במחנה הליברלי שוב מפנטזים שמישהו אחר ישלם את המחיר

אחרי שנתיים של השמדת התשתית לקיום חיים אנושיים, רוזובסקי מקווה להסכמה אירופית לקחת את הבעיה הזו מידינו. פלסטינים מתגוררים בבית ספר של אונר"א בח'אן יונס, דרום עזה, ב-23 בספטמבר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בסרטון מבריק מ-2010, קצת אחרי "עופרת יצוקה" ושלוש שנים אחרי שהחל המצור על עזה, האמן תמיר צדוק הציג פרשנות אומנותית של הפנטזיה הישראלית שעזה פשוט תיעלם, שתהפוך להיות בעיה של מישהו אחר, שהיא תשגשג בלי שנצטרך לעשות שום דבר. בסרטון, ישראלים חופרים תעלה כדי להיפרד מעזה, ובאופן בלתי צפוי, רעידת אדמה מרחיקה את עזה עוד יותר והופכת אותה לאי, וכך גם לאטרקציה תיירותית משגשגת. הסרטון מתרחש כולו בצידה הישראלי של התעלה, האי עזה מוצג רק כהדמיה ממוחשבת – לא שונה בהרבה מהריביירה המדומיינת של טראמפ – והבעיה ששמה רצועת עזה נפתרת בדרך נס.

המחשבה הזו, שאפשר שהבעיה של עזה פשוט תעלם, באה לידי ביטוי במאמרה של ליזה רוזובסקי ב"הארץ", מ-11 בספטמבר ("מרוב פחד לשתף פעולה עם טרנספר, מדינות העולם משאירות את העזתים למות"). אחרי שנתיים של השמדת התשתית לקיום חיים אנושיים, רוזובסקי מקווה להסכמה אירופית לקחת את הבעיה הזו מידינו. הנס שהיא מייחלת לו הוא שישראל לעולם לא תצטרך לשלם את המחיר על החרבת עזה ועל ההרג המתמשך. המאמר מגלם בתוכו כל כך הרבה מהתודעה הליברלית הישראלית העכשווית: עצימת עיניים נוכח המציאות, סירוב לקחת אחריות על מה שנעשה על ידינו ומחאה על עצם המחשבה שאי פעם נצטרך לשלם על כך.

בחצי השנה האחרונה התפרסמו כמה סקרים שמצאו שכ-80% מהיהודים הישראלים תומכים בטיהור אתני ברצועת עזה. היו שהטילו ספק במהימנות סקרים אלו ותהו מי מהלא-ימין הישראלי תומך בפתרון כזה. ובכן, התשובה נמצאת במאמרה של רוזובסקי.

את המשאלה שמישהו אחר ישלם את החשבון ניתן לראות גם בגישת ישראל כלפי הסיוע ההומניטרי. עוד מלפני המלחמה, ישראל היא כוח כובש ברצועת עזה ומחויבת על פי הדין הבינלאומי לדאוג לסיוע לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, היא ממשיכה לצפות שאת הסיוע תממן הקהילה הבינלאומית, שתמכה בעזה וממשיכה לעשות זאת ככל האפשר.

החלומות על הגויים שמממנים את הכיבוש הישראלי נורמלו. ניתן לראות זאת, למשל, בתוכנית האיים ההומניטריים של "הביטחוניסטים" מדצמבר 2024, שסייעה לעצב את המציאות שנה לאחר מכן. דוגמה נוספת ועדכנית יותר היא פניותיה של ישראל לארה"ב ולמדינות אירופיות בבקשות מימון לקרן הסיוע לעזה, חברה פרטית הכפופה לאינטרסים ישראלים, אשר מסייעת להנעה כפויה של אוכלוסיית הרצועה (בפועל, כספי הציבור הישראלי מממנים את המערך הזה ביותר ממליארד וחצי שקל).

זה ניכר גם בהתעלמות מאחריותה של ישראל במאמר עצמו; 16 חודשים לאחר כיבוש רפיח, רוזובסקי עדיין מדברת על "הסגר הישראלי-מצרי" ועל אחריותה של מצרים לבלימת מעבר רפיח, אף שבפועל מי ששולטת בו מאז מאי 2024 היא ישראל. ישראל, ולא מצרים, היא האחראית העיקרית לסגר – עיקרון בסיס למדיניות ישראל כלפי הרצועה כבר כמעט שני עשורים.

ישראלים מבקשים להתנהל ללא השלכות ומבלי לשלם את המחיר. לפעמים זו קטר שתשלם לחמאס ותחזיק אותו בחיים, לפעמים אלו האמריקאים שהשתמשו ברבע מכלל המיירטים שלהם תוך 12 יום כדי להגן על ישראל מול איראן (במחיר של כמיליארד וחצי דולר) לפני כמה חודשים. הפעם, רוזובסקי מגישה את החשבון למדינות אירופה ולמדינות ערב. היא משתמשת ברטוריקת הטרנספר, שמתעטפת ב"רצון" העזתים וברווחתם, ובהבטחה מהפה לחוץ, וללא שום ערבות, לשיבה לאחר שיקום הרצועה. המיינסטרים הליברלי הישראלי מבקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להרוס את עזה עד היסוד מבלי לקחת אחריות ומבלי לשלם מחיר. בפסקה האחרונה, היא מוסיפה בחצי קריצה ש"אכן, לא ניתן לשלול אפשרות שישראל תעקוף התחייבויות כאלה (שפליטים יוכלו לחזור לרצועה; ל"ק ול"מ) ובסופו של דבר תגרום לגירוש מסיבי של פלסטינים מעזה". במילים אחרות – זה באמת מאוד עצוב שהיו כאן פעם פלסטינים ועכשיו הם אינם.

המיינסטרים הליברלי הישראלי מבקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להרוס את עזה עד היסוד מבלי לקחת אחריות ומבלי לשלם מחיר. עשן עולה ממגדל מושתהא במערב העיר עזה, אחרי שנפגע מהפצצה ישראלית, ב-5 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

קבלת הפליטים על ידי מדינות אירופה היא, על פי רוזובסקי, הפתרון ההומני והיעיל ביותר שיציל את חייהם של רבים. בפועל מדובר בפתרון שמגיע מבחוץ, ועל חשבון מישהו אחר. פתרונות חיצוניים אחרים, שבהם ישראל היא זו שמשלמת את המחיר – כמו למשל שליחת כוח הגנה בינלאומי, אמברגו נשק, או אפילו סנקציות משמעותיות – כלל אינם נידונים.

הפתרון המוצע, הקורא לאירופה להפסיק לפחד מקליטת פליטים, הוא פתרון ישראלי טיפוסי: התמודדות עקומה עם בעיה בטווח הקצר מתוך ציפייה שהיא תיעלם לאחר מכן. כבר 77 שנה שישראל מנסה פתרונות כאלה תוך כדי בריחה מהתמודדות, ולא נראה שהם קידמו אותנו במשהו. למעשה, הם הרחיקו אותנו מפתרון. ב-1948 אוכלוסיית רצועת עזה מנתה כ-200 אלף בני אדם, ברובם פליטים. מאז האוכלוסייה צמחה ל-2.3 מיליון בני אדם. מאז 1948 – וביתר שאת מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 – נהגו כמה תוכניות לגירוש, טרנספר או עידוד הגירה. והנה עתה, לאחר החרבה שיטתית של תשתיות המאפשרות קיום אנושי, המיינסטרים הישראלי מקווה שסוף סוף תושביה יסכימו להגר, מרצון כמובן; ושמדינות ערב ומדינות אירופה יקבלו בזרועות פתוחות את הרעבים, הפצועים, היתומים, ניצולי מערך ההשמדה שיצרנו.

למותר לציין שישראל עצמה מעולם לא הסכימה לקלוט את המסכנים (הלא-יהודים) שנמלטו מזוועות אחרות לפני 7 באוקטובר. במקרה הטוב היא סבלה אותם וניסתה להיפטר מהם בדרכים שונות ומשונות. משמעות הפתרון של רוזובסקי היא הסכמה להרס הנורמות הבינלאומיות שלאחר מלחמת העולם השנייה. כי אם ישראל יכולה לטרנספר את המיעוט שהיא אינה מעוניינת בו ללא כל מחיר, מדוע שרוסיה, טורקיה או סוריה לא יעשו זאת?

מאמרה של רוזובסקי משקף יותר מאשר משאלת לב שהבעיה של עזה פשוט תיעלם. הוא משקף את בחירת המחנה הליברלי להתעלם מאחריותנו למעשינו שלנו ולדרוש שמישהו אחר, במקום אחר, ישלם את המחיר. הציפייה שאירופה תקלוט את פליטי עזה אינה דומה לקריאתה של שמאלנית ליברלית באירופה או במקום אחר בעולם למדינתה לקלוט פליטים פלסטינים כדי להצילם מן הגיהינום. המחנה הליברלי הישראלי, על המיסים שהוא משלם, על בניו המשרתים בצבא, על נינוחות חיי היומיום שלו במרחק שעה נסיעה מעזה, נמצא בתוך המכונה שיוצרת באופן מכוון את הגיהינום הזה, ובוחר להסתכל החוצה ולא פנימה. עלינו – כל מי שנשאר במרחב הזה ויכול להתנגד לממשלה – לפעול כאן ולעשות את כל שביכולתנו לעצור את הזוועה. האחריות המרכזית היא עלינו.

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית