newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בנט לא חושב על הסכסוך, במחנה ג'נין נושמים אותו כל בוקר

ביקור במחנה הפליטים ג'נין בבוקרו של היום שבו צעיר מקומי הרג שלושה צעירים בתל אביב, חושף מציאות מעגלית חסרת מוצא. עשרים שנה לאחר הפלישה הקטלנית של הצבא למחנה, הילדים של אז הפכו כיום לנושאי דגל ההתנגדות 

מאת:

"אף אחד לא מדבר על פוליטיקה יותר ועל סיום הכיבוש, כאילו המצב הקיים אמור להמשיך לנצח". פלסטינים על חורבות בית שנהרס על ידי הצבא במחנה הפליטים ג'נין, ב-1 בספטמבר 2015 (צילום: פלאש 90)

ביום חמישי תושב מחנה הפליטים ג'נין ירה בישראלים שישבו בבר בתל אביב, והרג שלושה. בבוקר אותו יום ביקרתי במחנה. מאז, הצבא נכנס אליו כמה פעמים כדי לבצע מעצרים והתנקשויות. כמו בימי האינתיפאדה השנייה, בשנה האחרונה מחנה הפליטים הולך והופך למוקד של התנגדות חמושה.

"הסיבה להתנגדות, בפשטות, היא הכיבוש. אבל יש גורמים נוספים", הסביר עסרי פיאד, עיתונאי ותושב המחנה, שלקח אותי לסיור בו. מרבית הרחובות צרים מכדי להכיל כלי רכב. הלכנו בהם ברגל.

"ב-2002 קרה פה טבח, ומאז לא הרבה השתנה. הצבא לא עזב את המקום. הכניסות התכופות של חיילים למחנה בשנתיים האחרונות, והרג רב של תושבים במהלכן, כל זה יוצר לחץ על הצעירים. רובם המוחלט לא יכולים לבנות עתיד לעצמם. אין הזדמנויות עבודה או משרות. בתוך מצב עניינים כזה, רבים הושפעו מרעיונות של התנגדות חמושה. בעיקר מג'מיל אל-עמורי, שהפך במחנה לסמל להתנגדות. אנשים מחקים אותו".

תמונות של אל-עמורי, פעיל חמוש של הג'יהאד האסלאמי, מודבקות בכל מקום במחנה, על קירות הסמטאות ועל אופנועים. במשך כמה חודשים בתחילת השנה שעברה, הוא היה מבוקש וסירב להסגיר את עצמו לידי השב"כ.

"הוא ישן מחוץ לבית שלו, ברחוב או במטעי הזיתים, כדי לחמוק ממעצר בלילה", סיפר פיאד. ביוני 2021 הוא נורה למוות במהלך עימותי ירי עם הצבא. שני שוטרי מודיעין של כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית נהרגו בעימותים אלו גם כן. צעירים במחנה ובכפרים אחרים באזור, מגיעים לג'נין כדי להצטלם לצד מצבת זיכרון שהוקמה לזכרו.

כמה תושבים במחנה השתמשו במונח "ואקום פוליטי", כדי לתאר את המסגרת הכללית שבתוכה חיים בני הדור הצעיר במקום. לדבריהם, זו סיבה עיקרית לנטייה של רבים לבחור בהתנגדות חמושה.

"נפתלי בנט אמר באו"ם: ישראלים קמים בבוקר ולא חושבים על הסכסוך", אמר תושב בשנות ה-40 לחייו, שביקש לא לציין את שמו, "אבל כאן אצלנו, אתה מרגיש את הסכסוך על הבשר כל בוקר וכל ערב.

"צעירים במחנה הפליטים צמאים לשינוי, אבל אין להם הנהגה פלסטינית שהם סומכים עליה. יש ואקום. כי הרשות עסוקה רק בביטחון, לא בסיום הכיבוש, ובהרבה מקרים, היא רודפת אחרי הצעירים האלה אם הם יורים בנשק, למשל.

"מדובר באנשים חנוקים כלכלית ופוליטית, שלא רואים אף מנהיג עם חזון לשינוי המצב. אף אחד לא מדבר על פוליטיקה יותר ועל סיום הכיבוש. כאילו המצב הקיים אמור להמשיך לנצח. וכאשר יש ואקום פוליטי כזה, קל יותר לסחוף אותם לג'יהאד או לחמאס".

תושבים רבים שאיתם שוחחתי ביטאו דעות דומות.

"ב-2002 המחנה היה מוקד מרכזי עבור חמושים מכל הפלגים", אמר פיאד. לדבריו, מסתמן כי בחודשים האחרונים, זו דינמיקה שחוזרת, ובכל פעם שהצבא נכנס למחנה תושבים, בני הדור הצעיר יורים על החיילים. ככל שהם נהרגים בעימותים אלו, כך חבריהם מבקשים לנקום את מותם.

"מבצעי ההתנקשות של כוחות הכיבוש בשכם, בג'נין ובטול כרם בחודשים האחרונים, נבעו מהדאגה שהמחנה יהפוך שוב להיות מוקד, כמו באינתיפאדה, להתנגדות חמושה", הוא אמר.

"המחנה עמד כמעט לבדו"

קבוצות הצעירים שמשתתפים בעימותים היו לכל היותר ילדים ב-2002, כשהצבא כבש מחדש את מחנה הפליטים והרס חלקים נרחבים בו. רבים רואים במה שקורה עכשיו התפתחות מעגלית: דור חדש מרים את דגל ההתנגדות שנשא הדור הקודם.

אך מוחמד אל-סבאע', ראש הוועדה העממית במחנה, שעוסקת בנושאי רווחה ופוליטיקה, אומר כי לדעתו, המצב היום שונה בתכלית מב-2002. "באותו זמן זו היתה אינתיפאדה לאומית כוללת, וכולם התנגדו יחד לכיבוש", אמר, "אם מישהו נהרג בעזה היינו עושים שביתה בגדה. אבל היום? המחנה עומד כמעט לבדו, וכל אחד עסוק בענייניו".

מוחמד ואני ישבנו יחד בפארק, שהוועדה מתכננת לפתוח לציבור הרחב בקרוב. "הפרויקט הזה ייתן תעסוקה ל-50 צעירים מהמחנה", הסביר. "אנחנו מנסים ליצור פה הזדמנויות עבודה ועתיד עבורם הצעירים. אבל זה קשה. יש לנו במחנה כמעט 300 בוגרי אוניברסיטאות, שלא מוצאים משרה. אין להם איך לבנות בית, והם מתייאשים מהחיים".

הרוב המוחלט של הצעירים במחנה לא מקבלים היתרי עבודה בישראל רק בשל מקום מגוריהם. בתוך הגדה המערבית בקושי יש משרות, כי הכלכלה מדשדשת בשל מגבלות שמטיל הכיבוש הישראלי.

"המצב קשה היום מבעבר, בכל קנה מידה. ואני דואג מאוד ממה שיתרחש כאן. כיום, צעירים במחנה הם היחידים שמוציאים אל הפועל התנגדות חמושה, גם אם במקומות אחרים בגדה מביעים איתם הזדהות. ואני מפחד שמחנה הפליטים ישלם לבדו את מחיר ההתנגדות לכיבוש.

"הפלגים הפלסטינים מפוצלים ולא באמת מאמצים את ההתנגדות הזו. הרשות כבולה בהסכמים עם הכיבוש. והמדינות הערביות, שבעבר היו תומכות בנו, ולו רק לוגיסטית או מורלית, עושות כיום לנורמליזציה למצב".

תרגום מערבית: יובל אברהם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

השאירה מאחוריה בור גדול. בות'יינה דביט (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של בות'יינה דביט)

"הסלע שראה את האופק". לזכרה של בות'יינה דביט

שנים רבות של פעילות פוליטית, חברתית ופמיניסטית הפכו את דביט, אדריכלית ובת למשפחה קומוניסטית מרמלה, לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של האנשים שראו בה שותפה לדרך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf