גם כשננצח, אסור שנשכח איך זה לחיות ללא חופש
אנחנו מרגישים עכשיו איך נראים החיים בלי חופש תנועה ועם מגבלות על חופש ההפגנה והדיבור. אחרי שזה יסתיים, אנחנו צריכים לדאוג לחופש תנועה ודמוקרטיה לכל יושבי הארץ הזו, משני צידי הקו הירוק
ימים קשוחים, אפלים ומפחידים. המגפה גובה עשרות מתים ביום; מערכת הבריאות, שיובשה במשך שנים, מגיעה לסף קריסה. אחוזי האבטלה מרקיעים לשחקים, עסקים קורסים, עוד ועוד אנשים מאבדים את מקור פרנסתם – ואין כל תכנית סיוע ותמיכה באופק.
מה שאנחנו חווים היום, הוא מציאות יומיומית אצל הפלסטינים, רק פי אלף. מחסום משטרתי ליד ירושלים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
ולצד כל זה, התחושה שהמרחב הדמוקרטי שלנו מתפורר הולכת וסוגרת עלינו. מגבלות דרקוניות הוטלו לאחרונה על ההפגנות, וברור שהמגבלות האלו הוטלו ממניעים פוליטיים. סגר נוקשה הוטל, בניגוד לדעת כל המומחים, באופן שפוגע במשק הרבה מעבר לנדרש לא רק בפרנסה אלא גם בבריאות. מחסומים בדרכים החלו להיות מראות שכיחים, והנה לפני זמן מה ראינו מחסומים עם חיילי צה"ל עוצרים רכבים של אזרחים. אלימות משטרתית, מעצרי שווא בזמן הפגנה וחקירות אזהרה אפילו בעקבות פוסט בפייסבוק כבר אינם מחזה נדיר.
אבל אנחנו יודעים שביחד יש לנו כוח. ההפגנות המקומיות מתרבות כפטריות אחרי הגשם. בכל קילומטר יש הפגנה. על כל גשר, בכל כיכר. לא נוותר על הזכות למחות כנגד ממשלה שפועלת נגד אזרחיה, שמפקירה אותם, שאחראית על מחדל שאת מחיריו עוד נשלם לאורך שנים ארוכות. לא נוותר על החופש שלנו, ולא נוותר על הדרישה שלנו לממשלה שפועלת למען אזרחיה.
אבל אחרי שננצח, חשוב שנזכור איך זה הרגיש, כשכל מה שהתרגלנו לראות בו מובן מאליו התערער. איך זה הרגיש כשהגבילו לנו את חופש התנועה ולא יכולנו לנסוע לטייל או לבקר את אהובינו, איך זה הרגיש כששמו מחסומים בדרכים, איך זה הרגיש כשאסרו עלינו להפגין וסתמו לנו את הפה, כשפחדנו ללכת ברחוב ולהיתקל בשוטר, או לכתוב פוסט ביקורתי בפייסבוק.
הלוואי שנזכור את כל זה, ונזכור שעבור האזרחים הערבים כל הדברים האלו הרבה פחות מובנים מאליהם. נזכור את מאורעות אוקטובר 2000 – בדיוק לפני 20 שנה – כשהמשטרה הרגה 13 אזרחים ערבים שהפגינו. נזכור את האלימות האיומה שבה מדכאת המשטרה כל התנגדות בחברה הערבית. נזכור את יעקוב אבו אל-קיעאן, שנורה למוות על לא עוול בכפו. נזכור את חוק הלאום, שהכניס את הגזענות הממוסדת לתוך ספר החוקים שלנו.
הלוואי שנזכור שמעבר לקו הירוק, זו המציאות היומיומית עבור הפלסטינים, רק גרועה פי אלף. מחסומים, איסור התקהלות והפגנה, מעצרי שווא, אלימות שרירותית וממוסדת, פלישות ליליות, מעצרים מנהליים. חופש התנועה מצומצם ביותר, זכות ההפגנה היא משהו שאפשר רק לחלום עליו. ומעל הכל: הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה – זכות הצבעה, שינוי המציאות דרך ייצוג פוליטי, הלב של הרעיון הדמוקרטי – קיימת מעבר לקו הירוק ליהודים בלבד.
אז בואו נתחייב שלא נסתפק בלהחזיר לעצמנו את כל הדברים שהיו לנו כל כך מובנים מאליהם עד לא מזמן. בואו נתחייב להמשיך להילחם עד שחופש התנועה וזכות ההפגנה והזכות להשמיע קול ולהשפיע וזכות ההצבעה יהיו מובנות מאליהן לכל יושבי הארץ. בואו ניאבק עד שיהיו פה דמוקרטיה ושלום ושוויון, עד שננצח גם את האפלייה והכיבוש.
תמי יקירה, עו"ד, פעילה פוליטית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
