בסולידריות עם ד"ר סבסטיאן בן דניאל
הפשיזם נכנס השבוע בשערי אוניברסיטת בן גוריון ופוצץ שיעור של ד"ר בן דניאל. מיד לאחר מכן החל מצעד התקרנפות, בראשות שר החינוך ובהשתתפות אקדמאים בכירים. קרב היום שבו נגלה אם הפשיזם עבר משום שהרוב הליברלי אדיש או מפוחד, או אולי משום שאין עוד רוב ליברלי בישראל
אלמוג כהן ופעילים מתפרצים לשיעור של ד"ר סבסטיאן בן דניאל באוניברסיטת בן גוריון (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
בבחירות לכנסת שנערכו בקיץ 1984 התמודדה רשימת "כך" של מאיר כהנא תחת הסיסמה "תנו לי את הכוח – אני אטפל בהם". המפלגה הצהירה במפורש על תוכניתה לגרש את הפלסטינים אזרחי המדינה ולייסד בישראל מדינת הלכה יהודית. צעדנו אז בהפגנות רבות משתתפים, יהודים וערבים, לאורכו של רחוב אבן גבירול בתל אביב, וקראנו: "לא, לא, לא יעבור, הפשיזם לא יעבור!"
השנים חלפו, והפשיזם עבר. הוא יושב היום במקום של כבוד בממשלת ישראל, על בימת היו"ר בכנסת ישראל ואפילו בוועדת החינוך של הכנסת. הוא נוכח כמעט בכל פאנל של מומחים באולפני הטלוויזיה, וכמובן בריש גלי ברשתות החברתיות.
השבוע נכנס הפשיזם בשערי אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ופוצץ שיעור בקורס "מבנה נתונים" (מדעי המחשב) בכיתתו של ד"ר סבסטיאן בן דניאל. בן דניאל מפרסם את עמדותיו ברשתות החברתיות תחת שם העט "ג'ון בראון", עמדות שהפשיזם אינו מוכן שישמעו. "לא אתן לו לומר כך על חיילנו הגיבורים", כתב סגן השר אלמוג כהן, שהציב עצמו בראש משטרת המחשבות של מדינת ישראל.
אלמוג כהן ואנשי אם תרצו באוניברסיטת בן גוריון פוצצו הבוקר שיעור של ד"ר סבסטיאן בן דניאל. @almog_cohen08 @ImTirtzu @omdimbeyachad @WallaNews @yanir9310 pic.twitter.com/lS4DMpiVRO
— יואב איתיאל מדווח כי (@yoavetiel) November 11, 2025
שר החינוך תומך בפשיזם
למרבה התדהמה, ראשון המברכים היה שר החינוך יואב קיש. הוא נמנע מלכתוב מילה כנגד האלימות, ההשתקה או הפגיעה בחירות המחשבה, ציפור הנפש של האקדמיה. במקום זאת הוא כתב: "קראתי לנשיא האוניברסיטה להפסיק את העסקתו… ולצערי במקום להקשיב לקריאתי, האוניברסיטה בחרה להחזיר את המרצה ללמד". זוהי קלאסיקה של האשמת הקורבן. לא הבריון אשם בפיצוץ השיעור, אלא הקורבן שלא נכנע מבעוד מועד, כפי שהמליץ השר.
קיש גם טוען שאין זכות דיבור ואין "חופש אקדמי" למי שמשתמש בהם "כדי להסית ולתקוף" את חיילי צה"ל. בכך מחזיר אותנו קיש אל המשטר החברתי של העת העתיקה, שבו זכויות האדם, ובתוכן גם זכות המחשבה והדיבור, היו פריבילגיות הניתנות מטעם השליט. על דעת קיש, מי שאינו מדברר את עמדת השלטון ממילא אסור לו לדבר כלל.
אין חופש אקדמי למי שתוקף את הממשלה. שר החינוך יואב קיש (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
עוד מזכיר קיש כי כאשר ביקר ח"כ שמחה רוטמן באוניברסיטת תל אביב הוא "נדרש להיות מלווה באבטחה כבדה". זהו פופוליזם ירוד הממציא סימטריה לנוכח אלימות שקיימת לכאורה בשני הצדדים. כמובן שההשוואה מופרכת. במרחב האקדמי יש לסטודנטים ולמרצים זכות מחאה כנגד פוליטיקאי אורח, אבל לפוליטיקאי אורח אין זכות מחאה כנגד סטודנטים או מרצים.
בסך הכול אירוע של הפרעה לשיעור
במקום השני במצעד ההתקרנפות ניצבים הנשיא והרקטור של האוניברסיטה העברית בירושלים. בהודעתם (שפרסם מאיר ברוכין), הם מכנים את מה שהתחרש "אירוע חמור ביותר", שבו סגן השר "הגיע כדי להפריע לשיעור". בואו נדייק: לא מדובר ב"אירוע" אלא בהתקפה בריונית, ומטרתה לא היתה להפריע לשיעור אלא לסמן לסגל האקדמי את חובת הנאמנות למשטר.
בלי בושה הם מוסיפים: "אירוע זה נוסף לאירוע שהתרחש בשבוע שעבר", שבו אלק יפרמוב "הפריע בצעקות למהלך התקין של טקס הענקת תארים בהר הצופים". הם ממשיכים וכורכים את שני המקרים, ומסבירים שהנהלת האוניברסיטה "מוטרדת מאוד מאירועים אלה".
שוב הדמגוגיה של הסימטריה המאזנת. ראוי להסביר: לאזרח פרטי עומדת הזכות לקרוא במחאה כנגד שר. השר הוא נבחר ציבור והוא עומד לביקורת הציבור, גם אם זה (ואולי במיוחד אם זה) במרחב האקדמי. לעומת זאת, לסגן שר נבחר ציבור אין זכות להשתיק אזרח, במיוחד אם הוא מרצה במרחב האקדמי.
האקדמיה רוצה שהרעש יישאר בחוץ
הנשיא והרקטור מסיימים את מכתבם בהתקרבנות עצמית. קריאתם אינה כנגד חילול המרחב האקדמי בישראל, אלא בשל רצונם "להגן על חברות וחברי הקהילה [האקדמית]". הם מודאגים "מאירועים" שבהם "גורמים חיצוניים מאיימים על שלומם של חברות וחברי הקהילה".
מה הם מבקשים בסך הכול? לנהל את שגרת יומם בשקט, מבלי שהמציאות האלימה שמחוץ לאקדמיה תפריע את שלוותם.
במקום השלישי ניצבת "המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות". גם הם (במכתב שפרסמה נאווה לויט בן-נון), מגנים "את האירוע החמור". כן כן, גם עבורם "זוהי גלישה מסוכנת של האלימות ברחובות אל האקדמיה". אבוי.
גם הם עסוקים בעצמם. "לנוכח האירוע", הם מסבירים, "אנחנו חרדים לביטחון האישי שלנו". זה באמת אתגר מפחיד מאוד, לשמור על נייטרליות בשעה שהמדינה שמחוץ לגדר האוניברסיטה נאבקת על זהותה הדמוקרטית.
סיום המכתב מביך ממש: "אנחנו מבקשים לחזק את ידיה של הנהלת אוניברסיטת בן גוריון", נכתב שם. סולידריות עם האוניברסיטה? ומדוע לא לחזק את ידיו של ד"ר בן דניאל, שעומד לבדו מול הבריונות המתמשכת? חס וחלילה שלא יכתים שמו את "המרחב האקדמי הבטוח" שאליו הם עורגים.
המסגור הנכון – הממשלה נגד האקדמיה
בצד האמיץ ראוי לציין את פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב. במכתבו אל חברי הסגל הוא קישר בין הבריונות בבאר שבע לבין עיקור מעמדה של היועמ"שית, הריקוד על דמה של הפצ"רית וההתקפות המתגברות נגד הפלסטינים ביהודה ושומרון.
גם הוא מזכיר שני אירועים מהשבוע האחרון, אבל בזווית ההשוואה הנכונה: הפריצה הבריונית לשיעור בבאר שבע והמעצר האלים של המוחה נגד השר בן גביר בירושלים. פרופ' פורת מגדיר נכון את המכנה המשותף: בירושלים המשטרה השמשה באלימות מפורזת ואסורה נגד מפגין, ובבאר שבע אנשי הביטחון של האוניברסיטה פנו לעזרת המשטרה להרחיק את המתפרעים, והמשטרה סרבה לסייע.
מכאן המסגור הנכון של הדברים: "ההתנכלות לאקדמיה על ידי הממשלה", ו"שיסוי בלתי פוסק נגדנו באיומים בחקיקה". ייתכן, הוא מוסיף, "שאווירה זו הנושבת מן הממשלה, המסמנת את האקדמיה כאויב, חלחלה למשטרה".
ואיפה השבתת מחאה של האקדמיה?
ראוי לשבח גם מכתבם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטת בן גוריון אל נשיא האוניברסיטה והרקטור, שפרסמה הללי פינסון. הם היחידים עד כה שמצהירים כי "לא נוכל להמשיך ללמד", ובכך רומזים על מחאת ההשבתה הנדרשת. אמנם בקטן, אבל יותר מכל האחרים.
חברי הסגל מגדירים נכון את הנושא שעל סדר היום. לא מדובר "בפרובוקציה פוליטית", אלא ב"קריאת תיגר ישירה ומסוכנת" נגד האקדמיה בישראל. ולא מדובר בהפרעה "למהלך שיעור", אלא להפרה של עקרון "המעוגן בחוק של הפרדה בין המערכת הפוליטית לאקדמיה".
בהתאם הם משבחים את הנהלת האוניברסיטה שהגישה תלונה במשטרה כנגד הפורעים, ויחד עם זאת מבקשים מהלכים נוספים. הם דורשים למנוע מסגן השר אלמוג כהן להגיע לקמפוס ולהלך אימים על חברי הסגל, לנקוט צעדים משמעתיים נגד תא הסטודנטים של "אם תרצו" שהיה שותף להתפרעות, וכן לנקוט צעדים משפטיים כנגד תנועת "אם תרצו" המנהלת קמפיין אגרסיבי נגד ד"ר בן דניאל וחברי סגל נוספים.
– –
עד כאן התגובות שאספתי ביממה הראשונה. קרב היום שבו נגלה אם הפשיזם עבר משום שהרוב הליברלי אדיש או מפוחד, או אולי משום שאין עוד רוב ליברלי בישראל. בהחלט ייתכן שתגובות חלק מאנשי האקדמיה הן אמת לאמיתה. הם לא מפחדים מאלמוג כהן ויואב קיש, הם פשוט מסכימים איתם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
