newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם כשננצח, אסור שנשכח איך זה לחיות ללא חופש

אנחנו מרגישים עכשיו איך נראים החיים בלי חופש תנועה ועם מגבלות על חופש ההפגנה והדיבור. אחרי שזה יסתיים, אנחנו צריכים לדאוג לחופש תנועה ודמוקרטיה לכל יושבי הארץ הזו, משני צידי הקו הירוק

מאת:

ימים קשוחים, אפלים ומפחידים. המגפה גובה עשרות מתים ביום; מערכת הבריאות, שיובשה במשך שנים, מגיעה לסף קריסה. אחוזי האבטלה מרקיעים לשחקים, עסקים קורסים, עוד ועוד אנשים מאבדים את מקור פרנסתם – ואין כל תכנית סיוע ותמיכה באופק.

מה שאנחנו חווים היום, הוא מציאות יומיומית אצל הפלסטינים, רק פי אלף. מחסום משטרתי ליד ירושלים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

מה שאנחנו חווים היום, הוא מציאות יומיומית אצל הפלסטינים, רק פי אלף. מחסום משטרתי ליד ירושלים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ולצד כל זה, התחושה שהמרחב הדמוקרטי שלנו מתפורר הולכת וסוגרת עלינו. מגבלות דרקוניות הוטלו לאחרונה על ההפגנות, וברור שהמגבלות האלו הוטלו ממניעים פוליטיים. סגר נוקשה הוטל, בניגוד לדעת כל המומחים, באופן שפוגע במשק הרבה מעבר לנדרש לא רק בפרנסה אלא גם בבריאות. מחסומים בדרכים החלו להיות מראות שכיחים, והנה לפני זמן מה ראינו מחסומים עם חיילי צה"ל עוצרים רכבים של אזרחים. אלימות משטרתית, מעצרי שווא בזמן הפגנה וחקירות אזהרה אפילו בעקבות פוסט בפייסבוק כבר אינם מחזה נדיר.

אבל אנחנו יודעים שביחד יש לנו כוח. ההפגנות המקומיות מתרבות כפטריות אחרי הגשם. בכל קילומטר יש הפגנה. על כל גשר, בכל כיכר. לא נוותר על הזכות למחות כנגד ממשלה שפועלת נגד אזרחיה, שמפקירה אותם, שאחראית על מחדל שאת מחיריו עוד נשלם לאורך שנים ארוכות. לא נוותר על החופש שלנו, ולא נוותר על הדרישה שלנו לממשלה שפועלת למען אזרחיה.

אבל אחרי שננצח, חשוב שנזכור איך זה הרגיש, כשכל מה שהתרגלנו לראות בו מובן מאליו התערער. איך זה הרגיש כשהגבילו לנו את חופש התנועה ולא יכולנו לנסוע לטייל או לבקר את אהובינו, איך זה הרגיש כששמו מחסומים בדרכים, איך זה הרגיש כשאסרו עלינו להפגין וסתמו לנו את הפה, כשפחדנו ללכת ברחוב ולהיתקל בשוטר, או לכתוב פוסט ביקורתי בפייסבוק.

הלוואי שנזכור את כל זה, ונזכור שעבור האזרחים הערבים כל הדברים האלו הרבה פחות מובנים מאליהם. נזכור את מאורעות אוקטובר 2000 – בדיוק לפני 20 שנה – כשהמשטרה הרגה 13 אזרחים ערבים שהפגינו. נזכור את האלימות האיומה שבה מדכאת המשטרה כל התנגדות בחברה הערבית. נזכור את יעקוב אבו אל-קיעאן, שנורה למוות על לא עוול בכפו. נזכור את חוק הלאום, שהכניס את הגזענות הממוסדת לתוך ספר החוקים שלנו.

הלוואי שנזכור שמעבר לקו הירוק, זו המציאות היומיומית עבור הפלסטינים, רק גרועה פי אלף. מחסומים, איסור התקהלות והפגנה, מעצרי שווא, אלימות שרירותית וממוסדת, פלישות ליליות, מעצרים מנהליים. חופש התנועה מצומצם ביותר, זכות ההפגנה היא משהו שאפשר רק לחלום עליו. ומעל הכל: הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה – זכות הצבעה, שינוי המציאות דרך ייצוג פוליטי, הלב של הרעיון הדמוקרטי – קיימת מעבר לקו הירוק ליהודים בלבד.

אז בואו נתחייב שלא נסתפק בלהחזיר לעצמנו את כל הדברים שהיו לנו כל כך מובנים מאליהם עד לא מזמן. בואו נתחייב להמשיך להילחם עד שחופש התנועה וזכות ההפגנה והזכות להשמיע קול ולהשפיע וזכות ההצבעה יהיו מובנות מאליהן לכל יושבי הארץ. בואו ניאבק עד שיהיו פה דמוקרטיה ושלום ושוויון, עד שננצח גם את האפלייה והכיבוש.

תמי יקירה, עו"ד, פעילה פוליטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המפגינים בקמפוסים שאני ביקרתי בהם בעיקר רצו לדבר. המאהל באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)

המפגינים בקמפוסים שאני ביקרתי בהם בעיקר רצו לדבר. המאהל באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)

מרחבים של אי-נוחות

לפני שנסעתי לארה"ב להשתתף בטקס הפרישה של פרופ' רשיד ח'אלידי, מגדולי ההיסטוריונים הפלסטינים ומי שהדריך אותי לדוקטורט, הזהירו אותי מהאווירה בקמפוסים שם. גם אם השיח היה לא פשוט, מצאתי שם נכונות לדבר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf