גם בשיא הוותק שכר המורים מתחת לממוצע והתוצאות בהתאם

אי אפשר לצפות למערכת חינוך איכותית בתנאים של עוני ומחסור. ההשקעה הממשלתית פר תלמיד בישראל נמוכה מהנהוג במדינות העולם, ובהתאם, התוצאות. מחצית מהתלמידות והתלמידים בכל שנתון מתקשים מאוד בהבנת הנקרא, ומסיימים 18 שנות חינוך ולימודים ללא השכלה פורמלית של ממש.

אבל את העובדים במשרד האוצר זה לא ממש מעניין. ממילא, על פי דעתם, יש בישראל השכלה עודפת ביחס לצרכים של שוק העבודה. אז מה זה משנה אם מחצית מהאוכלוסייה לא מסוגלת ליהנות מספר טוב?

עמדת האוצר, כפי שפורסמה השבוע באתר המשרד, שלנוכח השכר הגבוה (לכאורה) של המורות והמורים הוותיקים, אנחנו חייבים ליצור "תגמול משמעותי של המורים הצעירים, במתן אפשרות לחוזים אישיים".

מחצית האוכלוסייה לא מבינה את הנקרא, והאוצר עסוק בפירוק העבודה המאורגנת ובהפרטת החינוך הממלכתי. המשא ומתן הנוכחי אינו על השכר (שהוא נמוך מאוד גם אצל הוותיקים – ראו תרשים להלן), אלא על דמותה של מדינת ישראל כמדינת רווחה המיטיבה עם אזרחיה.

מחצית התלמידים נותרים מאחור

בחודש יוני האחרון פרסם משרד החינוך את תוצאות מבחן הבקיאות בשפה שנערך לתלמידי כיתות ד' בשנת הלימודים האחרונה. רק 43 אחוזים מהתלמידים ששפת האם שלהם עברית "מצליחים לבצע כראוי את כל הפעולות שתוכנית הלימודים מצפה מהם לבצע". הכוונה ליכולות כגון הבנת הנקרא, פרשנות הטקסט, זיהוי אמצעים רטוריים ומיזוג רעיונות מורכבים.

בקרב התלמידים ששפת האם שלהם ערבית המצב קטסטרופלי עוד יותר: רק 3 אחוזים מהתלמידים הגיעו לדרגת הביצוע המלאה הנדרשת על פי תוכנית הלימודים בערבית כשפת אם. עוד 15 אחוזים הגיעו לדרגת ביצוע "בינונית", וכל האחרים כשלו.

אם זה היה מסתיים בכיתה ד', ניחא. אבל פערי ההישגים האלה נשמרים לאורך שנים קדימה. למשל, רק מחצית מכל שנתון בני ה-17 מגיעים בסוף מסלול הלימודים אל הרף שמשרד החינוך קבע בעצמו כקו הגמר: תעודת בגרות מוכרת.

וגם שם זה לא נגמר. במבחן מיומנויות הבוגרים שבחן הבנת הנקרא בקרב בני 16 עד 65, נמצא כי 63 אחוזים מאזרחי ישראל אינם מסוגלים לבצע מיומנויות של עיבוד טקסט, מלבד לענות על שאלות שיש להן תשובה ישירה ומפורשת בטקסט.

מבחינה חברתית זהו אסון, שכן מחצית האוכלוסייה מוסללת לחיים של בורות. אבל מנקודת מבטו של משרד האוצר הכול דווקא בסדר גמור. גם ככה, טוען האוצר, יש בישראל השכלה עודפת, מונח מקיאוולי שפירושו: "ההשכלה הפורמלית של הפרט עולה על הנדרש לביצוע עבודתו".

גם אנשי פורום קהלת, יועציה הקרובים של שרת החינוך, מחזיקים בעמדה דומה: ההשכלה בישראל "לא מיתרגמת לפריון עבודה גבוה או להון אנושי גבוה" – ולכן מי צריך אותה בכלל.

מתנגדים להשקעה בחינוך

כאשר השכלה לכול אינה נחשבת, ברור שאין סיבה להשקיע בחינוך. ואכן, ההוצאה הממשלתית בחינוך פר תלמיד בישראל נמוכה בהשוואה לממוצע מדינות OECD, וזה בולט במיוחד בגיל הרך.

בשכבת גיל זאת (נתוני oecd לוח B2.3) ההוצאה הממשלתית בישראל היא 18 אחוזים מתוך כלל ההוצאה (3,327 דולר לשנה), וזאת לעומת 70 אחוזים הוצאה ממשלתית מתוך 14,500 דולר בממצע המדינות. חישוב פשוט: 598 דולר לפעוט בישראל לעומת 10,150 בעולם. פי 17!

רק לאחרונה הסביר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי של משרד האוצר וכיום ראש פורום קהלת לכלכלה, שיש בישראל יותר מדי ילדות וילדים. על כן: "מסגרות איכותיות [לגיל הרך], זה משהו שלא רק שקשה, כנראה שזה בלתי אפשרי להשיג. כי צריך כל כך הרבה מטפלות, שבסוף המחיר של זה יהיה ירידה באיכות המסגרות".

כלומר, חינוך לכול עלול להוריד את האיכות (בהנחה שלא נוסיף תקציב), וזאת סיבה מספיק טובה להשאיר את המצב כפי שהוא היום – חינוך איכותי רק לבעלי האמצעים.

ואם לא השתכנעתם, הנה בא האיום: אם נפעיל חינוך לכולם בגיל הרך: "מקרים של התעללות ושל נזק לפעוטות, שאנחנו רואים היום בצורה ספורדית פה ושם, יכול להיות שזה יהפוך למחזה הרבה יותר נפוץ, אם נרצה לספק את זה [את החינוך] בצורה אוניברסלית".

המסקנה: חינוך איכותי לילדי העשירים, והשאר – ממילא מקום עבודתם אינו מחייב השכלה כלשהי.

גם כשיש כסף הוא מנוהל רע

במקום שבו משרד האוצר דווקא מאפשר את התנאים, דואג משרד החינוך, בניהולו הכושל, להרוס. בשכבת הגיל של בתי הספר היסודיים לא חסר כסף. לא שאנחנו מדינה מובילה, אבל לפחות ההוצאה פר תלמיד זהה לזו של ממוצע המדינות. ובהתאם לתקציב הזהה, יש גם מספיק משרות הוראה בחינוך היסודי: משרת הוראה לכל 15 תלמידות ותלמידים, בישראל כמו בממוצע המדינות (לוחות D2.1 D2.2).

אולם כאשר בודקים את יישום המשרות האלה בבתי הספר, מתברר שבכיתה ממוצעת (כלומר במהלך שיעור מול מורה יחיד) יש בישראל 27 תלמידות ותלמידים, לעומת 21 בממוצע המדינות. כלומר, על אותה כמות של משרות הוראה, אי הניצול בישראל (27 לעומת 15) כפול מאי הניצול בעולם (21 לעומת 15).

כיצד נוצר הפער של שישה תלמידים נוספים, על בסיס אותו תקציב ואותו שיעור של משרות הוראה? אין זאת אלא שמשרות הוראה רבות מנוצלות לתפקידים אחרים, ואינן מגיעות לטובת הילדים בכיתות.

השכר גם של הוותיקים – מתחת לממוצע

מי שבסופו של דבר נדרש להתמודד עם ההשקעה הנמוכה והניהול הכושל הם העובדות והעובדים במוסדות החינוך. אפשר היה לצפות שלפחות הם יתוגמלו בשכר נאה, בהיותם אלה שנשלחים לחזית העשייה החברתית, ללא אמצעים של ממש.

אבל גם זה לא. אם ממילא ההשכלה בישראל נמדדת על פי צורכי שוק העבודה ולפי הפריון במשק, מי בכלל צריך חינוך איכותי והוראה איכותית לכולם?

על שכרם הנמוך להחריד של המורים המתחילים בישראל אין מחלוקת. אולם הפערים ביניהם לבין הוותיקים לא נוצרו בגלל שהוותיקים חוגגים במשכורת עתק, כפי הרושם הנוצר מטענות משרד האוצר.

גם השכר הגבוה ביותר האפשרי במערכת החינוך נמצא עדיין מתחת לממוצע של מדינות OECD, כפי שניתן לראות בתרשים (לוח D3.1).

דנמרק היא אחת המדינות שבהן הפער בין מורים חדשים לוותיקים הוא הנמוך ביותר. אבל הפער הזה נמוך לא כי משכורות הוותיקים נמוכות, אלא משום שמשכורות המתחילים גבוהות במיוחד.

שכר המורים המתחילים בדנמרק (ביסודי) יותר מכפול מהשכר בישראל: 52 אלף דולר בדנמרק, 35 אלף בממוצע המדינות ורק 23 אלף בישראל. ויחד עם זאת, השכר הגבוה ביותר האפשרי בדנמרק גבוה גם הוא מאשר בישראל ובממוצע המדינות: 60 אלף דולר לשנה לעומת 58 אלף בממוצע המדינות, ו 55 אלף בישראל.

שורה תחתונה: בכל מקום שנבדוק, מערכת החינוך בישראל פועלת בתת תנאים של עוני ומחסור, ובמצב כזה לא ניתן לספק חינוך איכותי לכולם. לצערנו – איכות החינוך הירודה, הפוגעת במחצית האוכלוסייה המוחלשת ממילא, אינה מטרידה את משרדי האוצר והחינוך.