newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם בעיני החילונים בישראל, ה"גויים" הם הפרעה במרחב

ליברמן וגנץ גינו את דברי הרב הראשי יצחק יוסף נגד ה"גויים" ואמרו שהם שווים לכולם כי הם "משרתים בצבא". אבל זו תשובה חלקית. המדינה היא זו שהסמיכה את הרבנות לדון בענייני אישות. ככה זה כשהאזרחות השווה אינה אופציה בישראל 

מאת:

אחרי שכל המערכת הפוליטית סיימה לגנות את דברי הרב הראשי, יצחק יוסף, ולעבור לשערורייה הבאה, הגיע הזמן להתייחס לדבריו ברצינות. שכן מעבר לעלבון המתבקש, יש בהם כמה דברים מעניינים למי שעוסק בשאלת מקומו של הגוי במדינת היהודים. וכך אמר הראשון לציון בכנס הרבנים בשבוע שעבר: "מאות אלפים, לא יודע בדיוק כמה המספר, לא בדקתי את זה, אבל ברור שזה עשרות אלפים, מסות של גויים, שהסבא שלהם היה יהודי והאמא והסבתא גויות, אז הביאו אותם לעלייה לארץ. יש כאן הרבה-הרבה גויים, חלק מהם קומוניסטים, עוינים את הדת, שונאי דת. הם לא יהודים בכלל, גויים. אחר כך מצביעים למפלגות שמסיתות נגד החרדים ונגד הדת".

אצל הרב יוסף וגם אצל ש"ס, "גויים" היא מלת גנאי, לא סתם תיאור מצב דתי. הרב הראשי יצחק יוסף (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

כבוד הרב לא בדק את המספר, אבל הוא יודע שיש ״מסות של גוים״ (מי שבקיאים יותר במספרים מדברים על כחצי מליון זכאי חוק השבות מחבר המדינות לשעבר שאינם יהודים על פי ההלכה. הסיבה היא חוק השבות, כמובן. החוק מעניק ליהודים מהגרים אפשרות איזרוח אוטומטי ועל כן מחויב להגדיר מיהו יהודי. בעקבות ערעורים שונים בבתי המשפט בשנות השישים, עודכן החוק בראשית שנות השבעים באורח דו כיווני. מצד אחד, הוגדרה במפורש יהדות לצורך החוק באופן הלכתי, אך בה בעת הורחבה תחולת הזכאות גם ״לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי״ (תיקון לחוק השבות 1970 סעיף 4א).

כך יצר המחוקק מתח מובנה בין שני סוגים של היגיון: גויים גמורים, על פי הגדרת החוק, נכנסים מעתה ללאום היהודי באמצעות נישואין, שלהם או של אבותיהם, ונהנים מזכויות אזרח מלאות (מלבד היכולת להתחתן). כשהחוק נחקק, האפשרות להצטרף ללאום היהודי דרך הסעיף הזה היתה כמעט תיאורטית. אבל היא הפכה לסוגיה מעשית עם גל ה"עלייה" הגדול מברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת.  (כיצד זה עבד, ראו כאן).

אך מה בדיוק מפריע לרב הראשי באותם "גויים"? בדרך כלל, מי שחושב ש"מסות של גוים" הם בעיה, קושרים זאת לבעיות חיתון. המחמירים מביניהם קושרים את השאלה  להגדרת "המדינה היהודית". אבל כאן הסיפור אחר: הרב מניח קורלציה בין ההגדרה ההלכתית של ה"גוי" לבין תכונותיו. ה"גויים" מבין מי שהגיעו מרוסיה, לפי הרב, הם שונאי הדת, הקומוניסטים. גם ש"ס, בתגובתה הרשמית, לא ניסתה לרכך את האמירה אלא רק לדייק אותה. "הרב יוסף התייחס לקבוצה של העולים הלא יהודים", נאמר בהודעת המפלגה, "הוא לא אמר חלילה מלה אחת כנגד אחינו ואחיותנו היהודים, עולי רוסיה". מעניין גם שגם הרב יוסף וגם ש"ס לא מתייחסים לאפשרות שמהגרים רבים הם נוצרים לפי אמונותיהם, אלא רק לשנאת הדת, וה"קומוניזם" שלהם. ללמדכם שאיומים מדומיינים הם תמיד המפחידים ביותר.

מנגד עומדות תגובות הפוליטיקאים וציוציהם. אביגדור ליברמן, אביר החילוניים, קבע את הטון ביחס לעולים. "משרתים בצבא, עושים מילואים, משלמים מיסים ותורמים למדינה", ובני גנץ, הליברל הידוע, החרה החזיק אחריו: "הם שווים בין שווים בחברה הישראלית. פטריוטים המשרתים בצה"ל". רעיון זה, הצורך לקבל את העולים כאחים מכוח הפטריוטיות שלהם, חזר בניסוחים שונים בדבריהם של מגיבים רבים. שתי אופציות נפרסו לנו כאן ביחס למהגרים מחבר המדינות: להתייחס אליהם לפי ההלכה (יהודי או גוי) או לפי תפיסה של רפובליקניזם (עושה מילואים או לא עושה). אלה גבולות הדיון שהתעורר מחדש ביחס ל"סעיף הנכד" בחוק השבות: הלכה מול לאומיות, אחוה על פי השולחן ערוך או אחוה של מילואימניקים. לכן כותבים שונים מדברים על "גיור סוציולוגי", כלומר כניסה אל הלאום במקום אל הדת.

צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם העוסק בהמרת דת. חייל הנמצא בהליך של גיור בטקס חנוכה בגן ילדים (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

ובכל זאת יש משהו מטריד בהעמדה זו של הדילמה, כאילו הגוי מעניין רק את הדתיים, ואילו החילוניים רואים בעולים אחים, שיכולים "להיטהר" דרך מערכת החינוך והשירות הצבאי. הרי את חוק השבות ותיקוניו השונים קבע המחוקק, לא הרבנות הראשית. הרבנות אינה מסמיכה את עצמה. המדינה החילונית היא שהעבירה את הסמכות לרבנות להכריע בסוגיות של נישואין, גיור ומעמד אישי, ובכך מינתה למעשה את בתי הדין הרבניים לפעול כשומרי הסף של הלאום. המדינה היא גם זו שמפעילה פרויקט גיור ממלכתי, "נתיב" שמו, שחציו אזרחי וחציו צבאי (ובכך הפך צה"ל רשמית לצבא היחיד בעולם שעוסק בהמרת דת). אם שירות צבאי כלשעצמו נחשב מעין "גיור" ללאום, מדוע צריך הצבא גם לגייר ממש, במובן הדתי?

ההיגיון של הגוי בינארי. כל סובייקט בעולם הוא או יהודי או גוי, מבלי שיש חשיבות למוצאו (גוי הוא גוי, בלי קשר לשאלה מאיזה עם או קבוצה הוא) ובלי אפשרויות ביניים (אין חצי גוי). כפי שביקשתי להראות בעבודה משותפת עם פרופ׳ עדי אופיר, היגיון זה התמסד על ידי החכמים בימי המשנה וליווה את התרבויות היהודיות מאז (ראו כאן) הציונות והמדינה הביאו עמם סוגי היגיון חדשים: בראש ובראשונה ההיגיון הלאומי, שבו הניגוד מול הערבי ("המאבק הדמוגרפי") תופס את המקום המרכזי. כפי שהראו לילי גלילי ורומן ברונפמן בספרם "המיליון ששינה את המזרח התיכון" (תל אביב 2013) העניין של הממסד הישראלי בהגירה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים התעורר גם משום תרומתם הפוטנציאלית ל"מאבק הדמוגרפי". כלומר גם אם אינם יהודים על פי ההלכה, הם מספיק לא-ערבים כדי לסייע במאבק הזה. ולצד זה נוכח כל העת גם ההיגיון הגזעי. ראו היחס החשדני כלפי בני העדה האתיופית.

אך האם אלו התווספו להיגיון של הגוי או החליפו אותו? האמנם ה"גוי" הוא שריד אנכרוניסטי, שמעניין רק דתיים ומוכר כבעיה על ידי הרשויות רק כאתנן לממסד הדתי? כלל לא בטוח. נראה שגם אם המלה עצמה אינה נוכחת עוד בשפה החילונית, הרי ההיגיון הבינארי של תפיסת הגוי קיימת גם קיימת. בלי להכיר בכך שהגויים הם "הפרעה" במרחב הציבורי, קשה להבין את פרויקט הגיור הלאומי או את האובססיה לגירוש של פליטים ומהגרי עבודה. והרי אך לפני שנה לחץ ציבורי הביא לביטול ההסכם עם האו"ם לקליטת 16,000 פליטים ומהגרי עבודה, מספר אפסי במונחים של מדינה.

סוגי הגיון שונים פועלים, אם כן, בישראל: הדתי (יהודי הוא בן לאמא יהודייה), הלאומי (יהודי הוא מי שיש לו שורשים יהודיים) והרפובליקני (יהודי הוא מי ש"תורם למדינה". ולצדם פועלים סוגים שונים של "אחרים": הערבי, השחור, הגוי. אפשר להתווכח על המקום שתופס כל אחד מסוגי ההיגיון הללו בשיח הציבורי ועל היחס ביניהם, אך דבר אחד בטוח: בתוך כל אלה אין שום מקום לאזרחות. האופציה של אזרחות שווה, שאינה מותנית בדת, לאום או גיוס לצבא, כלל אינה עולה בשיחה. מה לנו ולאזרחות.

פרופ ישי רוזן-צבי מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. יחד עם פרופ' עדי אופיר פרסם לאחרונה את הספר "Goy: Israel’s Multiple Others and the Birth of the Gentile" (הוצאת אוקספורד)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf