו פעם אחת לחמישים איש. רבים הגיעו מישובים סמוכים כמו נגבה, ניר ישראל ושדה יואב. מאשקלון הגיעו עשרה אנשים".

מורג מספרת שעל הגשרים היה יותר קל. "היה ריחוק, המכוניות, שחלקן לא מאשקלון, עוברות וצופרות. היו גם קללות ואצבעות משולשות, אבל ממרחק", היא משחזרת. אבל ההפגנות בתוך העיר הגדילו את מספר המשתתפים. "אחרי כל הפגנה, אני מקבלת שלוש או ארבע בקשות להצטרף מאנשים שלא פגשנו. זה בגלל שאנחנו עומדים בתוך העיר, ולא בגשר".

לגבי ההמשך, מורג מספרת שהשאלה היא האם לחזור לגשרים או להישאר בעיר. "אסור לוותר על ההפגנות בשכונות, הן הרבה יותר יעילות. אפילו שקשה וחוטפים קללות, הן יותר חושפות אותנו לציבור", אומרת מורג. היא  מקווה כי הפעילים בעיר יצליחו להפגין נוכחות על הגשרים, בסיוע תושבים מיישובים אחרים, ובמקביל להמשיך את המחאה בתוך העיר.

באר שבע: באו ואמרו לנו: 'אין לכם ברירה'

"הנראוּת של המשמרות היתה מאוד חשובה, כדי להראות שגם בערים בפריפריה, אנשים יוצאים למחאה ומביעים מורת רוח ואי הסכמה", אומרת יעל זילברמן, אחת המארגנות של מוקדי המחאה בבאר שבע, שהפגינה ליד ביתה ברחוב ג'ו אלון.

גם בבאר שבע, ההגבלות על ההפגנות הביאו לעלייה מרשימה במספר מוקדי המחאה ובמספר המשתתפים. "לפני הסגר היתה הפגנה אחת, בצומת הכניסה לבאר שבע", מספרת זילברמן.  "אילצו אותנו להיכנס לתוך העיר,  ועכשיו במקום בצומת אחד, עמדנו ב-14 צמתים. קודם היינו 150 איש, היום אנחנו 700".

הגידול הממשי במספר המפגינים מבאר שבע הוא אפילו מרשים יותר. בהפגנות בצומת הכניסה לעיר, חלק מהמפגינים באו מיישובים אחרים כמו עומר וקיבוץ חצרים. רק מחצית באו מבאר שבע. "לכן ההישג יותר גדול. כשהכניסו אותנו לשכונות, עשינו את זה בעצמנו, כאילו באו ואמרו לנו: ׳אין לכם ברירה׳".

כמו במקומות אחרים בארץ, הירידה לפינת הרחוב ליד הבית הביאה עמה גם חיכוכים. "המגע עם הקהל היה יותר אינטנסיבי, הערות, ויכוחים ומקרים בודדים של אלימות". אבל זילברמן רואה גם את הצד החיובי של החיכוך הזה. "זה הנמיך את הלהבות, נתן לגיטימציה. אנשים ראו את השכנים שלהם מפגינים".

לגבי ההמשך, זילברמן אומרת שהמשמרות בתוך העיר ימשיכו "לפי מה שאנשים יחליטו". עד עכשיו התפקיד שלה היה לדאוג שאנשים לא יעמדו לבד, גם כדי לשמור על ביטחונם אבל גם כדי למנוע שחיקה. "זה לא תל אביב שבאים אלפים", היא מסבירה. "אין טעם להוציא מחאות שלוש פעמים בשבוע בכל המוקדים. במוצ״ש יש הפגנה קבועה, ובשאר הימים לפי מה שאנשים רוצים".

חולון: ממשיכים למרות האלימות

ההפגנות בתוך הערים לא עברו חלק. לפי בדיקת ״הארץ״ בשבוע שעבר, נרשמו עשרות מקרים של תקיפת מפגינים מאז החלה המחאה ב-14 ביולי. רק כתב אישום אחד הוגש עד היום. אחד המקרים האלה היה בצומת המדיטק בחולון. שם כמאה אנשים מפגינים שלוש פעמים בשבוע מאז תחילת הסגר. השבוע ביום שלישי, תומכי ליכוד תקפו אותם בגז פלפל, במכות ובקללות.

"אם היית אומר לי לפני שבועיים שיהיו בחולון עשרה מוקדים בו זמנית עם יותר מ-700 מפגינים, הייתי מתפוצץ  מצחוק", אומר יובל שפירא, אחד משני היוזמים של מוקד המחאה בצומת המדיטק בחולון. "הגעתי לבלפור חמש או שש פעמים, אבל יש לי שני ילדים קטנים וזה מאמץ לנסוע לירושלים ולחפש חניה", הוא מספר.

כשהחל הסגר, הוא חיפש נקודה להפגין סמוך לביתו בשכונת קריית איילון. "חולון זו עיר של הליכוד, וזה לא היה פשוט, לא רציתי עימותים. דיברתי עם הגננת של הבת שלי, והיא גרה בערך שני ק"מ ממני, הנקודה של המדיטק היתה בדיוק באמצע, והרבה אנשים עושים ספורט שם בשעות הערב".

בעזרת האתר של "הדגלים השחורים", שפירא פתח נקודה בכיכר והקים קבוצת וואטסאפ. תוך 24 שעות, הצטרפו לקבוצה 74 אנשים שלא הכיר. ביום חמישי לפני שבועיים, התקיימה ההפגנה הראשונה והגיעו אליה קרוב ל-80 איש. "זה היה מרגש, כמעט לא היה שלטים, הבאתי חולצה על מקל בתור דגל", הוא מספר.

במוצאי שבת לפני שבועיים הגיעו כבר 200 מפגינים, ושבוע לאחר מכן, במוצאי שבת האחרונה, קרוב ל-400. "התחושה של הקהילה היא לא תאומן", הוא מתאר. "גיליתי שאנשים נוספים בסביבה נוסעים לבלפור, יש מפגינים חובשי כיפות, תומכי בוגי יעלון לצד אלי גוז׳נסקי מחד״ש".

ביום חמישי שעבר הגיעו פעילים מארגון לה פמיליה למחות מולם, בדיוק כשההפגנה הסתיימה. "היתה תחושה של פחד, ליוויתי אנשים לאוטו, כשהם צועקים עלינו ׳רוצו זונות׳", מספר שפירא. ביום שלישי השבוע, מפגיני הימין ולה פמליה הגיעו פעם נוספת. "היתה יחסית הרבה משטרה, אבל חוץ מסרט משטרתי, הם לא באמת יצרו חיץ בין ההפגנות".

לדברי שפירא, הפחד מהאלימות עדיין קיים. "זו השכונה והבית", הוא אומר, "המדינה הזו עדיין דמוקרטיה, יש זכות לחיות עם הדעה שלנו. זה קו דק. החלטתי שאני לא מפחד ללכת עם החולצה והדגל כשאני יוצא מהבניין להפגנה, אבל לא אשים מדבקה על האוטו, שלא ישברו לי את החלונות".

בכל מקרה, למרות האלימות והחזרה הצפויה לבלפור, שפירא מדגיש שהמחאה תישאר גם במתכונת המקומית. "חד משמעית נמשיך, הרבה אנשים רוצים להפגין, אבל להפגין בבלפור רחוק או קשה מדי".